"מצב מטורף": היהודייה שהסתתרה עם נאצי שרצח 40 אלף יהודים

ב-16 בינואר 1945, בווילה רחבת ידיים בעיירה הפסטורלית מוצן שליד ברלין, הונח על השולחן כיבוד צנוע לכבוד יום הולדתה ה-49 של לואיזה ולצר. בחוץ היה החורף הגרמני בעיצומו וצבאות בעלות הברית כבר סגרו על גבולות הרייך הגוסס. בתוך הבית, סביב השולחן, ישבה חבורה קטנה של אנשים שרק חודשים בודדים קודם לכן עוד היו כולם זרים מוחלטים, מנסים לגנוב רגע של שפיות בתוך עולם שהתפרק מכל ערכיו.

בין האורחים בלט גבר ששערו היה צבוע בגוון כהה ולא טבעי. הוא ישב שם כאורחם של בעלי הבית, איש צללים שטען כי הוא נרדף בידי השלטונות ומחפש מקלט מהגורל המר המצפה לו. מולו ישבה כלת השמחה, לואיזה. גם היא לא הייתה אמורה להיות שם; היא הייתה יהודייה שחמקה מהגסטפו ומצאה מסתור בווילה הכפרית, חיה מדי יום את האימה הפשוטה והיום-יומית של מי שדמם הותר.

במשך חמישה חודשים חלקו השניים את אותו הגג. הם אכלו יחד ארוחות, החליפו מבטים, ואולי גם מילים על הפחד המשותף מפני גילוי. הם היו שני נרדפים בתוך בועה של שתיקה, ממתינים שהמלחמה תיגמר לפני שהמוות ישיג אותם. אבל אז הגיעה הדפיקה בדלת. הם הגיעו כדי לצוד את הגבר עם השיער הצבוע.

"זה מצב מטורף, לא?" שואלת אירנה שטיינפלד, לשעבר ראש מחלקת חסידי אומות העולם ב"יד ושם", שמספרת את סיפורם של ולצר ונבה בספרה החדש "זיכרון החסד", שעוסק בסיפורי הצלה מימי השואה שעסקה בהם במסגרת עבודתה. "על מה מדברים כשיושבים יחד סביב השולחן? האם הם ידעו זה על זה? והאם ייתכן שהניצודה והצייד מצאו עצמם, בסופו של דבר, באותה סירה?"

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

רדף את היטלר והחליט להפוך לנאצי בעצמו

כדי להבין את גודל האבסורד שהתחולל בווילה במוצן, צריך להבין מי היה האיש עם השיער הצבוע. ארתור נבה לא היה עוד קצין אס-אס זוטר או פקיד אפור במכונת המלחמה. במושגים של ימינו, הגבר שחלק לחם עם לואיזה ולצר היה רק חודשים קודם לכן לא פחות ממפקד המשטרה הפלילית של הרייך (קריפו), תפקיד המקביל למפכ"ל בישראל. נבה חלש על כל מערך אכיפת החוק בגרמניה.

נבה, יליד בוואריה, החל את הקריירה שלו כאיש משטרה בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה במינכן – בדיוק באותן השנים שבהן התחיל לפרוח באותה עיר אדם אחר, אדולף היטלר שמו. שנים אחר כך, ועוד הרבה לפני שהפך נבה לאחד מקושרי הקשר לחסלו, היה היטלר עבור נבה – אם לשאול מושג עכשווי – יעד. שטיינפלד מתארת בספרה כיצד צמחה הקריירה שלו כקצין דווקא כשמונה בידי ראשי משטרת בוואריה להשתתף במעקב אחרי פעילי הימין הקיצוני הגרמני (בגרמניה היה נהוג אז שהמשטרה ה"כחולה" אחראית גם לעבריינות "פוליטית").

אלא שאז התרחשה תפנית משמעותית. מי שראה את הנאצים מתפתחים מחבורה קטנה מאוד של לאומנים פנאטים לגוף פופולרי והיה אמור לפעול נגד ההתעצמות הזו, החליט להפוך לנאצי בעצמו. כפי שמסבירה שטיינפלד, "את זה הוא עשה כשוטר מקצועי. אבל ב-1931, לפני עליית היטלר לשלטון, הוא הצטרף למפלגה הנאצית והתחיל את הקריירה שלו במשטרה הארצית, לא של בוואריה, וטיפס עד לדרגה של מפקד המשטרה הפלילית. הוא הצטרף למפלגה לא מסיבות קרייריסטיות, כי הנאצים עדיין לא בשלטון. הוא לא ציפה לאיזשהו קידום בקריירה שלו. לכן אנחנו צריכים להניח שהוא הצטרף מתוך אמונה בפלטפורמה ובאידיאולוגיה של המפלגה, שדיברה אז על החזרת הכבוד של גרמניה שהושפלה במלחמת העולם הראשונה, ושיש אויב גדול, קיומי, שהוא היהודי. יש להניח שמי שהצטרף למפלגה בוודאי תמך באידיאולוגיה הזאת".

