"הרגשתי את הנשמה מתנתקת": ספיר איבדה את בעלה בהיריון ואז קיבלה עוד בשורה קשה

"תחזיקו חזק, כי גם בנטפליקס אין סרט כזה", כתבה ספיר הודיה גבאי, בת 33 מבאר יעקב, בפוסט חשוף ששיתפה ברשת. בתוך חצי שנה בלבד הפכו חייה של הצעירה לרכבת הרים של אובדן קשה והישרדות: מהמוות הפתאומי של בעלה כשהייתה בהיריון, גילוי של סרטן שד אגרסיבי – ולידה תחת אש בחניון תת-קרקעי של בית חולים, בין אזעקות לצירים, בעיצומה של המלחמה באיראן. כעת היא נלחמת לא רק על חייה ועל גידול שתי בנותיה הקטנות לבד, אלא גם באטימות של הבירוקרטיה הישראלית.

"שוב אני, האלמנה השחורה". כך נפתח הפוסט שפרסמה ספיר בקבוצת "מאמאצחיק" בפייסבוק. "רציתי לעדכן אתכן מה עברתי ב-5.5 החודשים האחרונים", ואכן קשה להתווכח עם ההומור השחור שלה, אחרי שחייה התהפכו פעם אחר פעם בקצב קשה לעיכול.

הסיפור הטרגי של ספיר מתחיל באובדן בעלה חיים ז"ל, לאחר שהחלים ממחלת הסרטן בפעם הרביעית. "היה לו אוסטאוסרקומה (סרטן העצמות) כשהיה בן 17", היא משתפת. "כתוצאה מהטיפולים בגיל 18 הוא חלה בלוקמיה (סרטן הדם). אחר כך הוא החלים, וכ-20 שנה לאחר מכן, בגיל 36, חזר לו הסרטן, והיה לו סרטן לימפומה פעמיים נוספות", היא מספרת.

"כשהוא החלים מהלימפומה בפעם הרביעית לא חגגנו. שמחנו, אבל לא רצינו לפתוח פה", מתארת ספיר ברגש. "חודש אחרי שהוא סיים את הטיפול היה לו זיהום ברגל. לא הצליחו להשתלט עליו, והוא עבר קטיעה. לאחר שנה הוא נפטר מדום לב". כשחיים נפטר ספיר כבר הייתה בשבוע ה-16 להריונה, עם ילדה בת 3 בבית, והיא לא ידעה שהגורל צופן לה תפנית נוספת וקשה.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"ראיתי אותו על המיטה, הילדה צעקה: אבא מת"

ביום שבו חיים נפטר, אף שספיר לא הייתה לצידו, היא הרגישה בגופה שמשהו קרה לו. "יש לנו בעבודה שוק, וכל יום רביעי הייתי קונה פרחים הביתה", היא משחזרת. "הייתי חוזרת, מביאה לו את הפרחים, רק בשביל לצאת מהדלת ולהיכנס שוב ולעשות כאילו הוא קנה לי אותם".

"זה היה יום רביעי הראשון שלא קניתי פרחים", היא מספרת. "הרגשתי שמשהו לא טוב הולך לקרות. לא ידעתי מה אני מרגישה עד שב-17:00 אחר הצוהריים שנפל לי האסימון. חיים לא ענה לי לטלפון ופתאום הרגשתי ניתוק של הנשמה. אומרים שכשמתחתנים הנשמות הופכות לאחת, ואני הרגשתי את הניתוק. הסתכלתי על המנהלת שלי, שישבתי מולה, ואמרתי לה, 'שירי, אני מרגישה שבעלי מת'. היא הסתכלה עליי ואמרה לי לעוף מהר הביתה, למרות שזה אמצע היום".

"נסעתי על השוליים במהירות שעדיף שלא אתוודה עליה כאן והגעתי הביתה יחד עם אימא שלי, שאספה את אוריה הבת שלי מהגן", היא חוזרת לרגעים הקשים. "הודעתי לה מה קורה כבר מהדרך ודיברתי עם אחד השכנים שניסה להיכנס אליי הביתה דרך המרפסת, אבל הוא לא הצליח. ידעתי שהוא מת".

"הגעתי הביתה, רצתי לחדר השינה וראיתי אותו על המיטה", משחזרת ספיר בכאב איך נכנסה הביתה עם אימה ובתה הפעוטה. "נגעתי בו והוא כבר היה קר. עשיתי לו החייאה, ואימא שלי, שמתנדבת במד"א, עזרה לי להוריד אותו לרצפה. הילדה שלי צעקה: אבא מת".

"בעלי היה 1.92 מטר, אז זה היה חתיכת משקל", ממשיכה ספיר לתאר את הסיטואציה הבלתי נתפסת. "אני עדיין עם התיק של העבודה עם המחשב וכל הדברים עליי מתחילה לעשות החייאה ואז אימא שלי מחליפה אותי בזמן שאני כותבת בקבוצה של הבניין שיביאו דפיברילטור. בתוך דקה-שתיים הביאו מכשיר וחיברו אותו, נתנו מכת חשמל ולא הייתה תגובה. המשכתי בהחייאה עד שמד"א הגיעו. אחרי חמש דקות כבר עצרו אותי".

