"חיל האוויר הופתע": הטיל החדש שנחשף בזמן המלחמה עם איראן

בלילות הראשונים של מבצע "שאגת הארי", כשמטוסי חיל האוויר עשו שוב ושוב את הדרך הארוכה לאיראן, מלחמה אחרת לגמרי התנהלה לאורך גבול הצפון. לאחר כיממה וחצי של התלבטות, או ישיבה על הגדר, הצטרף חיזבאללה למערכה. ישראל החלה לתקוף את ביירות והכריזה על תמרון כוחותינו עד ל"קו הנ"ט" – כעשרה קילומטרים בעומק דרום לבנון. צה"ל פעל בחזית זו באמצעות מאות לוחמים, אבל בלי מספיק סיוע מחיל האוויר, שהיה עסוק ב-40 הימים הראשונים בטיסות הלוך ושוב לטהראן.

עכשיו ניתן לספר כי לוואקום המבצעי והאסטרטגי הזה נכנסה רקטת ה"בר" החדשה של חיל התותחנים. בזמן שעיקר תשומת הלב הופנה לתקיפות חיל האוויר במזרח הפעיל גדוד 334 בלבנון את הטיל החדש בהיקפים חסרי תקדים ורשם יותר מ-50 שיגורים מוצלחים לעבר מטרות חיזבאללה בימיה הראשונים למלחמה. חוליות נ"ט, מבנים ותשתיות אויב "הופללו" והותקפו בזמן אמת. בחלק מהמקרים, מתארים בצבא, חלפו דקות בודדות בלבד מרגע שזוהתה מטרה ועד שהרקטה כבר הייתה באוויר.

"כשחיל האוויר באיראן, יש מי שמתעסק בלבנון"

עד לא מזמן היה תרחיש כזה נשמע כמעט דמיוני. חיל התותחנים נתפס במשך שנים ככוח של אש סטטיסטית: הרבה נפח, פחות דיוק. הרקטות עצמן סבלו מדימוי בעייתי עוד ממלחמת לבנון השנייה, אז הופעלו רקטות מצרר של מערכת ה-MLRS, שהותירו נפלים רבים ומאז לא הופעלו שוב.

בצה"ל הבינו כבר לפני יותר מעשור, וביתר שאת בעקבות לקחי מבצע "צוק איתן" ב-2014, שאי אפשר להמשיך להסתמך רק על מטוסי חיל האוויר כדי לספק לכוח המתמרן את האש המדויקת שהוא צריך. הצורך המבצעי היה ברור: יכולת יבשתית עצמאית, מדויקת, מהירה וזמינה, שתדע לפגוע במבנים ובמטרות מורכבות בזמן אמת – בלי להישען באופן מלא על חיל האוויר. כמענה ראשוני לצורך הזה נולדה רקטת ה"רומח", שפותחה עוד בידי תעש מערכות (כיום אלביט מערכות) ונכנסה לשירות באותה השנה.

אבל שינוי הגישה האמיתי של צה"ל כלפי השימוש ברקטות היה רק לאחר 7 באוקטובר, אז נעשה השימוש המבצעי הראשון ב"רומח". בשנתיים וחצי האחרונות השתנתה המדיניות הצה"לית לחלוטין: הרקטות הופעלו בתדירות גבוהה בהרבה והחליפו לעיתים קרובות תקיפות של מטוסי קרב, בין שבגלל מחסור במטוסים זמינים ובפצצות, ובין שמתוך ההבנה שתקיפה רקטית זמינה לביצוע בזמן קצר יותר. רקטת ה"רומח" זכתה לשימוש נרחב בעזה ובלבנון, ולפני כשנה, על בסיס הפקת הלקחים מהפעלתה, היא הוחלפה ברקטת ה"בר" – גרסה מתקדמת ומדויקת בהרבה מאותה משפחת רקטות של אלביט.

באפריל אשתקד ביצע גדוד 334 את הירי המבצעי הראשון של ה"בר" לעבר מטרות חמאס ברצועת עזה. תחילה היו על הכוונת מתחמים ומחסנים, אחר כך מבנים ששהו בהם מחבלי נוח'בה שהשתתפו בטבח 7 באוקטובר. אבל בצה"ל אומרים שהשימוש המבצעי המשמעותי באמת הגיע רק במבצע "שאגת הארי" – שם הבשילה ההבנה שהמערכת החדשה כבר אינה "עוד רקטה", אלא כלי שמסוגל לשנות את חלוקת העבודה בין זרוע היבשה לחיל האוויר.

"כשחיל האוויר מתעסק באיראן, יש מי שמתעסק בלבנון", מגדירה זאת סגן י', קצינת אג"ם בגדוד 334 של חטיבת האש 282, הגדוד הרקטי הסדיר היחיד בחיל התותחנים. "זה בדיוק מה שהאמל"ח הזה יודע להביא לשדה הקרב – משהו בדיוק, במהירות, בנגישות ובקלות שבהם מפעילים אותה. אפשר לקרוא לזה חליפי לחיל האוויר, אפשר לקרוא לזה מקביל לחיל האוויר, אבל בסופו של דבר האמל"ח הזה יודע לתת הרבה דברים שאחרים לא".

רק לפני כמה ימים היא חגגה יום הולדת 26, ובגדוד היא כבר מציינת שמונה שנים. היא הספיקה לראות את המערך הרקטי בגלגוליו הקודמים, את המעבר ל"רומח", אחר כך את ההסבה למשגר ה"להב" הגלגלי ולבסוף את הקליטה המבצעית של ה"בר". עכשיו, מקץ חודשים ארוכים של לחימה, היא בטוחה שמשהו עמוק השתנה בדרך שבה צה"ל מפעיל אש. "כוחות מתמרנים לא רוצים לכבוש שטח בלי התותחנים", היא אומרת. "ברגע שהבנו מה מטריד אותם וידענו לתת לזה מענה באש – הם ייצאו אחרת לקרב".

"במשך שנה וחצי מנסים לשים עליהם יד"

את הטווח המדויק של רקטת ה"בר" בצה"ל לא חושפים, אך הוא ארוך מזה של ה"רומח", שעמד על כ-35 ק"מ. במקום הנחיית GPS, שקל יחסית לשבש, היא פועלת באמצעות הנחיה מתקדמת בשילוב כלי טיס מסוג "זיק", שמסמנים עבורה את המטרה. אם ה"רומח" סיפקה דיוק ממוצע של כעשרה מטרים, ה"בר" כבר מתקרבת לדיוק של כחמישה מטרים בלבד. "זה חימוש סופר-מדויק. רלוונטי גם לשטח פתוח וגם למבנים. אנחנו מנטרלים תשתיות אויב, משמידים אותן, מחסלים מחבלים ובכירים וסוגרים מעגלים במהירות".

אבל מבחינת י', הסיפור האמיתי הוא לא המספרים היבשים אלא הזמן. "יש לנו גם מטרות של 'עכשיו פעל' – כמה שיותר מהר להביא את האש. זה האופי של הגדוד". בצה"ל מסבירים כי ה"בר" מרחיבה מאוד את יכולות חיל התותחנים ומאפשרת לו לבצע משימות שעד כה היו שמורות כמעט באופן בלעדי לחיל האוויר – או שבחלק מהמקרים לא היו מתממשות כלל.

באחד המקרים בדרום, מספרת הקצינה י', קיבלה הפלוגה שלה מידע על מחבלים שהיו מעורבים בטבח 7 באוקטובר. "במשך שנה וחצי מנסים לשים עליהם יד, ויש פלוגה שיושבת ומצליחה לסגור את המעגל עליהם בתוך עשר דקות". במקרה אחר בצפון זוהתה חוליית נ"ט שאיימה על אחד הכוחות המתמרנים בלבנון. "בתוך 12 דקות סגרנו מעגל אש על אותה חוליה", היא משחזרת. "התוצאה: תשעה מחבלים מחוסלים".

ה"ילדים" של המלחמה

האנשים שמפעילים את המערכת הזאת, לא תופתעו לשמוע, אינם מהנדסי טילים או לוחמים ותיקים בעלי עשרות שנות ניסיון. רובם ככולם התגייסו בכלל אחרי שהחלה המלחמה. "הכי ותיק אצלנו הוא מנובמבר 23'", מגלה י'. "אין להם בכלל זיכרון של השגרה שלפני כן".

ובכל זאת, לדבריה, הם מבינים היטב את גודל האחריות. "הלוחמים פה מסתובבים בחזה נפוח ובגאוות יחידה שלא הכרתי כשהייתי מפקדת צעירה", היא מחייכת. "הם יודעים מה הם עושים, והם יודעים שאין שני לזה".

בימים שבהם מתנהל שוב ויכוח ציבורי על שירות נשים בתפקיד לוחמות – כאילו 7 באוקטובר לא הוכיח את נחיצותן וכאילו לצבא לא חסר סד"כ לוחם – כדאי להתעכב גם על מה שכאן הוא בגדר המובן מאליו. בגדוד 334 משרתים 50% גברים ו-50% נשים, שיעור חריג גם בעידן שבו יותר ויותר יחידות לוחמות נפתחות לשירות נשים. בלי הלוחמות שמפעילות את מערכי האש ומשגרות רקטות לעזה וללבנון, צה"ל פשוט לא היה יכול להסתדר. וזה עוד לפני שמדברים על הרמה המקצועית, המוטיבציה הגבוהה והיכולות המבצעיות שהן מביאות איתן לשדה הקרב.

הקשר בין מפעילי האש, קרי התותחנים, ובין הכוחות המתמרנים הפך במלחמה הזאת לצמוד והדוק מאוד. י' מספרת על סגן מפקד גדוד מסיירת הנח"ל שהכירה כאשר הגדוד שלה והסיירת שלו תפסו יחד קו באזור יהודה ושומרון, בגזרת קדומים. רק בדיעבד גילתה שהפלוגה שלה היא זו שסגרה עבורו מעגל אש באחת ההיתקלויות בלבנון.

"הסמג"ד סיפר על איום שהם נקלעו אליו פנים אל פנים", מספרת הקצינה, "ובסופו של דבר מי שתקפה וסייעה לו זו הפלוגה שלי. אתמול עוד היינו ביחד בפטרול בכפר, והיום אני תוקפת לטובתו. זו הייתה תחושה מדהימה".

מעבדת טילים כחול-לבן

אי-שם במרכז הארץ, בלב מתחם פסטורלי שמזכיר קצת את בסיסי חיל האוויר הוותיקים, ממוקמת עיר קטנה. הירוק והשקט מסביב מטעים. קל ללכת כאן לאיבוד, וקל עוד יותר לשכוח שבמקום הזה ממש מפתחים ומייצרים נשק קטלני. המהנדסים כאן לא מורגלים בביקורים של אזרחים, בטח לא של עיתונאים. אחרי שרשרת אישורים ארוכה ומעבר בין שלל מחסומים, אני מופקד בידיו של קב"ט חביב שלא יעזוב אותי לרגע.

הטלפונים מופקדים בכניסה לבניינים, המרחקים מחייבים תנועה ברכב ואנחנו עוצרים לבסוף מול מבנה שמבחוץ נראה די סתמי. שם, בתנאי מעבדה סטריליים ועם רצפה דביקה שנועדה ללכוד כל פירור אבק, משתרע מסדרון ארוך. בכוכים שבצדדיו אנשים בחלוקים לבנים מרכיבים שלב אחר שלב את ה"מוח" של רקטות ה"בר".

"אתה נמצא עכשיו בליין (קו ייצור) שהקמנו במיוחד עבור ה'בר'", מסביר לי ש', ראש שטח הניהול הטכני והנדסת המערכת באלביט – או בעברית פשוטה: המהנדס הראשי של הפרויקט. אנחנו עומדים בליין ייעודי שהוקם כאן במיוחד עבור הצינור הקטלני הזה ומתבוננים בטכנאים הרכונים מעל השולחנות. "כאן אנחנו מרכיבים את החלק הכי חשוב בטיל – את מקטע המוח שלו. היופי של המוצר הזה הוא שכמעט כולו כחול-לבן. טכנולוגיה ישראלית, in-house (פיתוח עצמי). זה אומר שברגע האמת אנחנו תלויים אך ורק בעצמנו".

"רצינו להביא טיל שובב"

רקטת ה"בר" משוגרת מתוך משגר ה"להב" החדש. מדובר במשגר גלגלי אוטונומי: שלא כמו המשגרים הזחליים הישנים, הוא נע במהירות גם על כבישים וגם בשטח פתוח. הגרסה הבין-לאומית של המערכת הזו, המכונה "פולס" (PULS), הפכה לאחד המוצרים המבוקשים באירופה ובעולם, בשוק ללא מתחרים ממשיים.

"העיקרון היה להביא טיל שובב", מחייך ש'. "גם מדויק, גם קטלני, אבל בעיקר פשוט להפעלה. לא רצינו שהמפעיל יצטרך הכשרה מיוחדת של שנים. המטרה הייתה שחייל סדיר, ילד בן 18, יקבל את הטיל ויידע להפעיל אותו בקלות ובאינטואיטיביות".

הפער בין מה שהיה בעבר למה שקורה היום עצום. "כשאני שירתּי בגדוד לפני 25 שנה", נזכר ש', "עבדנו עם מסכים כתומים-שחורים ותפריטים שהיית צריך לזכור בעל פה. היום הכול גרפי. אתה לוחץ על כפתור אחד במשגר והטיל בדרך למטרה".

מדע טילים אמיתי

כשש' מחזיק בידו את גוף הרקטה, קל להבין מדוע הוא מדבר בהתלהבות כזאת. הקוטר שלה קטן יחסית, כמעט מטעה. אבל בתוך הצינור הזה נדחסו מערכות ניווט, אלגוריתמיקה, מחשוב, מנוע וראש קרב. "היד שלי נכנסת פנימה בקושי", הוא אומר. "זה היה אחד האתגרים הכי גדולים שלנו. לדחוף את כל הטכנולוגיה הזאת לתוך צינור קטן כל כך".

באלביט אוהבים להשתמש במונח "רוקט סיינס" (מדע טילים), אבל במקרה הזה הם מתכוונים אליו מילולית לגמרי. "לא משנה כמה סימולציות תעשה", מסביר ש', "בסופו של דבר, כשאתה רואה את הדבר הזה באוויר – תמיד יש הפתעות. תמיד יש דברים שלא חשבת עליהם, צירופים שאתה לא יכול לבדוק על הקרקע".

הפיתוח של ה"בר" נמשך ארבע עד חמש שנים, הרבה לפני המלחמה הנוכחית. אלא שהמערכה, לדבריהם, האיצה הכול. "המלחמה היא תמיד בוסט אדיר לפרויקטים טכנולוגיים", אומר ש'. "פתאום אתה מקבל פידבק ישיר מהשטח. מהמ"פים, מהמפעילים, מהלוחמים. ואתה משפר תוך כדי תנועה".

הרגע שבו חיל האוויר התחיל להאמין

אבל לא כולם השתכנעו מהרעיון הזה בהתחלה. באחד הניסויים הראשונים של המערכת הגיעו לצפות גם נציגי חיל האוויר, וש' זוכר היטב את הספקנות על פניהם. "הם אמרו לנו, 'אנחנו לא מאמינים לכם. זה לא יעבוד. ביצועים כאלה שמורים רק לטילים שלנו'". ואז בוצע הירי. "ירינו מטח שלם, וכולם עבדו הרבה מעבר למצופה. החבר'ה מחיל האוויר הופתעו".

מאז נדמה שגם בצה"ל מבינים שהמשוואה השתנתה. בחיל התותחנים מבהירים שהמערך הרקטי לא נועד להחליף את חיל האוויר, ושיש יכולות שיישארו בלעדיות לו, אך בה בעת רואים בו כיום מרכיב מרכזי ביכולת להפעיל אש מהירה, מדויקת וזמינה עבור הכוחות המתמרנים. בעבר תקיפות כאלה דרשו כמעט תמיד פצצה ממטוס קרב, ואילו כיום הן יכולות להתבצע בתוך דקות – בידי גדוד רקטי שפועל ישירות בתיאום עם האוגדות והחטיבות בשטח.

בדרגים הבכירים התחדדה ההבנה כי במלחמה רב-זירתית, שבה חיל האוויר נדרש לפעול במקביל גם בזירות רחוקות, צה"ל חייב להחזיק הרבה יותר יכולות אש מדויקות מהקרקע. בהתאם לכך, כבר עכשיו מדברים בחיל על תוכניות להרחבת המערך הרקטי, להגדלת מספר היחידות שיפעילו יכולות דומות ולהצטיידות בהיקפים גדולים בהרבה של חימושים מדויקים בשנים הקרובות.

גם העלויות מובאות בחשבון. כל רקטת "בר" עולה כמה מאות אלפי שקלים – זול פי כמה מגיחת קרב או מחלק מהחימושים האוויריים המדויקים. אבל בצבא מתעקשים שהכסף הוא רק חלק מהסיפור. היתרון הגדול באמת הוא הזמינות.

במקרים רבים, מסבירים בחיל התותחנים, תקיפה באמצעות רקטות זמינה בתוך זמן קצר בהרבה מזה שנדרש להוצאת גיחת תקיפה של מטוס קרב. המערכות הדיגיטליות החדשות של הגדוד מאפשרות לתכנן ירי כמעט בזמן אמת ולהאיץ באופן ניכר את הזמן שחולף מרגע קבלת הפקודה ועד הפגיעה במטרה.

הלקחים מהמלחמה באוקראינה השפיעו אף הם. בצה"ל עקבו מקרוב אחרי השימוש המסיבי של רוסיה ואוקראינה ברקטות ארוכות טווח, ובמיוחד אחרי האופן שבו השתמשו בהן האוקראינים כתחליף לחיל האוויר שלהם, שלא תמיד היה זמין. במובן הזה, ה"בר" וה"להב" הגיעו בדיוק בזמן שבו צבאות בכל העולם מחפשים מחדש פתרונות יבשתיים מדויקים.

הדור הבא כבר בדרך

למרות ההצלחה המבצעית, גם באלביט וגם בצה"ל מתעקשים שה"בר" עדיין רחוקה מלמצות את עצמה. "תמיד יש לנו מה ללמוד ותמיד יש לנו לאן להשתפר", אומרת י'. "אנחנו לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו". גם ש' כבר מדבר על הדור הבא. "אנחנו עובדים עליו עכשיו", הוא אומר, ונמנע מלהיכנס לפרטים. "הוא יהיה עוד יותר מדויק, עוד יותר קטלני ועוד יותר ורסטילי".

ובינתיים בעולם עוקבים מקרוב. לקוחות זרים רוצים ללמוד עוד על המערכת, להבין את השילוב בין המשגר, הרקטה וההפעלה המבצעית. הניסיון הקרבי הישראלי הפך למוצר מבוקש בפני עצמו. אבל עבור האנשים שמרכיבים את הרקטות במסדרונות הסטריליים של המפעל, הסיפור נשאר אישי הרבה יותר.

"בעבודה עם לקוחות מחו"ל יש סיפוק מקצועי", אומר ש'. "אבל כשאתה מספק לצה"ל, זה משהו אחר לגמרי. כשאני חוזר הביתה בעשר בלילה ויכול להסביר לאשתי ולילדים שהעבודה שלי עוזרת להגן עליהם ועל המדינה, זו תחושה אחרת. ואז מגיעים גם הדיווחים מהשטח על עשרות פגיעות מדויקות בלבנון – ואתה מבין שהדבר הזה עושה לא רק את מה שתכננת על הנייר, אלא הרבה מעבר".

כל הפרטים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.