כשעלתה המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933 ניתן האות לנסיקה המקצועית שלו, שהביאה אותו מהר לתפקיד הבכיר. אפשר כמובן להניח שאלמלא התייצב לצד השלטון החדש בשלב כה מוקדם, לא היה מתמנה למפכ"ל. להיינריך הימלר, שנבה היה למעשה בן חסותו, הייתה תרומה מכרעת לקידומו המהיר. "הימלר היה גם ראש האס-אס – פלוגות הסער של המפלגה – וגם מפקד משטרת מינכן במקביל", מסבירה שטיינפלד. "הימלר צמח עד שהשתלט על כל המשטרה וכוחות הביטחון בגרמניה ואיגד אותם יחד. נבה, שבא איתו ממינכן, צמח איתו. אך אני לא יודעת מה הייתה מערכת היחסים ביניהם".

"העוצבה שלו רוצחת כ-40 אלף יהודים"

בראשית שנות ה-40, כשגרמניה כבר שקועה עמוק במלחמה, ועוד בטרם יישום "הפתרון הסופי", שגובש בוואנזה, הושאל נבה – בעודו משמש מפכ"ל – לאייזנצגרופן, אותן קבוצות השמדה מקצועיות שהפעילה גרמניה באזורי הכיבוש של במזרח אירופה. "תפקידן לבצע את תחילת הרצח השיטתי של היהודים. כלומר, ללכת בעקבות הצבא ובכל מקום לאסוף את היהודים, להוציא אותם אל מחוץ לעיירה, ולירות בהם. זוהי תחילת הרצח השיטתי.

"לצורך הזה הוקמו ארבע עוצבות המבצע (בגרמנית, כאמור: אייזנצגרופן). נבה מונה לפקד על אחת מהן במשך חמישה חודשים. אנחנו משערים שהעוצבה שלו רצחה קרוב ל-40 אלף יהודים בחמישה חודשים במחצית השנייה של 1941, בשטחים שהיום הם בלארוס. אלה אנשים שמסתכלים לנרצח בעיניים ויורים בו. וארתור נבה פיקד על זה. כלומר, זה לא רצח אנונימי, שאתה נותן פקודה משולחן הכתיבה שלך. לא, הוא נמצא בחזית של הרצח, והורג בפועל".

מה גורם לבן אדם שיושב בתפקיד בכיר מאוד בברלין, והוא חלק מהעילית של השלטון הנאצי, להסכים להתלכלך, נקרא לזה כך, וללכת לחזית הקפואה של ברית המועצות כדי להרוג במו ידיו יהודים?
"ראשית כול, את המפקדים של עוצבות המבצע גייסו משורות כוחות הביטחון. יכול להיות שהטילו עליו את המשימה, יכול להיות שהוא התנדב, אבל בכול מקרה הוא לא התנגד. הרי כל אחד מאיתנו יודע שיש אלף דרכים להתחמק. אתה לא צריך להגיד 'לא', אתה יכול להגיד 'כן, אבל אשתי חולה...' או 'בעוד שבוע, יש לי בדיקות' או 'יש לי כרגע מבצע משטרתי מאוד-מאוד חשוב שאני רוצה להשלים'. דרכים להתחמק היו לו בשפע. הייתה מלחמה, והוא התגייס, והוא פטריוט.

"מבחינתם זה לא היה רצח, כפי שאנחנו רואים זאת, אלא זו הייתה לחימה באויב קיומי. הם הורגים קומוניסטים והורגים יהודים, שלתפיסתם הם האויבים הקיומיים של גרמניה, ובכך תורמים למאבק המלחמתי".

ומה קורה כשחזר מהחזית לברלין?
"בשנים האלה הוא חזר לשולחן הכתיבה שלו, ולפעמים אני מניחה שהוא היה בשטח. הוא היה אדם מאוד-מאוד בכיר במנגנוני הביטחון וחשוף לכל מה שקורה, כולל השילוחים של היהודים ופעילותם של כל מחנות הריכוז. כל הפשעים שבוצעו היו גלויים לעיניו. אבל במקביל הוא גם ראה את מה שקורה בחזית. ולכן הוא הצטרף להתנגדות להיטלר, לא בגלל שיקולים מוסריים".