"הרופא אמר לי שהוא רוצה להכריז על שעת פטירה", היא משחזרת. "כשהוא הודיע לי סופית, הייתי מאוד עצובה, אבל גם מאוד מאושרת בשביל בעלי. בן אדם שסבל כל כך הרבה ועכשיו נמצא במנוחת עולמים, במקום הכי טוב שיכול להיות".

"יצאתי להורים שלי בסלון ואמרתי להם שיש לי סרטן"

כמה שבועות לאחר מות בעלה הרגישה ספיר גוש חשוד בחזה בעת שהתקלחה. "הגוש לא זז" היא מספרת. "יצאתי מהאמבטיה וראיתי שצבע הפנים שלי השתנה לצהוב-אפור". כמו תחושות הבטן שלה בזמן מותו של חיים, גם כאן היא הרגישה מיד: "יצאתי להורים שלי שישבו בסלון ואמרתי להם: יש לי סרטן".

"הם לא הבינו מה קורה", משחזרת ספיר. "לפני חודש וחצי הם איבדו את החתן שלהם ועכשיו בשנייה הם הבינו שהם עלולים לאבד גם את הבת שלהם. הם עברו לגור איתי יחד, אמרנו שזה המצב ועם זה נתמודד".

"התקשרתי לרופאים – ויצא שאני בישרתי להם שיש לי סרטן", ממשיכה ספיר לשחזר את מה שעבר עליה. "יום אחרי זה בעבודה דיברתי עם המנהלת שלי על הסיטואציה, דיברנו על איך אני מתמודדת עם המצב בלי בעלי, ועל הדרך אמרתי לה שגם אני חולה. סיפרתי לה הכול ושאלתי אם זה בסדר לצאת לתור לכירורג שד".

ספיר קיבלה מהרופא הפניה לביופסיה, ובסופה אומתה תחושת הבטן שלה. אלא שהתוצאה שהתקבלה הייתה מדאיגה אפילו יותר: "סוג הסרטן הכי אגרסיבי, בשלב מתקדם".

"האונקולוגיות של בעלי אמרו: איך זה יכול להיות?"

ספיר, שעד כה הייתה "רק" אלמנה בהיריון, הפכה כעת ל"אלמנה בהיריון עם סרטן". סוג הסרטן שלה נקרא טריפל נגטיב, סוג תוקפני של סרטן השד שאינו מגיב לטיפולים הורמונליים או ביולוגיים נפוצים. הגוש שנמצא כבר היה בגודל של 4.5 סנטימטרים. "שתי האונקולוגיות של בעלי בתל השומר טיפלו בכל הבירוקרטיות. כשבאתי אליהן הן שאלו 'איך לעזאזל נכנסת למחלקה הזו?' אמרתי להן שכנראה דרכינו לא נפרדות. היה בכי והלם, הן חשבו לעצמן, 'זה לא יכול להיות, זה לא בסטטיסטיקה'. כשאמרו לי מה האבחנה הסופית לא התרגשתי, מבחינתי כבר ידעתי אז במקלחת שאני חולה, זו הייתה עוד מסכת לעבור".

"את הטיפול הכימותרפי שהייתי אמורה לעבור אפשר לבצע החל מהשבוע ה-24 להיריון. במזל כבר הייתי בשבוע 25. אחרי הטיפול השני כבר הלכתי להוריד את השיער, אבל זו הייתה הצרה הכי קטנה שלי. היה לי קשה לסחוב את ההיריון עם הכימותרפיה, הכאבים – וילדה בת 3 בבית שצריך לשדר לה 'עסקים כרגיל', שלא נדבר על המצב הנפשי וההתמודדות בלי בעלי".

"לידה בחניון שונה לגמרי מלידה רגילה. יש וילון שמסתיר אותך, שאת כל פעם צריכה לוודא שהוא סגור – אחרת רואים הכול"

אחרי שהגיעה לבית החולים כל יום, בין שבשביל ניטור ההיריון ובין שבשביל בדיקות וטיפולים, קבעו הרופאים לידה יזומה בשבוע ה-36 כדי שלא לסכן את העובר והאם סמוך לטיפולים. בשלב זה הייתה המלחמה עם איראן בעיצומה, וספיר ירדה יחד עם כל מחלקת הלידה לחניון התת-קרקעי. "ממש רציתי ללדת אותה", היא אומרת על בתה הקטנה, שהייתה בשלב הזה עדיין ברחם. "כבר היה לי קשה לסחוב את ההיריון, אז נתנו לי פיטוצין לזירוז הלידה".

"מצאתי את עצמי בחניון עם שתי דולות שהתנדבו לבוא לעזור לי לאחר ששמעו את הסיפור שלי", משחזרת ספיר את רגעי הדרמה. "לידה בחניון שונה לגמרי מלידה רגילה. יש וילון שמסתיר אותך, שאת כל פעם צריכה לוודא שהוא סגור – אחרת רואים הכול. את שומעת את שאר היולדות, את שומעת את ה'מזל-טובים', את הבכי של התינוקות, ואת רק מתפללת להיות גם אחרי כל זה. כשאדל נולדה שמחתי כל כך, היא הדבר האחרון שנשאר לי מבעלי".

