"גיליתי שאני פרא אדם": הכוח הנשי שמשנה את פני הגולן

"את רביד הכרתי לפני 22 שנה, אחרי ארבעה חודשים הודעתי לו שהוא חייב להציע לי נישואים", מספרת שירי ברוך. "כשהיינו בירח דבש בצפון תאילנד, ובעודי מסטולה באמצע טרק לילי צחצחתי שיניים וכשניערתי את המברשת עפה לי טבעת הנישואים. נכנסתי לכזה סרט רע, ואני אומרת לו, 'תקשיב, זה סימן'. 'סימן למה?', הוא שאל. 'זה סימן שאני לא חוזרת לעבודה'. עבדתי בסטודיו סי, בגני ילדים, לימדתי שחייה, התעמלות קרקע ומכשירים, עבדתי מלא-מלא-מלא. 'אז מה בא לך לעשות?', רביד שאל אותי. וזה היה הרגע שזה נשלף לי, ואין לי מושג מאיזה אזור בנשמתי זה יצא. אמרתי לו, 'אני רוצה גבינות'".

והיה לך איזשהו קשר לגבינות קודם?
"שום קשר. כלום-כלום". כך, בהחלטה של רגע, נולדה הבחירה של שירי להפוך לגבנית ולנוקדת (מגדלת צאן). שינוי הקריירה שלה שזור כולו בסיפור הקמת המשפחה, עד שנדמה שלא ניתן להפריד ביניהם. "אני לא הולכת בתלם, אני לא כמו כולם", היא אומרת בגאווה לא מוצנעת. "כנראה שידעתי את זה בלי לדעת את זה. כל הגבנים שאני מכירה נסעו לצרפת או איטליה, למדו אצל ההוא או ההיא, וזה לא מה שרציתי - הרגיש לי שאני צריכה משהו אחר. למדתי ברופין קורס תעשיית חלב, קורס עיוני בלבד, וחזרתי הביתה והתחלתי לשחק. הבאתי כמה עיזים לחצר וזו הייתה אהבה ממבט ראשון של שנינו, בעיזים ובגבינות".

"מצאתי את עצמי עם שלושה ילדים ועדר"

שירי, ילידת חיפה, ורביד נעלי - שאותו הכירה בעזרת בת דודתה, ששידכה את השניים - עוד גרו אז במושב במרכז הארץ. את הניסיונות הראשונים להפיק גבינה היא מתארת כשורה ארוכה של כישלונות, שבעקבותיהם ניסתה למצוא עבודה כגבנית שכירה, ללא הצלחה. היום היא מודה על כך שאילצו אותה להמשיך בעקשנות בדרכה, אחרת לא הייתה מתגלגלת עד למושב כנף שברמת הגולן - שאליו הגיעו היא ורביד לפני עשרים שנה בדיוק. "אחרי סיבוב בכל הארץ, בחיפוש אחר מקום עם אדמה שאפשר להקים עליה מיזם חקלאי תיירותי עם פוטנציאל, כנף נמצאה כבוננזה. גם קהילה קטנה חמה ועוטפת, גם אדמה טובה וגם שקט ונוף מהמם, ואנרגיה נכונה עבורנו".

"יצאנו מהאוטו, עמדנו פה על המצוק בחוץ, שמשקיף על צפת והר מירון, ושנינו הרגשנו באותו רגע שפה יהיה הבית שלנו", היא מספרת על הביקור הראשון במה שהיה לביתה. "אז הבנתי שהולך להיות פה עדר. התחלנו עם שישים עיזים, בנינו את המבנה, לקחנו טונות הלוואות וגם הייתי אז בהיריון - עד שמצאתי את עצמי עם שלושה ילדים קטנים ועדר. רביד עבד בחוץ, ואני נלחמתי בשיניים. זו הייתה התקופה הכי קשה, אבל היא בנתה אותי".

דולה של עיזים: "הן מחכות לה"

הדיר של משפחת ברוך-נעלי ממוקם בשולי המושב. דיר יחיד בין הרבה רפתות. גם בזה שירי משתדלת להיות מיוחדת. היא מספרת שהגענו לבקר אותה בשבוע מיוחד: יום קודם הביאו הינה מספר קטן של תישים, זכרים. זו היא עונת ההרבעות. בקרוב גם הם יילכו מכאן והדיר יחזור לאנרגיה הנקבית שמאפיינת את העדר - כל כך נקבית עד שחתולה התנחלה שם עם הגורים שלה: "היא כזו מסורה. הלוואי שכל האימהות היו ככה".

ב"תינוקייה" של הדיר נמצאים הגדיים הצעירים ביותר, בני שבוע. יש כמה עשרות מהם. על דופן במת הגידול הבן הצעיר של שירי רשם בטוש את המילה "אימא" ועיטר סביבה לבבות. אגב, שלושת הילדים - קסם, נחל ויהל - זכו לגבינות על שמם. שם, ב"תינוקייה", היא פורחת: בחלקת הדיר המוקדשת לגדיים המעט בוגרים יותר מתברר ששירי כבר אימצה כינויים לחלקן ואפילו יודעת לתאר את האופי של כמעט כל אחת מהבוגרות.

היא מגדירה את עצמה "דולה" של עיזים וחלק גדול מעיסוקה מוקדש להריונות ולהמלטות. "זו אחריות שבאה עם אהבה מאוד גדולה. כמו של הורה לילד. אני באמת אוהבת אותן. נגיד כשאנחנו מגיעים לחליבה, אז רביד עם המקל, מדרבן אותן להתקדם. ואני אומרת להן 'בואי, בואי, בואי'. אני רואה בעיניים שלהן משהו מעבר, הלב שלי מרגיש שהן רוצות מגע, אהבה, הן רוצות שאראה אותן, כל אחת את הייחודיות שלה, את היופי שלה את הפגיעות והרגישות שלה".

ורביד מאשר: "אני יותר נוטה לכיוון של איך מחזיקים את זה כעסק, ושירי נכנסת לאיך אנחנו מחזיקים את הנשמות האלה שיעברו את החיים שלהן בצורה הכי טובה. וכשהיא לוקחת את האימא ועוזרת לה להמליט, היא עושה את זה ממקום של ליווי רגשי נשי, וכשניגשים לעטינים - שהם המגע שלנו לחלב - היא כואבת את הכאב שלהן. זה מאוד מגדרי בקטע הזה בינינו, ואני מתבייש להגיד שאני ככה. היא מביאה את הרוך והעגלגלות. יש עיזים שמחכות לה כדי להמליט. הן באמת קשורות אליה עד כדי כך. יש עיזים שלא מוכנות להמליט כשאני או העובד שלנו שם, אלא ממתינות עד ששירי תגיע".

"הן בעצמן רגישות מאוד. הן קטנות וחמודות ושובבות והן ללא גבולות. כנראה שיש בהן משהו שהוא נורא אני ורביד. והחלב שלהן הוא הכי קרוב לחלב אם, הכי קרוב לטבעי. פרה זו חיה די מטומטמת, גם כבשים. אבל עיזים באינטליגנציה הן ברמה של כלב", מסבירה שירי.

“זה עוזר לך לגלות מי אתה"

בשנים הראשונות היו רק הדיר והעדר, שצמח עם השנים מ-60 עיזים לכ-130 היום. עיקר הנטל היה על כתפיה של שירי, כולל החליבות הליליות, כשרביד - שאז כעכשיו עובד כאיש הייטק - מסייע לה. פריצת הדרך התרחשה אחרי יותר מעשור, כשעובד שכיר ראשון הגיע לעבוד במשק המשפחתי הקטן בזמן הקורונה. את הזמן החופשי שזכתה בו לפתע הקדישה להגשים סוף-סוף את החלום ההוא שנרקם בהרים בתאילנד, וסמוך לביתם הפרטי המחלבה קמה. המחלבה, מדגישה שירי, היא הממלכה שלה. אף אחד אחר לא נכנס, גם לא רביד. שם היא מבלה את עיקר יומה.

"אף גבינה לא דומה לשום גבינה שתאכלו בפעם הבאה. אני עובדת בלי מדחום, בלי חוקים", מצהירה שירי. "כי אני לא אוהבת חוקים ולא מסגרות, אף אחד לא יגיד לי איך וכמה ולמה. הוא משתגע מזה", היא מנידה ראש לכיוון רביד. "אבל זו בעיה שלו, הוא כבר חי עם זה. אני ציפור, אני צריכה חופש".

איך נראה יום טיפוסי שלך?
"אני קמה בבוקר מוקדם מאוד. עולה לדיר, חולבת, מביאה את החלב חם. בזמן החליבה אני חושבת על איזו גבינה אייצר היום. אני לא תלויה בשום דבר אז אני פועלת לפי מצב הרוח. כשאני נכנסת למחלבה עם החלב החם, אני יוצאת לא לפני חמש-שש בערב. גיבון זה תהליך שלוקח הרבה שעות. יש בזה משהו מדיטטיבי. כשאני עושה סדנאות, אנשים מכניסים את הידיים לתוך הסיר ואומרים לי, 'וואי, זה כזה כיף'. יש בזה משהו נעים, מחבר, שעוזר לך לגלות מי אתה".

ומה את גילית?
"שאני פרא אדם".

"אישה יכולה להיות פה חקלאית יותר בקלות"

בגולן, כך מתברר, צמחה בשנים האחרונות נוכחות דומיננטית של נשים דווקא בתחום החקלאות. יש משהו באזור הזה שמאפשר כנראה לעשות דברים אחרת. בגלל השלב המאוחר יחסית של ההתיישבות באזור, לא הגיעה לכאן החקלאות הקלאסית של ימי אנו באנו ארצה, עם הטורייה והשבריה, האוטו הירוק של תנובה ואברשה מהגד"ש. יותר ויותר נשים קמות ומחליטות להקים להן משק יש מאין. במושב נטור למשל, שבדרום הרמה, נשים מהוות קרוב למחצית ממנהלות המשקים ויותר ויותר מצטרפות לעולם הגברי הזה. שירי עצמה מתקשה להסביר את המגמה.

ודווקא רביד מציע תזה משלו: "בכל מקום שתשים את היד שלך בישראל, מישהו רב על המקום הזה. ואני לא תמים, היו פה אנשים אחרים והם עזבו ואנחנו גרים על האדמות שלהם, אבל הם כבר לא פה לריב איתנו. והמקום הזה הוא עגול והוא רגוע. הגולן, אומנם יש בו מים ויש בו אדמה קשה וקשוחה, אבל יש בו איזושהי רכות של 'אתה רוצה לחיות פה? תחיה'. אף אחד לא רב איתך על זה. הישראליות, במיוחד בימים אלו היא 'בוא נדגיש את הפערים', בגולן אין את זה. יש פה סינרגיה מופלאה של יהודים ודרוזים, של חילונים ודתיים. ומי יצר את הפערים האלה? גברים, לא נשים. פה, נשים הן המובילות והן המגדירות, ויאללה, רק ככה שיהיה".

ליטל עובדיה, שבבעלותה כרם והיקב "תל", טוענת שהגולן יותר עמוק מעגול, "בחקלאות שלו ובנשיות פה". לדבריה, "זה מהאזורים הפראיים יותר של הארץ, שאתה רואה בו חיות בר, ולפעמים יש גם קשיחות, כי אנחנו מוכי רוחות: אני יכולה לעמוד ולעבוד בכרם ב-4 מעלות עם אצבעות נופלות וגרביים רטובות, לא כל אחד יעשה את זה - אבל אני מתחברת למקום שרביד דיבר עליו, באמת יש פה משהו גם יותר שלו וקל. לא בהקשר של מלחמות - היו פה קרבות קשים - אבל יש פה איזו אווירת שלום. זה לא הסטרס של השומרון ושל הקונפליקט. זה לא מרכז הארץ והאזורים היותר נדל"ניים, שבהם קשה יותר לעשות חקלאות. אז אולי באמת אישה יכולה להיות פה חקלאית יותר בקלות".

"זה אולי גם קשור לנשים, אבל קודם כול זה בגלל הגולן, המאפיינים שלו, הגיאוגרפיה והאקלים", מוסיפה עובדיה. "הייתי באזורי גידול ועבדתי גם בעולם, אני מבינה שיש פה את אחד האזורים המרתקים והמעניינים לחקלאות. ב'טרואר' הגולני אפשר לגדל זנים שכנראה אי אפשר באזורים אחרים - ולא רק גפנים, גם פרחים, ירקות, הכול. זה מקום שמאפשר חקלאות שהיא נישה".