המטרה: לשלוח את היטלר לגיהינום

בנקודה הזו התרחשה התפנית הגדולה בסיפורו של נבה. מי שמונה בידי מפקדיו לפקח על היטלר וחבריו כשעוד היו בשולי החברה הגרמנית ולעצור את התקדמותם, הגיע סוף-סוף ליישם את מה שהוטל עליו, אלא שבאיחור נורא של יותר מעשור. באביב-קיץ 1944 התגבשת בצמרת השלטון הנאצי קבוצה קטנה, ובה כמה עשרות אנשי מנגנון שהחליטו להעביר את אדולף היטלר היישר אל הגיהינום. הקבוצה הצליחה להגיע קרוב מאוד למימוש רצונה במה שזכה לכינוי "קשר 20 ביולי".

כפי שנרמז מהשם, ב-20 ביולי 1944 הטמינה הקבוצה מטען חבלה קטן במקום שהיטלר שהה בו. ברגע האחרון הוזז התיק שהמטען הוחבא בו ממקומו והרג כמה עשרות אנשים, אך לא את האיש האחד שלו הוא יועד.

"כראש המשטרה היה לנבה תפקיד חשוב בהשתלטות על מוסדות השלטון לאחר החיסול המתוכנן של היטלר", מסבירה שטיינפלד. "הקושרים היו צריכים לסלק את כל הגורמים שהיו נאמנים להיטלר, כולל האס-אס. לנבה היה תפקיד בחלק הזה של המבצע. עוד לפני שנודע שניסיון ההתנקשות נכשל פשטו הקושרים על חלק ממוקדי הכוח בברלין, אך בסופו של דבר לא נכנס נבה לפעולה, כנראה בגלל בעיות תקשורת".

"כנראה לא היה לו אף אחד אחר"

כמו רבים מקושרי הקשר נגד היטלר, גם נבה ברח וחיפש מסתור, אותו מסתור שחלק עם הגיבורה השנייה של הכתבה – לואיזה ולצר היהודייה. שטיינפלד מדגישה שבשום שלב לא הפך נבה את עורו. הוא נותר תומך נאמן של האידיאולוגיה והמטרות הנאציות. המוטיבציה שלו לנסות לרצוח את היטלר נבעה רק מהבנתו, כפטריוט גרמני, שאם לא ישתנה דבר, צפויה מולדתו האהובה בקרוב לעמוד בפני תבוסה קשה – תחזית שאכן התממשה פחות משנה לאחר מכן.

"עוד לפני 1944 כל מי שעיניו בראשו ידע שגרמניה מפסידה במלחמה", מסבירה שטיינפלד. "כבר התחילות להיות בשורות הצבא וגם בקרב האזרחים תחושות שהיטלר מוביל את גרמניה לאבדון. הבעיה מבחינתם של אנשי מערכת הביטחון הייתה כמובן ההפסד במלחמה. פשעי המלחמה הנוראים, זה לא מה שהפריע להם. כשהניסיון נכשל, התחיל המצוד אחרי כל מי שביצעו, או היו קשורים, או שחושבים שהם היו קשורים. נעצרו כמה אלפי אנשים.

ואיך הגיע נבה לבית במוצן? "אשתו ובעלת הבית היו חברות. ונבה, בתפקידו כאיש משטרה, גם עזר לבעל הבית כשהואשם בעבירה כלשהי. אז היה כאן קשר בין המשפחות, וארתור נבה הגיע לשם כנראה כשאין לו אף אחד אחר שיתמוך בו. הוא הסתתר וידע שרודפים אחריו, שמחפשים אותו, ומקווה לטוב". עוד כותבת שטיינפלד בספר שבעל הבית עצמו היה חלק מהמנגנון הנאצי למשך תקופה מסוימת.

"אנחנו יודעים עליה מעט מאוד"

"המקרה של ולצר הוא סיפור מאוד-מאוד עצוב, מכיוון שאנחנו יודעים מעט-מאוד על האישה הזו. אפילו מוזיאון ההתנגדות בברלין הצליח למצוא רק תמונה מטושטשת מאוד שלה. למעשה אנחנו יודעים רק את סיפור הרדיפה שלה, ולא את סיפור חייה", מספרת שטיינפלד על גיבורת הכתבה האחרת ומוסיפה, "אנחנו לא יודעים אפילו איפה היא נרצחה לבסוף".