לאחר הלידה העבירו אותה לחדר במחלקת יולדות, אלא שכאן לא תמו התלאות שלה. "בתוך שעה מהרגע שעלינו למחלקה כבר מצאתי את עצמי בממ"ד בזמן אזעקות", היא ממשיכה לספר. "אימא הובילה אותי בכיסא גלגלים ואדל הייתה בפגייה, להיות שם בלעדיה ובלי חיים היה מאוד מטלטל". יום אחרי הלידה, אדל כבר התחילה מעקב לבבי. "בינתיים היא במעקבים, כי אי אפשר לדעת אם ואילו השלכות בריאותיות יהיו לה בעקבות טיפולי הכימו שעברתי בהיריון שלה".

"אוריה התרגשה ואמרה שאדל היא מתנה מאבא"

"כשאוריה הבת הגדולה שלי באה לבקר אותנו בבית החולים התרגשתי מאוד", נזכרת ספיר. "כשהיא ראתה את אדל בפעם הראשונה היא סיפרה לי שהיא מתנה מאבא. כעבור יומיים השתחררתי מבית החולים, ישר לערב פסח. הצוות הרפואי לא רצה לשחרר אותי, אבל אוריה הייתה צריכה אותי בבית".

"אדל יצאה ממש קופי של חיים, ואוריה עדיין מדברת על זה שאבא בשמיים שומר עליה"

שלושה שבועות אחרי הלידה חזרה ספיר לטיפולי הכימותרפיה. "זאת הייתה הפעם ראשונה שיכולתי לעשות פט סי-טי ו-MRI. תוך כדי ההיריון לא היה אפשר. לשמחתי לא ראו גרורות ובאופן כללי היה לי קל הרבה יותר כשהגוף כבר לא בהיריון. הכימותרפיה שאני עוברת היום שונה ויש לה תופעות לוואי שונות. אני סובלת מנוירופתיה, פגיעה במערכת העצבים שגורמת לי לכאבים ברגליים ובידיים. כל צעד שאני עושה, אני מרגישה שאני הולכת על אבנים. אני עושה כל מיני טיפולים כדי להקל את הכאבים, כמו דיקור סיני ושיאצו, אבל חלק מתופעות הלוואי יישאר איתי לכל החיים".

ספיר מסבירה בתוך כל זה על הקושי ללמוד להיות אם לשתיים, לבד: "אין ספק שזה יותר מאתגר, לחזור שוב ללילות בלי שינה. ההורים שלי – שעברו לגור איתי כשנודע לנו על הסרטן – עוזרים לי בכל מה שאפשר, אבל הקושי עדיין נוכח. אני כל הזמן חושבת על חיים ועל מה הוא היה אומר לי אם היה פה. אדל יצאה ממש קופי שלו ואוריה עדיין מדברת על זה שאבא בשמיים שומר עליה".

"חשוב לי לשתף, אני יודעת ששברתי שיא גינס"

המלחמה האמיתית של ספיר רק התחילה. היא מתארת את הקושי שהיא חווה מאז מות בעלה, בזמן שהיא בעצמה חולה בסרטן. "אני כבר חצי שנה אלמנה ועוד לא התחלתי להרגיש את האבל", היא אומרת בכאב. כאלמנה נכפה עליי להתמודד עם הבדידות, עם הסרטן, עם להיות אימא לשתיים, עם בירוקרטיות בריאותיות שלי ובירוקרטיות של אחרי פטירה. אני לא רק במלחמה על החיים שלי – אני גם במלחמה נגד כל המוסדות בארץ".

ספיר מדגימה עם אילו סוגי אטימות מערכתית היא נאלצת להתמודד. "יש חברות אשראי שלא נותנות להעביר את הוראות הקבע לשם שלי, כי צריך אישור מבעלי. לא משנה שאני שולחת תעודת פטירה. למזלי יש לי סביבת תמיכה מטורפת – ההורים שלי, צוות הרפואה, אני נעזרת מאוד ביהודה גליק, שמנהל את ארגון 'אמיצים' למען אלמנים, אלמנות ויתומים צעירים ובחה"כ ינון אזולאי. ואני רוצה גם להזכיר את שוקי בריף שבא ומשמח אותי. הם עוזרים לי עם בירוקרטיות ועושים את זה בהתנדבות מלאה ואני מודה להם מאוד (אני תוהה מה עושים מי שאין להם קשרים)".

ספיר מדגישה שהחלטתה לחשוף באומץ את סיפורה נעשתה מתוך מטרה חשובה – לעורר את המודעות לסרטן השד. "חשוב לי לשתף. זה עוזר לי להתמודד עם האובדן האישי שלי. אני יודעת ששברתי שיאי גינס", היא אומרת בהומור המאפיין אותה, למרות כל מה שעברה. "יספק אותי לדעת שבזכותי מישהי אחת ניצלה. בסך הכול צריך לבדוק את עצמנו וללכת לכירורג שד אחת לשנה – גילוי מוקדם מציל חיים".