"יש בגפן משהו נשי, רומנטי, מטפס"

בילינו עם עובדיה יותר משעה, שבה נענו כל העת בין היקב והכרמים. קשה לעצור את שטף הדיבור שלה, היא יכולה לדבר ללא הפסקה ואין גבול, מתברר, לכמה שניתן להסביר על טרואר, סוגי קרקע שונים והבדלי גבהים ואיך כל אלו מתגלגלים אל כוס היין. אל הגפנים שלה היא מתייחסת כילדיה ומזכירה שבעונת ההתססות צריך להתעורר כל כמה שעות לערבב את היין במכלים, גם בלילה, ממש כמו לגדל תינוק. וכשמקשיבים לה היטב קשה להתעלם מכך שהיא מבטאת את המילים גפן, כרם ויקב בלשון נקבה.

"זה מקרי ולא מקרי. האמת שגפן גם בתנ"ך היא מדומה לאישה. וגם לי היא מאוד מתחברת עם הוויה נשית. קודם כול, זאת חקלאות בגובה המותן, גובה הבטן. בקיבוץ מרום גולן, ששם התנסיתי לראשונה בחקלאות, על כל העצים עובדים בגובה עם סולמות או במות הרמה. עם הגפן אני עומדת על הקרקע. לכל היותר היא בגובה העיניים שלי. הגפן מדומה לאישה בחוויה שלי, גם כי זה אחד הצמחים הכי הישרדותיים שיש בטבע: היא פורייה, והיא מניבה כל שנה, והיא ורסטילית, והיא צריכה להתאים את עצמה לגל חום, לאקלים משתנה, לרגע שיירד ברד. יש בה גם משהו רומנטי, מטפס".

עובדיה היא הבעלים הגאה של כרם ויקב במושב שעל שבצפון הרמה, שמעסיק באופן קבוע צוות נשי בלבד. בניגוד למשק של שירי ובעלה, היא רווקה וגרה כאן לבדה: "מאז שאני זוכרת את עצמי בעולם, אפילו כילדה בגן, הייתה לי איזו הסתכלות עצמאית כזאת על העולם. אם הייתי רואה בטיול של בית ספר איזו גבעה, אז רציתי לטפס עליה לבד. לא הזמנתי חבר או חברה לבוא איתי. זה גם אינדיבידואליזם חזק מאוד וגם עולם עמוק-עמוק, אישי, פנימי, מאוד רחב, עולם של דמיון. גם הייננות פה, יש בה משהו מאוד אישי כזה. זה קצת מצחיק אבל הגפנים הם ילדיי: אני עוסקת בתחום הזה מאז השחרור, שזה בדרך כלל גם השנים שמפתחים בהם את חיי המשפחה, ומאוד התפתחתי ביצירה הזאת, של העסק. העובדות שלי גדולות ממני, ולפעמים הן צוחקות ואומרות שאני כמו אימא שלהן. אז יש פה משהו שהוא מאוד משפחתי, בלי שיש לי פה את הילדים שלי רצים בין הכיסאות. עדיין. זה עוד יקרה בהמשך".

"שלושה בצירים רצופים עבדתי פה לבד"

היום, כשהיא נטועה עמוק במרומי הגולן, זה מרגיש רחוק במיוחד, אבל ילדותה של עובדיה הייתה שזורה דווקא בים התיכון. אביה, חולה ים של ממש, בילה ימים רבים בסירתו, וליטל עסקה מגיל צעיר בצלילה ואף עזרה לנקות דגים על המזח עוד לפני שידעה קרוא וכתוב. כשהייתה סביב גיל עשר, החלה המשפחה לטייל בטבע, ומרחבי רמת הגולן כבשו את ליבה כבר אז. למרות שתכננה בכלל ללמוד ביולוגיה ימית לאחר השחרור מצה"ל, הבעירה הפנימית לגלות עולמות חדשים לא הרפתה והובילה אותה לקיבוץ מרום גולן כבר בגיל 18, שם גילתה גם את הכרמים ותוכניותיה השתנו לחלוטין.

"טל פלטר מיקב פלטר בקיבוץ עין זיוון התקשר ואמר שמחפשים אצלם ייננית, אבל לא ידעתי עוד איך מכינים יין. הוא קרא לי לסייע בתסיסות וכך למדתי. הם בדיוק היו בבציר, והיו שם מכלים מלאי ענבים תוססים והוא הראה לי את כל התסיסות, ומאותו יום עבדתי שם שבעה ימים בשבוע, תשע שנים. במהלך התקופה הזאת גם עשיתי כמה דברים במקביל, וכבר הבנתי שאני מתאהבת פה באיזשהו מקצוע. פתאום לא הספיק לי רק שסיפרו לי איך תסיסה קורית, רציתי לדעת איך שמרים מפרקים עכשיו את הסוכר של העינב לאלכוהול, ואיך הצבע משתנה ולכן גם למדתי באוניברסיטה באותם שנים. עשיתי שנה וחצי הקמות של כרמים בקפריסין, והלכתי לעבוד תקופה ביקב בדרום אפריקה, שמתמחה במיקרוביולוגיה של שמרים והייתי תקופה באיטליה. חלמתי כמה שנים לעשות גם תואר שני באוסטרליה עד שבאמת טסתי ועשיתי אותו".

אל מושב שעל התגלגלה עובדיה חצי במקרה לפני שבע שנים. אחרי תקופה ארוכה של עבודה כייננית, התמזל מזלה לזכות בחלקה למגורים ולחקלאות במסגרת ההתחדשות של המושב. אלמלא המזל הגדול הזה שנפל בחלקה, היא אומרת, כנראה לא הייתה יוצאת לעצמאות. מה שהתחיל כמפעל של אישה אחת, פשוטו כמשמעו, גדל לצוות של ארבע עובדות - וגם אם בימים אלו ניתן למצוא בין כרמיה של עובדיה גם שני מתנדבים צעירים, גברים.

ואיך קרה שנהייתן צוות נשי?
"כשהתחלתי פה את היקב, לא דמיינתי שזה מה שיקרה בכלל. להפך. חשבתי להביא איזה בחור שיעזור לי עם פריקות הפרי, עם ההעמסות ועם ערבובי התירוש בלילה. שלושה בצירים עברתי פה לבד, לא היה לי אף עובד או עובדת, יותר חברים וחברות שעזרו למשל בלבנות את המקום או למתוח את כבלי החשמל, או אפילו לעבד פרי. ויש גם את אבא שלי שמאוד עזר לי ועוזר עדיין, תמיד. אבל יום אחד נכנסה בדלת מישהי שהייתה העובדת הראשונה של היקב. אמרתי לה שאני לא צריכה עובדים, אבל היא התעקשה והיה לנו חיבור מדהים. ואז הגיעה עוד עובדת פתאום דברים קצת נהיו יותר רכים. אני גדלתי בתחום הזה רק עם גברים, עבדתי בפלטר עם גברים מדהימים, וכשעבדתי ביקב בדרום אפריקה היינו שישה אנשי צוות והייתי האישה היחידה, וכשהגעתי למצב עכשיו שהתמזל מזלי לעבוד בסביבה נשית, פתאום היה לי מקום לנוח בו גם. יש בזה אושר, להגיד לצוות, 'אתן קולטות שעשינו פה עונה ועיבדנו פה השנה שלושים טונות? שהידיים והגב והגוף הזה הרימו שלושים טונות, ערבבו שלושים טונות?' בגלל שיש בזה גם העצמה נשית זה מאוד-מאוד מחזק".

"היו לו דמעות בעיניים, כמו סצנה מסרט"

המסע הגולני שלנו מגיע אל סופו בעין זיוון. שם, בחלקת השדה של האחיות רות שדה ונעמי ספלמן יחזקאל, נרשמת בימים אלו אכזבה קלה. חודש מאי הוא רגע השיא שלהן, התקופה המוקדשת לקטיף פרחי הוורד. אלא שהחורף התעקש השנה להישאר איתנו עד מאוחר ופרחים טרם הנצו. האחיות עוברות בין השתילים, ללקט את המעט שבכל זאת פורח.

"זו תמיד תקופה מרגשת", מצהירה נעמי, הבכורה. "הוורד מתחיל את הפריחה, את הניצנים הראשונים. אנחנו מגיעות מוקדם בבוקר כי האיכות הארומטית נמצאת בפרח ביום פריחתו בשעות המוקדמות. אנחנו מגיעות מוקדם עם הסלים. אימא שלנו מצטרפת, עוד חברות מצטרפות. מין אווירה כזאת מיוחדת. יש קסם באוויר. מאוד קשה להעביר את החוויה, כי אנחנו לא מצליחות בתמונות להעביר את חוויית הריח. יש איזה משהו גם בקסם של האור הראשון שמגיע לחלקה והכול נראה כל כך יפה - הטל, ציוץ הציפורים והריח של הקטיף. לפעמים אנחנו מתחילות לזרוק קצת עלי כותרת אחת על השנייה, כברכה של בוקר. קסם".

"יש שיר פרסי נורא ידוע, שמדבר על ורדים, אז אנחנו שמות אותו ברקע ומתחילות לרקוד בין הפרחים. משהו בקטיף של ורדים גורם לשיר", מעירה אחותה רות ומספרת גם שהניחוחות שמתעופפים באוויר קצת תורמים למצב הרוח, ולא רק שלהן: "פעם אחת עבר איזה זוג מבוגר, דובר רוסית, בלי מילה בעברית. הם הסתכלו דרך הגדר, ובסימני ידיים קראנו להם לבוא. הם הצטרפו לקטיף עד שהגבר נעמד שם עם דמעות בעיניו. ואז פתאום, כשאנחנו עם כל העלים שלנו, הגיעה לפה מישהי שעובדת במאפייה באזור עם הלחמים של הבוקר שהרגע נאפו, ואז הגבנית מהמחלבה פה ממול הגיעה עם החלב של הבוקר, ואימא של זאת ואימא של ההיא מצטרפות אלינו ומתחילות לזרוק פרחים, כמו סצנה בסרט".

חוץ מוורדים מגדלות האחיות גם פרחי לבנדר והליקרסיום שנמכרים גם למטרות נוי, כפרחים קטופים - אך בעיקר לצורכי הפקת מוצרי ריח וקוסמטיקה. כשהיו שתיהן ילדות התגיירה כל המשפחה - ובהתאם לכך השמות שלהן, שמשתלבים כל כך יפה ברוח החג ושאותם קיבלו מהוריהן הגיעו ארצה מבריטניה כמתנדבים לקיבוץ גונן שבעמק החולה - ממש לא רחוק מעין זיוון - בגל הגדול שאחרי מלחמת ששת הימים.

וברוח חג השבועות, החקלאות המעט-שונה שלהן מאפשרת להן לחיות סביב לוח השנה החקלאי, בערך כפי שרות ונעמי מהמגילה חיו אותו אז, לפני אלפי שנים. "במיוחד בצפון הגולן יש היגיון שהוא דומה ללוח השנה החקלאי המסורתי", מסבירה רות, האחות האמצעית (יש להן גם אח קטן). "התקופה עכשיו, שהיא כולה התכוננות והתרגשות לפני הקטיף והקציר שמתרחש בקיץ, וזה ממש מתכנס לעומר הראשון. במאי מתחילים עם הוורדים והלבנדר מצטרף ביוני-יולי. ועובדים ממש עם מגל וקוצרים. באוגוסט כל זה מסתיים ועד סוכות אנחנו צריכות לאפסן את כל התוצרת היבשה במחסני תבואה: להפוך אלומות לזרים, לאפסן במחסנים יבשיים לשיווק כל השנה. את חלק מהזרים אנחנו ממוללות על שולחן להפריד בין הגבעול לפריחות לשקיות הריח - כל זאת חייבים לסיים עד אחרי סוכות.

"ואז בחורף אנחנו עסוקות בייצור. ממצות את הפרחים, מכינות בלנדים של חומרי ריח, מבקבקות, יוצקות את הנרות - וגם מקיימות סדנאות ומארחות. ממרץ אנחנו מתחילות למלא מלאים מאוד אינטנסיביים של החומרים האלה, כי אחרי זה אין זמן. אז אין פה רגע - או שעובדים בשדה, או שמייצרים".

הסדנה שהפכה למקצוע והאחות שעברה לגולן כדי לעזור

רות הגיעה לגולן לפני 25 שנה בעקבות האהבה וגרה מאז בעין זיוון. במשך שנים גידלה כתחביב זני לבנדר סביב הבית מתוך אהבה פשוטה לצמח. נקודת המפנה הגיעה לאחר שקיבלה מזקקה ליום הולדתה הארבעים כדי להפיק מהפרח את חומרי הריח שבו, והשתתפה בסדנת ריח מטעם מקום העבודה הקודם שלה. שם הבינה שזהו הייעוד שלה: למרות שהחזיקה במשרה טובה, תקופת הקורונה, כמו אצל רבים, התחילה להזיז את הנפש והתודעה והובילה אותה להחלטה שזה עכשיו או לעולם לא. התוכנית המקורית, שהתמקדה רק בגידול, ייבוש ושיווק של הלבנדר, תפסה תאוצה והתרחבה במהירות למשק הפורח, תרתי משמע, שהאחיות מחזיקות היום.

כדי להגשים את החזון שגדל, צירפה אליה את נעמי - שניהלה באותה עת משרד לאדריכלות ועיצוב במרכז הארץ. הכול התחיל משיחת טלפון קטנה ובה בקשה לעזרה נקודתית בעיצוב המקום, אך עד מהרה הלב התרחב ונעמי העתיקה את חייה לגולן. את השדה כולו הן שתלו בעצמן, שתיל אחר שתיל, בעזרת קהילה שלמה של הורים, חברים, ילדים ונכדים. כך, המקום התפתח והפיח חיים תוך כדי תנועה, כשהוא ממשיך לצמוח - דווקא כשבמקביל מתנהלת כל אותם השנים מלחמה.

"זה חבל ארץ צעיר, תזכרו את זה. העסק פה התחיל רק ב-1968. יש משהו בצעירות הזו", אומרת רות ומרחיבה על הגישה שלה בכל הקשור לכוח החקלאי הנשי בגולן. "כל העניין שאתה רואה במקומות אחרים, בעיקר במושבים, שהסבא של הסבא והבן ממשיך - פה נפרץ המעגל הזה ואפשר לדברים אחרים לקרות. ספציפית אצלנו בעין זיוון יש משהו קצת פחות ממוסד שמאפשר לדברים לקרות. זה הקיבוץ הראשון שיצא להפרטה, ודווקא בגלל שהיו משברים, התאפשר פיתוח של יוזמות פרטיות".

בואו נודה על האמת. אתן לא נראות חקלאיות.
"אנחנו במקור חקלאיות מלידה", מתרעמת נעמי ומזכירה את ילדותן בגונן. "זה סוד, אז אל תגלה. אבל זו חקלאות ממש נוחה", אומרת רות. "קצרת, עיגלת את השיחים של הלבנדר. וזהו, אתה מחכה לשנה הבאה לקציר. אין פה דילולים, זמירות. בקטע הזה החקלאות שלנו באמת מאוד מפנקת. אני בעצם היזמית והחקלאית המובילה, ונעמי פה איתי כבר כמה שנים, כמעט מההתחלה. וגם בעונות העיבוד, כשחדר הייבוש מאוד אינטנסיבי, אז גם יש פה לא מעט נשים. בגלל שזו חקלאות יחסית מעודנת, כי בכל זאת לבנדר זה לא בננות, זה מאפשר ליותר נשים לעסוק בתחום. בסוף המטרה אצלנו היא גם לייצר פרודקט מהחקלאות. כך שרוב הזמן שאנחנו עוסקות במלאכה: ליצור את מוצרי הריח, את הנרות, הזרים והקוסמטיקה".

היא מסבירה שקו המוצרים הוא לא ממש "נשי" בהגדרה: "זה יותר עוסק בסגנון חיים, למשל שנת לילה טובה, או קוסמטיקה וארומתרפיה. היינו יכולות להסתפק בחקלאות - נקצור, נייבש, נייצר חומר ונשווק את זה למישהו אחר - אבל הלכנו על קו קצת יותר הוליסטי. אחרי זה גם התחלנו בסדנאות. זו חקלאות שהיא מאוד נישתית, ואין אותה בישראל ברמה הזאת. גבר יחשוב, נגיד, עד רמת הייבוש. או עד רמת האריזה. ואישה תחשוב על הכול - הפרטים הקטנים כמו איך הזר נארז ואיזה נייר מאגד אותו והמידבקה", אומרת רות, בעוד אחותה - כאמור, אדריכלית ומעצבת פנים - עומדת לידה ועמלה על עטיפת מכל סבון בנייר דקורטיבי עטור בענף לבנדר קטנטן - סימן ההיכר של כל מוצרי העסק שלהן.

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv