חזרנו למשוואות של נסראללה: המדיניות המסוכנת של נתניהו בצפון

לראש הממשלה בנימין נתניהו יש הפעם את התירוץ האולטימטיבי למדיניות ההכלה בצפון, לתגובה המדודה (מאוד!) בלבנון, בזמן שחיזבאללה משגר מדי יום רקטות לקו העימות, ומאות אלפי תושבים בצפון נמצאים תחת אש. קוראים לתירוץ הזה - דונלד טראמפ ואיראן.

הפעם, זו גם בקשה של הנשיא הכי פרו-ישראלי שהיה, זה שיצא למלחמה נגד מי שמבקשים להשמידנו - וזה גם האינטרס שלנו. אם הוא ינצח את איראן (במלחמה או בהסכם), גם חיזבאללה ייחלשו משמעותית ואז תושבי הצפון יקבלו שקט אמיתי לשנים. לא לחודשים.

והאמת? הטיעון הזה הוא הגיוני. הרי במשך שנים מתנגדי נתניהו טענו כי הוא לא הולך למהלך מדיני לאחר מלחמות, ולכן אנחנו חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה. והינה, עכשיו ראש הממשלה מגלה אחריות ונותן הזדמנות למו"מ, מושיט יד לשלום.

אז כן, זה טיעון טוב ואפילו מוצדק, אבל, תושבי הצפון האהובים, שלא יערבבו אתכם - זאת לא הסיבה האמיתית. אם לא היה טראמפ, או איראן, היה תירוץ אחר. האמת פשוטה הרבה יותר: הצפון, כמו העוטף שלפני 7 באוקטובר, פשוט לא מעניין את נתניהו, הצפון לא בראש סדר היום של נתניהו. לא היה בעבר, וגם לא היום. יש דברים חשובים מזה.

וזאת, חשוב לומר, לא השערה או הערכה, אלא הסקת מסקנות פשוטה מהמציאות של השנים האחרונות: תכף נחזור למדיניות התגובה הרופסת שהחזירה אותנו חודשים, אם לא שנים אחורה, אבל קודם בואו נדבר על העורף. כאן הרי אין תירוץ טראמפ וגם לא איראן. כאן צריך מנהיג שמקבל החלטה. זה אך ורק בידיים שלו, וכשלנתניהו חשוב משהו - הוא יודע לקדם אותו, גם כשכולם אומרים לו - לא.

לפני שבועיים ראש הממשלה זעם על כך שמיגון יישובי הצפון מתמסמס והחליט להיכנס בעובי הקורה. הוא כינס דיון מיוחד, הקים צוות מנכ"לים שיגבש תוכנית מיגון בתוך 21 יום! רגע, אבל המיגון מתמסמס מאז שאושר ב-2018! על ידי ממשלת… נתניהו, אז איפה היה ראש הממשלה במשך 8 שנים? יודעים מה, שש שנים ועשרה חודשים, כי באמצע היו נפתלי בנט ויאיר לפיד (וזה בלי לספור את שמונה השנים שבהן היה ראש ממשלה לפני 2018). איפה היה ראש הממשלה נתניהו כשתושבי הצפון פונו מביתם במשך שנה וחצי במלחמת "חרבות ברזל" ובמבצע "חיצי הצפון"? למה אז זה לא בער בעצמותיו?

אבל זו לא רק תוכנית המיגון. זה המיגון והפיצויים וההתעלמות מבקשת התושבים הוותיקים, שלא יכולים להגיע למרחב מוגן לצאת להפוגה בזמן מלחמה, ומעל הכול - קריית שמונה. עיר שיותר מעשרת אלפים מתושביה נאלצו להתפנות ממנה אחרי 7 באוקטובר, לא חזרו עד היום וספק אם יחזרו. אם לנתניהו והממשלה בראשותו היה באמת אכפת מקריית שמונה, השרים היו מעבירים את הלשכות שלהם לעיר וראש הממשלה כבר היה מוציא מזמן תוכנית חירום להצלת העיר הצפונית בישראל, שמהווה מרכז אזורי ליישובי הסביבה בשירותי בריאות, תעשייה, עסקים ומסחר.

תושבי קו העימות נשארו לבד. ולמרות זאת, רובם בחרו להישאר. הם שמעו שוב ושוב את ההבטחות על פירוק חיזבאללה מנשקו והסרת האיום לתמיד. והם האמינו. באמת ובתמים האמינו לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל שהבטיחו שוב ושוב - לא עוצרים, עד לפירוק חיזבאללה מנשקו. ואז טראמפ הודיע להם: נגמר. אין פירוק חיזבאללה מנשקו, אין מלחמה. מספיק זה מספיק. אם לנתניהו באמת היה אכפת מתושבי הצפון, הוא היה מודיע להם בעברית. אם תושבי הצפון באמת היו חשובים לו, הוא היה עולה צפונה, מסתובב בקריית שמונה, בנהריה, במטולה ומדבר עם ראשי הרשויות שלהם. מסביר, ובעיקר נותן מענה אזרחי לתושבים. בשביל זה לא צריך אישור מטראמפ.

חזרה למדיניות ההכלה של נתניהו בצפון: תירוצים למה לא לפעול תמיד יש, את התירוצים האלה שמענו במשך כמעט שני עשורים בעוטף. היום קוראים לזה טראמפ, אז אמרו לנו "צפון", "יהודה ושומרון" ו"איראן". כל פעם היה הסבר אחר למה לא.

נתניהו צריך היה להבהיר לטראמפ עוד לפני הפסקת אש: איום 2,000 ק"מ מכאן לא דומה לאיום מעבר לגדר. אם יורים על התושבים שלי, אם חופרים מנהרות כדי לתקוף את היישובים הצמודים לגדר, אף מחבל לא חסין, לא משנה איפה הוא נמצא, אני תוקף בכל הכוח ומרעיד את ביירות. אם בקו העימות התושבים לא יכולים לפתוח את חלון הממ"ד לאוורור, בביירות לא יעצמו עין. במקום זה, חזרנו שוב למשוואות נסראללה, אלה שנתניהו וכ"ץ הבטיחו שלא יהיו עוד - הם יורים לקו העימות ואנחנו תוקפים בדרום לבנון.

קצת לפני הפסקת האש, התקבל בצה"ל מידע על שני בכירים בחיזבאללה, דמויות משמעותיות שאפשר לחסל. כל מה שהיה צריך זה אישור של הדרג המדיני. טראמפ אסר על תקיפות באזורים מסוימים בלבנון והתקיפה לא יצאה אל הפועל. המחבלים ניצלו, ביירות הפכה לעיר מקלט לבכירי חיזבאללה. לפחות בינתיים.

ההכלה הזאת של נתניהו היא כל מה שהוביל אותנו לאסון הכי גדול כאן מקום המדינה. ההכלה הזאת מתפרשת כחולשה אצל אויבינו - וכולנו זוכרים מה קרה בפעם האחרונה שהם זיהו הכלה וחולשה.