ניקול הייתה עם אימה על הקו כשהמחבלים פרצו לבית: "הנשמה שלה ידעה שהיא צריכה להיפרד"

"הייתי אמורה להיות בקיבוץ באותו סוף שבוע, אבל כל התוכניות שלי השתנו ומצאתי את עצמי בתל אביב. כל הזמן הרגשתי משהו שיושב לי בלב ושאלתי את עצמי: 'איך אני לא בקיבוץ עכשיו?' ניסיתי להגיד לעצמי: 'ניקול, סוף שבוע אחד לא תהיי בקיבוץ - מה כבר יקרה?'" משחזרת ניקול קרבונה את בוקר ה-7 באוקטובר, שבו נרצחה אימה גלית מייזנר קרבונה. היא עזבה את קיבוץ בארי כמה שנים לפני כן, אבל כל משפחתה נשארה שם. אביה ובת זוגו ניצלו, והמחבלים פסחו על ביתו של אחיה – אבל הגיעו לבית של האם ורצחו אותה.

גלית עלתה יחד עם הוריה ואחיה מאוסטרליה כשהייתה בת 10, והמשפחה הגיעה ישירות לקיבוץ שבנגב המערבי ומרבית המשפחה מתגוררת שם עד היום. בקיבוץ הכירה גלית את אלסנדרו, צעיר איטלקי-קתולי שהגיע להתנדב במשק – והשניים נישאו. "הוא מספר שראה פרסומת עם חיילת ישראלית ואמר לעצמו: 'אני רוצה לפגוש אחת כזאת'. הוא הכיר את אימא שלי ונשאר", מספרת ניקול. "הם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים, אני הצעירה", היא מוסיפה.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

בהמשך גלית ואלסנדרו התגרשו, אבל המשיכו לחיות בקיבוץ בארי. באותו בוקר, האם הייתה לבד בבית – וניקול נאלצה ללוות אותה מרחוק דרך הטלפון, עד לרגעיה האחרונים. בשעה 6:29 התעוררה ניקול, כמו מרבית המדינה, מהאזעקה. "גדלתי על אזעקות, אז פעלתי באופן אוטומטי", היא מספרת. "שלחתי הודעה לאימא שלי, התקשרנו לכולם לבדוק שהכול בסדר. נכנסתי לקבוצות הביטחוניות כדי להבין מה קורה, ואז התחלתי לראות תמונות מטרידות - הודעות על מחבלים פה ועל מחבלים שם", היא מוסיפה.

"אימא שלי כבר ישבה בממ"ד, וסיפרה לי שדרך החלון של הממ"ד היא רואה על הכביש ההיקפי של הקיבוץ מישהו במדים שחורים עם כובע שחור", ממשיכה ניקול. "אמרתי לה שזה בטח שוטר. היא הייתה לבד בבית, אם היא הייתה הולכת לשכנים זה היה נראה אחרת לגמרי". ניקול מספרת כי האם לא הצליחה לסגור את דלתות הממ"ד לבדה, ושכחה לנעול את אחד הפתחים מרוב הלחץ. "לא הייתי שם לסגור לה את הדלת", היא אומרת בעצב.

"שאלתי אם אלה המחבלים, היא אמרה 'כן'"

שיחת הטלפון עם אימה נמשכה עד הרגע האחרון. "אני ואימא דיברנו כל הזמן. היא נכנסה לממ"ד, נעלה, והמשכנו לדבר. תוך כדי, היא סיפרה לי שסוף-סוף היא סגרה תאריכים לביקור שלה באוסטרליה. זה משהו שהיא חלמה עליו עשרות שנים", מספרת ניקול. "היא צחקה ואמרה לי: 'בטח עוד פעם תהיה איזו סיבה שלא אצליח להגיע לאוסטרליה בגללה'. שתינו צחקנו, אף אחת מאיתנו לא הבינה את סדר הגודל של מה שקורה. שמרנו על חיוביות - זה תמיד היה הסגנון שלנו".

השיחה של ניקול ואימה נמשכות שעות ארוכות, ובשעות הצוהריים היא ביקשה מהאם לסגור את הטלפון ולהקשיב בשקט אם יש מישהו שמנסה להיכנס לתוך הבית. "לא עבר הרבה זמן והיא חזרה אליי", משתפת ניקול. "היא אמרה לי שמישהו מנסה להיכנס מהדלת האחורית. אמרתי לה להוריד את התריס החשמלי, ואז שמעתי דרך הטלפון פיצוץ. שאלתי אם זה הם, היא אמרה 'כן', ושלחה לי הודעת וואטסאפ: 'אני שומעת יריות מחוץ לבית'".

תוך כדי שיחת הטלפון, סיפרה האם כי היא שומעת קולות ירי וגם את קולות המחבלים מהגג ומסביבת הבית. "אמרתי לה: 'חכי, תני לי לעשות שיחות טלפון לגורמים שצריכים לדעת שיש מחבלים אצלך, שיקפיצו כוחות'. הייתי נאיבית לחלוטין - לא ידעתי שבאותו יום היו שם 450 מחבלים", היא משחזרת. בין היתר התקשרה ניקול לבן זוגה, שהוא קצין במילואים וגם בימים אלו נמצא בלחימה. "חזרתי אליה לטלפון והיא אמרה שהיא כבר לא שומעת אותם מנסים להיכנס. 'או שהם המשיכו, או שהם כבר בתוך הבית', היא אמרה. היא הייתה בממ"ד עם דלת עץ נעולה. כשהגעתי לשם אחרי כמה ימים, ראיתי את עקבות הנעל על הדלת. המשקוף שם היה שבור. חשבתי על זה שברגעים האלה היא פשוט ישבה שם ואני איתה בטלפון".

משפט הפרידה מאימא

ניקול חוזרת בשיחה למשפט שאמרה לה אימה לפני שנרצחה, שכנראה שאב השראה מבן הזוג של ניקול. משפט שאותו גם קעקעה על גופה לאחר מכן. "כנראה שהיא חשבה שאלה יכולים להיות הרגעים האחרונים, אז ממש לפני שניתקתי היא אמרה לי: 'קרן שמש שלי, בת יפה שלי - אני אוהבת אותך'. זה משפט שאימא שלי בחיים לא אמרה לי לפני כן", היא מספרת. "זה היה משפט של נשמה שיודעת שהגיעה לסופה וצריכה להיפרד. עניתי לה: 'אני אוהבת אותך. הכול בזכותך, והכול זה ממך'. היא התחילה לבכות".

הביטוי "קרן שמש שלי" שמופיע לי בקעקוע, זה ביטוי שאימא שלי אימצה מהחבר שלי. הוא קורא לי ככה והיא שמעה את זה, וכנראה זה נגע בה".

ניקול הצליחה לחזור לאימה גלית פעם נוספת, והשיחה ההיא כבר התנהלה בלחישות. "היא אמרה לי: 'הם הגיעו אליי פה, אני מנתקת', וניתקה. שלחתי לה הודעות, אבל היא כבר לא ענתה. ניסיתי לחייג והיא לא ענתה. אמרתי לעצמי 'אולי היא שומרת על שקט', אבל כבר לא הייתה שיחה חוזרת", היא מוסיפה. "ניסינו לאתר אותה, אבל לא מצאנו כלום. רק את הארנק מצאו זרוק בשדות. הם בזזו ושדדו הכול".

"רק ביום רביעי בערב הודיעו לנו רשמית שהיא נרצחה", אומרת ניקול. "ישבתי אצל חברה בגבעתיים, זה היה בערך בעשר בלילה. אחותי התקשרה אליי, ומהשקט שבו היא דיברה כבר הבנתי שמשהו נורא קרה. היא אמרה לי 'ניקולי', ועוד לפני שסיימה התרסקתי על הרצפה. היא אמרה שמצאו את אימא וזיהו אותה".

"אחרי שבועיים, ביקרתי בבית של אימא לראשונה", מוסיפה ניקול. "נכנסתי עם שני חיילים שסרקו את המקום לפני. חורבן מוחלט - אין מילימטר של רצפה, כל מכשיר אלקטרוני שהיה נשדד, כל חלון מחורר מיריות. נכנסתי למסדרון שמוביל לחדר השינה שלי, שמוביל לממ"ד, ואז ראיתי מזרן מוכתם בדם שנשפך לרצפה ושני חורים בקיר. הבנתי ששם היא נורתה. צילמתי תמונה מהירה ואמרתי לחייל: 'תוציא אותי מפה, אני לא יכולה לנשום'".

בדרך חזרה מהקיבוץ היא ראתה פרסום של נת'ניאל בוזוליץ', שחקן יהודי-אוסטרלי מפורסם שהיה בארץ אחרי הטבח והפך לפעיל פרו-ישראלי, עם קטעי וידאו מהקיבוץ. "בסרטון ראיתי תמונה שצילמתי בדיוק שעה קודם - של הממ"ד של אימא שלי. זיהיתי את המשקוף הכחול שלה, והבנתי שהאיש הזה היה בבית של אימא", היא מספרת. היא יצרה קשר עם השחקן, שקישר אותה לאנשי זק"א שתיעדו גם את הבית. "הם שלחו לי כמה צילומים שהם צילמו בבית של אימא. היה שם סרטון שמראה איך מרימים את היד שלה על המיטה ומכסים אותה. יש תמונה שלה מוטלת. הכול".

הארגזים שהסתירו את הממ"ד

במרחק שמונה בתים מהבית של האם גלית, גר אלסנדרו האבא של ניקול עם בת זוגו אילה. הדאגות של ניקול הופנו גם אל הבית הזה ולבית נוסף בקיבוץ שבו גר אחיה. "בבית של אבא קרה סיפור אחר לגמרי", היא משתפת. "באותה שבת בבוקר, אבא ואילה שמעו את האזעקות אבל לא נכנסו מיד לממ"ד. אילה הסיטה את הווילון שדרכו רואים את הכביש הראשי של הקיבוץ, וראתה שורה של אנשים לבושים במדים שמכוונים נשקים לכל הכיוונים. היא ישבה על הספה עם הטלפון, ופתאום ראתה מחוץ לדלת הזכוכית החיצונית איש לבוש במדים. 'חשבתי שזה חייל' היא אמרה. הוא הרים את הנשק ושבר את החלון, אז היא הבינה שזה לא צה"ל. היא השאירה את הטלפון על הספה ונכנסה יחד עם אבא שלי לממ"ד".

הבת של אילה, נורית, עברה לרומא ללימודים כמה ימים לפני ה-7 באוקטובר, והארגזים שנועדו למעבר נותרו בבית והסתירו את דלת הממ"ד. "הצפיפות הייתה כזאת שהדלת של הממ"ד פשוט לא נראתה. זה מה שהציל אותם - המחבלים לא קלטו אותם", מספרת ניקול. נורית התקשרה מרומא לאימא שלה, והמחבלים ענו לה בשיחת וידאו. "הם הראו לה את הבית בזמן שהם שורפים אותו", היא מספרת. "תדמייני מה עובר לה בראש ברומא - מתקשרת לאימא שלה, ועונים לה מחבלים".

באותו הזמן, אלסנדרו ואילה שמעו מהממ"ד את הרעשים שמגיעים מהסלון, והבינו שהבית למעשה עולה באש. "אבא שלי אמר שהוא יוצא לכבות, ואילה לא הסכימה לפתוח את הדלת. הם התווכחו, ובסוף הוא יצא לבד - ואילה סגרה אחריו את דלת הממ"ד. למזלם, המחבלים כבר לא היו בבית". ניקול מספרת שלאחר שאלסנדרו כיבה את הדלקה בתוך הבית, הוא גם יצא החוצה וניסה לתקן חלק מהנזקים, כאשר המחבלים עוד מסתובבים בקיבוץ.

"מעבר לכביש הוא ראה גופה, הוא התקרב וראה שזו חברת קיבוץ. הוא כיסה אותה באיזה בד שמצא בסביבה", משחזרת בתו ניקול. "הוא ראה ניידת משטרה ובתוכה שוטרים מתים, מתחת לנייד זיהה יד שאוחזת בקלצ'ניקוב – יד של מחבל". אלסנדרו לקח את הנשק והניח אותו בקרבת הבית, וניסה לכבות שרפה גם בחצר של השכנים. "במרחק מטר או שניים ממנו עברה שיירה של מחבלים - והוא פשוט התחבא בשקט מאחורי השיחים, הם לא קלטו אותו".

בגיל 77 מצא את עצמו אלסנדרו מסתובב בתוך הקיבוץ במהלך התקפת המחבלים. "זה בן אדם שזכה בתחרויות אופניים, ריצות ומצנחי רחיפה. עושה הכול בעצמו", מבהירה הבת ניקול. במהלך שיטוטיו המבולבלים, זיהו אותו אנשי כיתת הכוננות של הקיבוץ. "הם לקחו אותו וישבו איתו כחצי שעה, ואז הגיע החילוץ. אילה חולצה בנפרד, הם נפגשו רק אחר כך".

הנכס המשפחתי ששרד את התופת

מהבית של אלסנדרו ואילה לא נשאר הרבה, מלבד פריט אחד בעל חשיבות רגשית רבה – צלחת חרסינה מהירושה המשפחתית. אלסנדרו גדל בעיירה גאטה הסמוכה לרומא, בבית נוצרי קתולי. אחיו של הסבא של אימו היה האפיפיור לאו ה-13 שכיהן בשנים 1878-1903, האפיפיור שעל שמו קרוי האפיפיור הנוכחי, לאו ה-14.

"זה מטורף - שם המשפחה של סבתא שלי לפני שהתחתנה היה 'פאצ'י' - אותו שם משפחה של האפיפיור", מתגאה ניקול. הצלחת ששרדה מהבית של אלסנדרו – נשאה את דיוקן האפיפיור וסמל המשפחה. "כל הבית שלהם נשרף, הכול פיח. הטלוויזיה נמסה, האופניים נמסו, הדבר היחיד ששרד זה הצלחת הזו. זה הזוי", היא מבהירה.

אחרי האסון, פנה לניקול יהודי-אמריקני שמקושר לוותיקן ושמע על מה שקרה למשפחה. "הסיפור שלי כבר הגיע לאוזני האפיפיור - ועכשיו מנסים לסדר מפגש בנינו", היא מספרת. "אני אומרת לעצמי - אם הייתי קתולית אדוקה, הייתי מאמינה שהנצר של האפיפיור ניצל בזכות השושלת שלו. נורית נסעה לרומא יומיים לפני, ובגלל שהריהוט שלה הסתיר את הממ"ד אבא שלי ניצל".

כשהגעת לקיבוץ בפעם הראשונה אחרי הטבח, מה ראית?
"כשהלכתי בכבישי הקיבוץ - מלא טנקים וכוחות. זכרתי את הקיבוץ כמו שהיה שבוע קודם, ועכשיו הוא הפך כולו לחורבות. אין לי דרך להסביר את השוק. אחי גר ממש מול הבית הראשון שאליו חדרו מחבלים. אחי, אשתו והתינוק שלהם בן השנה היו בממ"ד. המחבלים אפילו לא עלו על המרפסת שלהם, לא ניסו להיכנס. אימא שלי חירפה את נפשה כדי שכולם במשפחה ייצאו בריאים ושלמים מהקיבוץ".

"לא הפסקתי לחפש בעיניים - מתי אימא מגיעה?"

לאחר הטבח הקיבוץ כולו התפנה לבית מלון, והמראות מהימים ההם לא מרפים גם מזיכרונה של ניקול. "ראיתי את כל הקיבוץ בחדר האוכל, כמו זומבים", היא מספרת. "הודעות על נרצחים ממשיכות להגיע. וישבתי שם עם המשפחה, ולא הפסקתי לחפש בעיניים - מתי אימא מגיעה? כולם פה, כל הקיבוץ כאן - אימא עוד רגע תיכנס".

גם השנים שחלפו מאז לא מקהות את הכאב. "זה לא נהיה קל יותר. אתה מתרגל לזה. עצוב לומר, אבל זאת האמת", היא אומרת. ניקול מתנחמת בעובדה שבחצי השנה לפני הרצח, היא ואימה התקרבו מאוד. "כל שישי הייתי מגיעה אליה לפני השקיעה, היינו יוצאות לטיול בשדות ליד הקיבוץ. היא הייתה הכותל שלי", היא מספרת. "הייתי עם אימא שלי בטלפון כל אותו יום. היא לא הייתה לבד. אני לא אתחרט על זה לעולם. הייתי איתה עד הרגע האחרון".

לאחר הטבח אלסנדרו חזר לגור בקיבוץ, אך משום שהבית שלו נהרס – הוא נכנס לגור בבית של גרושתו גלית. "הבית נשאר שלם יחסית. עשו לו שיפוץ, החליפו דלתות, סיידו קירות", היא מסבירה. לאחרונה אלסנדרו ואילה חזרו לבית שלהם המשופץ. הבית של גלית חזר לקיבוץ, ונכנס לשם חבר קיבוץ אחר.