ולצר, אנחנו יודעים בכל זאת לומר, נולדה בשנת 1896, כך שהייתה צעירה מארתור נבה בשנתיים בלבד. היא נולדה וגדלה בעיר וירצבורג, שגם היא בבוואריה. לברלין הגיעה בשנות צעירותה ורוב השנים הועסקה כמזכירה שכירה במספר חברות. היא לא נישאה מעולם והייתה קשורה בעבותות לבת המשפחה הקרובה היחידה שלה – אימה. כמו כל היהודים בגרמניה, גם היא פוטרה מעבודתה זמן לא רב לאחר עליית הנאצים לשלטון.

"היא הבינה שאולי העתיד בגרמניה לא טומן טוב בחובו, ולכן ניסתה להגר", מספרת עליה שטיינפלד. "אנחנו יודעים שהיא ניסתה להגר לברזיל, אבל לא הצליחה. וכך היא פשוט הייתה תקועה בגרמניה, בברלין. יש תיעוד שהיא התנצרה במהלך המלחמה והוטבלה לקתולית. אולי היא חשבה שזה יציל אותה, אבל זה כמובן לא הציל. לפי תורת הגזע, יהודי הוא יהודי מכיוון שנולד יהודי, שיש לו שלושה סבים יהודים או יותר. התנצרות לא שחררה אף אחד. אולי היא חשבה שאז היא תקבל איזושהי תמיכה מהכנסייה.

"בכל מקרה היא הייתה בברלין, וכמו כל יהודי ברלין גייסו אותה לעבודת כפייה. היא מצאה עצמה עובדת באחד המפעלים, ושם הגיעה אליה הידיעה שאימה קיבלה הודעה שישלחו אותה למחנה הריכוז טרזיינשטט. לפי התיעוד, היא כנראה ביקשה להצטרף אליה.

"משם נשלחה האימא בסופו של דבר לטרבלינקה. אבל את זה כמובן לואיזה לא ידעה, והיא ביקשה להצטרף מכיוון ששתיהן היו קשורות. היא כנראה לא ידעה ששילוח פירושו מוות, אבל סירבו לבקשתה. בתחילת 1943 זה השילוח הסופי, ההשמדה של יהודי ברלין. עצרו את היהודים במקומות העבודה, בבתים, ושילחו אותם, ואז היא ברחה. היא הסתתרה אצל חברים וברחה ממסתור למסתור, מחבר לחבר, ואחרי כמה חודשים הגיעה לאותו בית במוצן ליד ברלין".

ולמה היא הגיעה דווקא לשם?
"היא הגיעה לדירה במוצן באמצעות חברתה אנה הס, שהייתה איתה יחד בברלין. הס העידה וסיפרה אחרי המלחמה שהסתירה את לואיזה כמה ימים ואחר כך עזרה לה להגיע למוצן. בעלי הבית היו המכרים שלה וּולצר פשוט הצטרפה לחברה שלה, שגם היא הייתה שם כאשר עצרו את כולם".

מה עוד אפשר להגיד על הבית הזה?
"יש תמונה של הבית הזה, בית של שתי קומות או שלוש, בית משפחה גדול, סוג של וילה במושגים של היום, ובו מתגורר הזוג. כל אלו שהסתתרו שם, כמו בני הזוג, הם כולם בערך בני אותו גיל, כולם בסוף שנות ה-40 לחייהם. זה זוג שהילדים כבר לא בבית, והם מכניסים לביתם כמה אנשים מברלין שברחו מההפצצות. אין לנו שמות, אבל ידוע שאנשים כל הזמן נכנסו ויצאו. ברלין הייתה בכאוס באותה תקופה וההפצצות היו אין-סופיות. ברקע – הידיעה שהחזית מתקרבת, אבל כנראה במוצן היה שקט יותר, והעובדה היא שכולם הסתתרו שם חודשים וחיו איכשהו את חייהם. אפילו עשו באותו יום את חגיגת יום ההולדת הזאת, הקטנה לוולצר. חיים במלחמה".

וכמה זמן הם היו שם, בתוך הבית הזה?
"היא הגיעה לקראת קיץ 1943. נבה הגיע באוגוסט, הסתובב חודש אחרי ניסיון ההתנקשות עד שהגיע למוצן. אז מאוגוסט עד ינואר, אנחנו מדברים על חמישה או שישה חודשים".

"מה קרה באותו יום שהמשטרה פרצה לבית?"

אירנה שטיינפלד עבדה ב"יד ושם" עשרות שנים. בתפקידה האחרון שימשה מנהלת מחלקת חסידי אומות העולם במוסד, במשך כ-11 שנה, עד צאתה לגמלאות. בפברואר פרסמה את ספרה "זיכרון החסד – סיפורים מתיקי מחלקת חסידי אומות העולם" על הסיפורים שנתקלה בהם בעבודתה.

מדוע בחרת לספר את הסיפור של ולצר ונבה?
"בסיפור של נבה ושל לואיזה ולצר יש המון דברים מרגשים. ראשית כול, זאת הצלה שנכשלה. דבר שני, אנחנו לא יודעים על המניעים של המציל. וגם לא באמת יודעים מה היה שם, כי לא נשאר מי שיספר לנו את הסיפור – חוץ מכמה שכנים. הסיטואציה שבה רוצח ויהודייה נרדפת מוצאים עצמם מסתתרים יחד במשך כמה חודשים, מעוררת הרבה שאלות. על מה הם דיברו? על מה את מדברת כשאת יושבת מול רוצח? על מה אתה מדבר כשאתה יושב עם יהודייה ושניכם בדיוק באותו המצב: פוחדים ורועדים מפחד שיגלו אתכם? ומה קרה באותו יום שהמשטרה פרצה לבית?"

"היהודים היו מבחינתם סוג של בונוס"

"בינואר 1945 עמדו הכוחות של בעלות הברית על גבולות גרמניה", ממשיכה שטיינפלד ומסבירה. "גרמניה הייתה על סף הפסד וכוחות הביטחון הנאציים, לא ברור אם זה היה הגסטפו, לא חיפשו בשלב הזה כנראה את היהודייה, את ולצר, אלא את נבה. היהודים שהיו שם היו מבחינתם סוג של בונוס. לא יודעים מי מעורב במה, ועוצרים את כולם. אני בטוחה שהיה כל הזמן פחד נורא מפני גילוי, אבל ברגע שהייתה הפריצה בדלת, זה בוודאי היה רגע מקפיא דם".

כמה אנשים היו שם? "אנחנו לא יודעים בדיוק. זה כנראה בית די גדול לפי התצלומים, ומדובר באנשים טובים שפתחו את דלתם לפני אנשים שבורחים. הסתתרה שם אנה הס, גויה, והיא שהביאה את לואיזה אל אותו בית. היא עצמה ברחה גם כן מברלין בגלל ההפצצות של בעלות הברית". שטיינפלד מסבירה שככל הנראה ולצר היא היהודייה היחידה שהסתתרה באותו הבית, שלאו דווקא שימש מסתור ליהודים בהכרח, אלא לברלינאים בכלל שביקשו להימלט מהפצצות.

ולמה אנחנו לא יכולים לדבר על המצילים כעל "חסידי אומות העולם" במקרה הזה?
"ב'יד ושם' קיבלנו החלטה שבמקרה הזה לא היה אפשר להכיר במצילים, מכיוון שהנסיבות לא ברורות לנו. התואר מוענק למי ששם נפשו בכפו להציל יהודים. עכשיו, בכלל לא ברור אם הם ידעו שהאישה הזאת יהודייה. ייתכן, אגב, וזה דבר סביר מאוד, שהיא אמרה שהיא ברחה מההפצצות, כי עדיף לך להגיד את זה מאשר 'אני יהודייה נרדפת'. אתה לא יודע מי ילשין עליך. ולכן, מכיוון שאנחנו לא יודעים את הנסיבות, לא היה אפשר להכיר בהם כחסידי אומות העולם".

ובסופו של דבר, מישהו הלשין. סיבת ההלשנה היה בכיר המסתתרים בווילה במוצן – ארתור נבה עצמו, שהפך ממפקד המשטרה לאחד החשודים הבכירים שלה. האבסורד הנורא הוא שאותו נבה, בעצם הסתתרותו שם, גזר בכך על ולצר את מותה. אלמלא היה הגורל של ולצר משתלב באופן מקרי לחלוטין בזה של נבה, היא ככל הנראה הייתה שורדת במלחמה.

"אנחנו לא יודעים מי הלשין", אומרת שטיינפלד. "בכל מקרה, מי שחקרו את המקרה לא מצאו שום דבר בתיקי המשטרה. אנחנו רק יודעים שפרצו לבית, וההנחה היא שזוהי הלשנה. כי אחרת, מדוע דווקא לבית הזה? איך ידעו? אבל מכיוון שאנחנו יודעים שהיו שכנים שבאו ונכנסו ויצאו, סביר להניח שמישהו מהם דיבר".

מה אנחנו יודעים בכל זאת על איזושהי אינטראקציה שהייתה שם – בין רוצח ההמונים למי שהייתה מושא להשמדה שביקש לבצע? "וכך מצאו את עצמם רוצח היהודים והיהודייה הנמלטת מסתתרים יחד במשך חמישה חודשים בביתם של בני הזוג", כותבת בספרה שטיינפלד. "נבה צבע את שערו, ועל פי המסופר אמר לאורחי הבית שהוא נרדף בגלל מוצאו היהודי. בעלי הבית ידעו כמובן את זהותו האמיתית, ובשל מעמדו הבכיר במערכת".

"איך אני מדמיינת את זה לעצמי? אני לא יודעת, הכול יכול להיות", אומרת שטיינפלד. "יכול להיות שהם דיברו וכל אחד הסתיר את זהותו. אז הם שיקרו אחד לשני כל הזמן. יכול להיות שבאותם רגעים של סכנה משותפת, כששניהם נרדפים, הייתה איזו סולידריות. יכול להיות שהם שאלו זה את זה שאלות נוקבות, אני מדמיינת שנבה אמר לה, 'את יהודייה, אבל את דווקא בסדר'. בזמנו אמר הרמן גרינג שלכל אחד יש את היהודי שלו שהוא בסדר. אני לא יודעת. אבל זו בוודאי סיטואציה די מטורפת".

על הספר: בין רוע בלתי נתפס לאנושיות נדירה

"19 החודשים ששכבנו מתחת לרצפה היו בשבילנו 19 שנים. לא ידענו מתי יום ומתי לילה, מתי קיץ ומתי חורף. שכבנו על האדמה באותם בגדים לעורנו, והכינים אכלו אותנו בכל פה. אבל סִִבלנו היה כאין וכאפס לעומת הסבל והפחד שסבלה וליה. הפחד ביום והפחד בלילה. הפחד מפני אימה ואחיה, הפחד מפני השכנים, הפחד מפני המטה הגרמני שהיה סמוך מאוד לביתה", מספר ניצול השואה אברהם קירשנר על מצילתו, חסידת אומות העולם ולנטינה יקימובה ליפר.

סיפורו של קירשנר, כמו סיפורה של לואיזה ולצר מובא, בספרה של שטיינפלד "זיכרון החסד". הספר, שיצא בהוצאת "יד ושם", מביא סיפורי הצלה שרובם הגדול אינו מוכר לציבור, מתוך האוסף העשיר של המחלקה. אלו סיפורים על סיטואציות אנושיות מורכבות, על רגעים מרגשים של חסד נדיר, על רוע בלתי נתפס וכל מה שביניהם, סיפורים על המפגש בין היסטוריה לזיכרון, ועל העבודה העיקשת של צוות מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם לאסוף את רסיסי הזיכרון, להציל את הסיפורים מתהום הנשייה ולהנציח אותם.

"הספר הוא מין סיכום של עבודתי במחלקה", אומרת שטיינפלד. "רציתי להביא לא רק את הסיפורים עצמם של המצילים – שתמיד מספרים על ההצלה שהיא מעוררת השתאות, ומדברים על הצלת נפשו של המציל. רציתי להביא זווית קצת יותר רחבה ומורכבת. רציתי להביא גם את הסיפור של המוצלים.

"כשמגיעים הסיפורים האלו, אתה רואה שלפעמים הצליחו, אבל לפעמים נכשלו. רציתי גם לספר קצת על העבודה במחלקה. זה לא רק סיפור היסטורי מלפני 80 שנה, אלא אלה סיפורים שממשיכים להכות גלים. אלה הניצולים שמגיעים אלינו עם שקית, שמכילה מסמכים ותצלומים ישנים, ושמספרים לנו סיפורים. זה גם על מה שקרה מאז, על הקשר בין מצילים לניצולים, על הדרך שהסיפור מתגלגל, ושבה המחלקה חוקרת את הסיפורים, ולפעמים אפילו מחברת בין ניצול ובין משפחת מציליו שעימם נותק הקשר. יש כאן סיפורים אנושיים מרתקים, וחשבתי שזה יכול לעניין את הציבור להרחיב מעבר לתדמית המוכרת של חסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים".