"קחו אותי במקום הילדות": המסע המטלטל של בתו של יוסי שרעבי

כשהגיעה לצבא, יובל שרעבי, בתו של יוסי שרעבי שנחטף ונהרג בשבי חמאס, ביקשה דבר אחד פשוט, כמעט בלתי אפשרי: להתחיל מחדש. לא למחוק את הסיפור, לא להתכחש אליו, לא להעמיד פנים שהוא לא חלק ממנה. רק להניח אותו לרגע בצד. להיות חיילת. להיות מדריכה. להיות אחת מהבנות. לצחוק, לרוץ, להזיע, להתאמץ, לעמוד במסדרים, לעבור קורס.

"כשהגעתי לפה, כל מה שרציתי זה להיות יובל. לא יובל שרעבי", המילים הללו, היוצאות מפיה, נושאות עימן משקל כבד שקשה לתפוס. עבור נערה שגדלה בקיבוץ בארי, ושמה הפך בעל כורחה לחלק מהנרטיב הלאומי המדמם של 7 באוקטובר, המדים הירוקים הם לא רק חובה אזרחית - הם מקלט. מרחב שבו היא יכולה לפשוט את תפקיד "הבת של" או "האחיינית של" אלי שרעבי, דודה ששוחרר מהשבי - ולהיות פשוט היא.

"זה כאילו יש משהו ברגע שאתה עולה על מדים. הסיפור יכול רגע להישאר בצד, אתה מתחיל משהו חדש, וסוף-סוף אני מגיעה למקום שבו הסיפור שלי לא הולך לפניי", מספרת יובל, במשפט שדי מתמצת את הכול - את הרצון להיבנות מחדש אחרי האסון. את העייפות מהזיהוי המיידי. "תמיד זה קודם כול הבת של יוסי, אחיינית של אלי, ורק אז אני". אבל גם כשהיא מבקשת להיות רק יובל, היא לא מנסה להפריד את עצמה ממה שקרה.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"קח אותי במקום הילדות"

הסיפור של יובל הוא פסיפס של הטרגדיה הישראלית במיקרוקוסמוס אחד. ב-7 באוקטובר היא ישבה במשך 12 שעות מורטות עצבים בבית שרוף בקיבוץ בארי, בזמן שחבריה ושכניה נטבחו ונשרפו סביבה, ו-30 מתושבי הקיבוץ נלקחו לעזה. היא חיכתה לצה"ל, אך הצבא לא בא בזמן. באותן שעות שחורות, אביה, יוסי שרעבי, עשה את מעשה ההקרבה האולטימטיבי: הוא יצא מהממ"ד אל מול המחבלים ואמר להם, "קחו אותי במקום את הילדות".

יוסי נלקח בשבי חמאס. במשך מאה ימים הוא הוחזק ברצועת עזה, ימים שבהם ניתן היה להשיב אותו בחיים במסגרת עסקה, ביותר מהזדמנות אחת - אך השיקולים הפוליטיים והקואליציוניים מנעו זאת, עד שהגיעה הבשורה המרה מכל: יוסי נהרג בהפצצה של חיל האוויר. באותה שבת שחורה נחטף גם דודה, אלי שרעבי, לאחר שאשתו ובנותיו נרצחו בדם קר. ואם לא די בכך, גם בן זוגה של יובל, אופיר אנגל, נחטף לעזה והוחזק שם במשך 54 ימים לפני ששוחרר.

"ברור שהסיפור הוא חלק ממני, והוא תמיד יהיה חלק ממני. אבל פה בצבא זה להיות אני, לעשות את הצחוקים שלנו. ואני לא רוצה יותר מזה", היא מספרת.

השבר העמוק מול הצבא - והדרך להשלמה

לפני שהגיעה הבשורה הקשה על גורל אביה, יובל עמדה בכיכר החטופים בתל אביב. היא נשאה שם נאום קורע לב שביטא את המטוטלת הרגשית שבה חיו משפחות החטופים: "אני מתעוררת כל יום, עם תקווה לבשורה, ועם אימה מבשורה. עם זיכרונות שצפים ומציפים, עם געגועים ותחושה של החמצה". היא הביטה אז למרחק, חיפשה תקווה, ופנתה ישירות לאביה: "אני אומרת לך שוב כמה אני מתגעגעת. המדינה הזו, אבא, היא לא מה שהכרת. אנחנו עובדים כל יום מחדש, כדי להחזיר את הערכים שפעם היו מובנים מאליהם".

כשהתבררו נסיבות מותו של יוסי בשבי, השבר הפך עמוק עוד יותר. המחשבה להתגייס לצבא שהיה מעורב, ולו בשגגה, במות אביה, נראתה בלתי נתפסת. יובל החליטה שהיא לא רוצה להתגייס. "אחרי שאבא נרצח, מהתקפה של צה"ל, היה לי ממש ממש קשה", היא משחזרת בכנות. "לא היה בי אמון".

אימה של יובל ואלמנתו של יוסי, נירה שרעבי, תמכה בהחלטה המורכבת של בתה באותם ימים: "היו לה סייגים לגבי הגיוס. להתגייס, לכאורה, לצבא שהרג את אבא שלה - זה לא פשוט. ברגע שהיא אמרה שלא, זה היה לא, ושחררתי גם לכיוון הזה". הכעס הזה היה שם. הוא היה טבעי, כמעט מתבקש. מול אובדן כזה, מול תחושת הפקרה, מול אב שנחטף ואחר כך נהרג, קשה לדרוש מילדה להאמין שוב במערכת, במדים, בצבא, במדינה.

המהפך הגיע במהלך שנת השירות. לא ברגע אחד, לא בהחלטה דרמטית אחת, אלא דרך שיחות. דרך אנשים. "כשאתה מדבר עם אנשים הם משקפים לך את זה בצורה שהיא שונה", מספרת יובל. "זאת אומרת, זה לא צה"ל הרג אותו. זה חמאס. אם חמאס לא היה חוטף אותו, כנראה שהוא לא היה נהרג. עד שמגיעים להבנה הזאת, זה לוקח זמן. וכשמגיעים להבנה הזאת, זה הופך את זה להרבה יותר פשוט. הכעס שהיה לי בהתחלה נעלם".

ועדיין, גם אחרי שהכעס התפוגג, נשארה השאלה הפשוטה והבלתי נסבלת: למה. "ברור שיש עדיין את הלמה. למה זה מגיע לו. זה לא מגיע לו", היא אומרת. "אבל אם אני אשאר תקועה על הלמה, אני לא אצליח להתקדם". מרגע שההחלטה הבשילה, היא כבר הייתה מוחלטת. "ישר כשהבנתי רגע מה עומד מאחורי זה, לא היה שום סיכוי שלא הייתי מתגייסת", היא אומרת. "מה הייתי עושה, יושבת בבית ובוכה? ידעתי שאני אתגייס לתפקיד משמעותי. אני לא רציתי לשבת איפשהו ולא לעשות כלום".

הצבא שצועד על צלקותיו

בעבר היא חלמה על קורס חובלים, אך בתהליך ההשלמה שקירב אותה חזרה למערכת, היא הבינה שהייעוד האמיתי שלה נמצא בעולם ההדרכה. "זה משהו שתמיד היה חלק ממני, כי גם בקיבוץ הייתי מדריכה, גם בתנועת נוער וגם בשנת בר מצווה", היא מספרת על האהבה הישנה לתחום. היא לא רצתה תפקיד שבו תישאר במקום. לא פיזית ולא נפשית. "ידעתי שאני רוצה להיות מדריכה, אז ידעתי שאני רוצה לעשות משהו בשטח וכל הזמן לזוז, לא לשבת לרגע", היא אומרת.

אולי זו גם דרך להתמודד. כל עוד הגוף בתנועה, כל עוד יש משימה, כל עוד יש חניכים, מסעות, שיעורים, תרגולים, המחשבה אינה ננעלת רק על האובדן. "כל עוד אני עושה דברים, אז המוח שלי חושב על אותם הדברים. אז זה קצת מנתק אותי".

הבחירה הזו הובילה אותה לקורס מדריכות חי"ר. אלא שבצה"ל של השנים האחרונות, 7 באוקטובר נוכח בכל פינה. כמעט בכל יחידה ומחלקה ישנו חייל או מפקד שאיבד אדם קרוב, מציאות שמזכירה לרבים את ימי מלחמת העצמאות ב-1948. הצבא הנוכחי צועד על צלקותיו, והוא עתיד לצעוד עליהן עוד שנים ארוכות.

בקורס של יובל צעדה לצידה מיכל מוסט ממודיעין-מכבים-רעות. אחיה של מיכל, עמית מוסט ז"ל, לוחם בסיירת נח"ל שנפל ב-7 באוקטובר במוצב סופה לאחר שחילץ פצועים תחת אש תופת. גם היא הגיעה לקורס עם סיפור שאי אפשר להשאיר לגמרי מחוץ לשער הבסיס. מיכל נושאת איתה לכל מקום מדבקה לזכרו על המדים. "ממש הרגשתי שעמית רואה אותי כל הזמן, בשבילי", היא מספרת בהתרגשות.

יובל מספרת כי גילתה על האובדן של מיכל רק באמצע הקורס: "דיברנו על זה, ואמרתי לה גם שאני חושבת שהיא צריכה להיות גאה בעצמה. כי היא פשוט עברה את הנורא מכל, ועדיין בחרנו להגיע לפה. ובינינו זה מובן מאליו. ולאנשים אחרים זה לא מובן מאליו. ואני לא יודעת למה".

האמירה הזו מקבלת משנה תוקף לאחר הצהרות של גורמים פוליטיים ואחרים כי נשים אינן צריכות להתגייס לצבא כי "צבא הוא אירוע גברי" או הצהרתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שיגיד לבתו לא להתגייס. ליובל יש תשובה קצרה וחדה למלעיזים: "שיגידו. ראית את הבנות פה? שאתה יכול להגיד את זה?".

פיקוד בצל האסון

בטקס הסיום, מפקדת הקורס, סרן כרמל מדר, פונה לחניכותיה: "פלוגת שלי, היום זאת המשמרת שלכם. צה"ל צריך אנשים חזקים כמו אלו שעומדים לפניי". מדר עצמה מבינה את החניכות שלה ברמה העמוקה ביותר - היא בעצמה אחות שכולה. אחיה הבכור, שחק, לוחם נח"ל, נרצח במסיבת הנובה ברעים.

"אני זוכרת כשהודעתי לו שאני הולכת להיות מפק"צית בבה"ד 1", מספרת סרן מדר בגעגוע, "אז הוא אמר לי: 'את קולטת? את הולכת להיות מפקדת על קצינים, כאילו, קצינה של קצינים, את קולטת?'. הצוות שלי במשך שנה בבה"ד 1 היה על שם שחק. זה היה צוות שחק שהולך בדרכו, ברוחו. יום-יום הנצחתי את אח שלי. אני חושבת שזה הריפוי הכי טוב. זה מה שלי עשה ככרמל הכי טוב באותה תקופה. הרגשתי שהוא ממש איתי - בתפקיד, בצבא, בחיים האישיים".

כשהיא פוגשת חניכות כמו יובל ומיכל, היא יודעת שהפיקוד שלה כבר לא יכול להיות מנותק מהתקופה. היא לא רוצה להפוך את הסיפור שלהן לעיקר, אבל גם לא יכולה להתעלם ממנו. "אני זוכרת שגם ליובל וגם למיכל אמרתי בריאיון אישי בחד משמעית ובבהירות: אני מסתכלת עליך כאחת החניכות", היא מספרת. "אני כל הזמן מזכירה לעצמי להתנהג איתן איך שהייתי רוצה שיתנהגו איתי אם הייתי מתגייסת בתקופת הזמן הזאת. ולא הייתי רוצה שהסיפור שלי יהיה העיקר. אבל בסוף, הפיקוד בצל 7 אוקטובר מצריך ממני להיות הרבה יותר רגישה, הרבה יותר אנושית. ואני חושבת שזה פיקוד שבכללי ממש מאפיין את התקופה".

כשמדר נשאלת האם היא עדיין מגדלת לוחמים וקצינים על האתוס הבלתי מתפשר שמדינת ישראל לא מפקירה פצוע בשטח, היא עונה ללא היסוס: "כן. חד משמעית. יש לך פלאן בי לצבא? יש לך מישהו אחר? צבא אחר? מדינה אחרת? עם אחר?".

"גם אבא פה"

רגע לפני תחילת טקס סיום הקורס, ההתרגשות בשיאה. הדרגות כבר מוצמדות למדים המגוהצים, והמשפחות מתחילות לזרום לרחבה, עמוסות בפרחים ובחיבוקים. ההורים של כולם מתיישבים, וגם אימא של יובל. "גם אבא פה", אומרת יובל בביטחון ובגאווה.

אל הטקס מגיע גם דודה, אלי שרעבי, שהשתחרר משבי חמאס לאחר תקופה בלתי נתפסת של 491 ימים ברצועה. המפגש איתו ברחבת הטקסים מציף הכול, אך העיניים שלו נוצצות. "יש תחושה של גאווה ביובל, מרגש לראות שהיא מסיימת את הקורס", אומר אלי ומוסיף: "חבל שאבא שלה לא רואה אותה. אבל אנחנו פה בשבילה, המשפחה, וזה מרגש לנו מאוד".

במהלך הקורס, בחרה מפקדת המחלקה של יובל להקדיש את המסע המסכם לאביה, יוסי. עבור יובל, זו הייתה סגירת מעגל.

הלכת עם הדגל כל המסע?
"כן".

"זה היה ממש-ממש מרגש", היא מוסיפה. "כי בסופו של דבר אני עושה את זה גם בשבילו. אני עושה את זה כי אני יודעת שהוא היה רוצה שאני אעשה את זה, ואני יודעת שהוא גאה בי. אז זה גם חלק מזה - זה בשבילו, זה לא רק בשביל עצמי".

בסיום הטקס הוכרז שמה של יובל שרעבי כמצטיינת המופת של הקורס - בחירה שהתקבלה ברוב קולות על ידי חברותיה לקורס וסגל הפיקוד שראה אותה בולטת לחיוב, מתעלה על עצמה יום אחר יום, לילה אחר לילה. בקרוב היא תתחיל לקבל את החניכים הראשונים שלה כעומדת בזכות עצמה. היא יודעת שחלקם יזהו את השם, יתלחששו ויגידו "אה, זו היא". אבל היום היא כבר לא נרתעת מזה.

"וגם להם יש סיפורים. לכל אחד במדינה יש סיפור, אין איך להתחמק מזה", מסכמת יובל. "לכל אחד איכשהו 7 באוקטובר נגע בו. כל אחד. אז גם לי יש סיפור, ואני לא מסתירה את זה, אני גאה בו. אבל צריך לדעת לשים את הדברים בצד. ופה אני בוחרת לשים את זה בצד". בשביל יובל, החולצה הירוקה וסמלי ההדרכה הם לא רק תפקיד. הם הדרך שלה להמשיך לחיות, ולהבטיח שרוחו של אביה תמשיך לצעוד איתה.

תחקיר: תמר סגל