עד המוות - ובחזרה: "הרגשתי בתא גזים ושהנשמה שלי נפרדת"

"אני מרגיש שאין לי גוף – אני מנסה להגיד לרגל לזוז, ליד לזוז, למשהו שיקרה. זה לא קורה. אין לי גוף, אין לי ידיים, אין רגליים, אין כלום, שום דבר לא עובד. אחר כך אני מרגיש מכות בראש, בכתפיים, אני מנסה לשנות תנוחה אבל אין לי דרך לזוז. אני כבר לא שם כי אני לא רואה. אני מנסה להרים את הראש, אני מסתכל על האש ואני לא רואה כלום, אני רואה רק אור כזה. האש כאילו מילאה לי את כל שדה הראייה, אף אחד סביבי לא קיים. ואז, בבת אחת, בשלווה גדולה כזאת, אני אומר: או-קיי, אם אני מת בגיל הזה צעיר, כולי עוד לא בן 50, אבל זה פה עכשיו – הלוואי".

התיאור המבהיל הזה הוא אולי הדבר הקרוב ביותר שתיעוד אנושי יכול להתקרב אליו כשמדובר בעולם המתים. עדות של מי שלכאורה דרך לרגע אחד אל מעבר לסף – וחזר כדי לספר. רבים כבר חוו פלירט קצר עם המוות: פציעה קשה, תאונת דרכים, קרב, שבץ, לפעמים אפילו מוות קליני. אחר כך מגיעים הסיפורים: אור גדול, מפגש עם קרובים שכבר אינם, מסדרון, גן עדן, תחושת שלווה מוחלטת – ואז חזרה פתאומית לגוף. אבל מהו אותו "אור גדול"? האם הוא חיזיון תרבותי, מנגנון נירולוגי או אולי משהו עמוק יותר?

בשנים האחרונות מנסים באוניברסיטת חיפה בכלים מדעיים להתקרב אל השאלה המסקרנת הזו. מחקר יוצא דופן, שתוצאותיו צפויות להתפרסם בחודשים הקרובים, מבקש להבין בפשטות – איך זה מרגיש למות. לא במובן המטפיזי או הדתי, אלא כחוויה תודעתית: מה קורה לתחושת הגוף, לזמן, לראייה, לעצמי.

כמובן, איש אינו מתכוון לסכן נבדקים או לדחוף אותם אל הסף הממשי. במקום זאת נבחר כלי אחר, שמקורו באינדיאנים של דרום אמריקה: האיוואסקה. המשקה הפסיכדלי, שכבר זכה למעמד מבוסס במחקר התודעה, מאפשר, כך מתברר, להביא אדם – תוך פיקוח מקצועי כמובן על השימוש בסם – אל חוויה שחוקרים רבים מזהים כדומה באופן מפתיע לחוויית מוות. לא מטאפורית, אלא גופנית, חושית, קיומית: לא מוות ממשי, אבל אולי הדבר הקרוב ביותר אליו שניתן לחוות, ולחזור.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"כמו חלום אבל הוא בעצם משותק"

"בשלב הראשון האדם נמצא במצב שהוא כמו חלום, שמלווה גם בשיתוק", מסביר ד"ר ארז ניר, מחברי צוות המחקר. "הוא כמו חולם בעצם, אבל בלי בחירה, הוא משותק ורואה הזיות מכל מיני סוגים. זה יכול להיות דימוי פשוט של משהו כמו יער, פטריות, כיסא עם מלך, אימא שלך, אבא שלך, כל מיני דברים. אבל היו גם הזיות שאני קורא להן 'הזיות של לידה או מוות', מישהו ממש רואה את המוות שלו, או את הלידה שלו. ויש סוג נוסף של הזיות שאין להן אובייקט מוגדר – אתה לא רואה משהו ספציפי, אתה לא מצליח גם להגיד מה אתה רואה".

"השלב השני הוא מצב דיסוציאטיבי, שבו אתה לא רק משותק, אלא תחושת המרחב או הזמן שלך מתערערת, אתה לא רואה שום דבר. משהו בתחושת המרחב שלך מתעוות. זה גם בגוף וגם בהכרה. אתה כאילו נמצא במקום שהוא שום דבר". ה"שום דבר" הזה, מסביר ניר, מתפרש אצל רבים פשוט כמוות. זו ההגדרה שהם עצמם בוחרים להשתמש בה.

ניר הוא לא טוקסיקולוג וגם לא פסיכולוג או פסיכיאטר, אלא בכלל פילוסוף. תחום ההתמחות שבחר לעצמו בעולם הפילוסופיה נקרא פנומנולוגיה. הוא – אדם שומר תורה ומצוות, שאף לימד בעברו בישיבה – בחר להקדיש את חייו לתהייה שמלווה את כל מי שאי-פעם צפה בסרט "המטריקס": האם מה שאנחנו חשים הוא אכן המציאות הממשית, ומהי בכלל המציאות? בתמצית, זוהי הפנומנולוגיה, חקר התופעות ותפיסתן בתודעה.

"האני המינימלי" והרגע שבו הגוף "נעלם"

למרבה האבסורד, כתנאי לחוויה הזו של סף המוות, ניר מסביר שנדרש במקרים רבים מצב מקדים שדווקא תואם את ראשית החיים, את המצב שבו היינו מיד אחרי הלידה, בשניות חיינו הראשונות, מצב שבו היינו גוף שמתפקד מבחינה ביולוגית ותו לא. כלומר, סוג של כלי ריק שעדיין לא אגר שום פיסה של ידע ושאין לו שם וזהות, הבנה ותודעה או הכרת מציאות מינימליים. המצב הזה מכונה "האני המינימלי".

"בחוויות החזקות ביותר", מדגיש ניר, "אנשים מאבדים את הגוף, בתחושתם הוא לא קיים יותר. על כך מתווספים הדימויים ה'נומינוזיים' – כלומר, כאלה שלא ניתן להסביר, כמו בשלב השני. והדבר המעניין הוא שבעצם בשלב הזה לכולם מתפרק האני הנרטיבי". "האני הנרטיבי" הזה שמזכיר ניר הוא זה שצברנו במהלך חיינו, התודעה שלנו כפי שנוצקה מתוך ניסיון החיים.

"באותו רגע הכול מתמלא מסביבי שחור ועוד שחור ועוד שחור, והקולות מתרחקים ומתרחקים ומתרחקים", מתאר נבדק אחר. "ואני לבד באמצע ריק מאוד מאוד גדול. כאילו מה זה 'גדול', חסר גבול. ואני מבין שזהו, שזהו, זה נגמר, אני בשער המוות. אני מרגיש חלקים בי מתנגדים או מפחדים ולא רוצים, ויש שם חלק שפשוט אומר שכל מה שנותר לי, הדבר היחיד שאני יכול לעשות ברגע הזה, זה פשוט להרפות, להרפות לגמרי. להרפות, לחייך, לחבק ולקבל, וזה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות לעצמי כרגע. ואני פשוט משחרר, אני משחרר".

"חווה את זה כהלוויה, יש רוגע בגוף"

העבודה הנוכחית צמחה מתוך מחקר מקדים שנערך במעבדה לחקר התודעה באוניברסיטת חיפה, בהובלת ד"ר דור-זיידרמן וד"ר יוני דוד. במחקר הכמותני ההוא נבדקו משתמשים ותיקים באיוואסקה באמצעות שאלונים פסיכולוגיים סטנדרטיים, ונמצא כי יותר מ-50% מהם דיווחו על חוויות שהם עצמם מגדירים "מוות אישי". רבים מהם תיארו לאחר מכן תחושת משמעות גדולה יותר, חיבור עמוק יותר לחיים ויכולת טובה יותר להתמודד עם קשיים. מתוך אותה אוכלוסייה נבחרו קבוצת המשתתפים למחקר האיכותני.

את ראיונות העומק ערך הפסיכותרפיסט ניר תדמור, ממקימי תחום התמיכה הפסיכדלית בישראל ומייסד מרחב המיועד לסייע למשתמשים שחווים איבוד שליטה במסיבות. תדמור נפגש עם 37 ממשתתפי המחקר, הכניס אותם למצב מדיטטיבי מחובר לכאן ולעכשיו, וביקש מהם לתאר בפרטי פרטים את הרגע שחוו את מותם במהלך אחד הטקסים. כל אחד מהם הביא סיפור אחר, זמן אחר, תמונות ותהומות אחרות שעבר דרכן.

את חומר הגלם הזה – 37 תמלילים בגוף ראשון – העבירו השלושה לד"ר ניר לתחקור וניתוח. החוקרים עברו על כל חוויה שוב ושוב, חיפשו את אותו רגע משותף שבו משהו בנתק מהגוף מתרחש, חילצו מאפיינים מרכזיים – כמו עיוות בזמן ובמרחב, אובדן שליטה או דווקא כניעה מוחלטת למה שמגיע – ובנו מערכת קטגוריות שתאפשר לזהות קשרים וקורלציות בין המרכיבים השונים של החוויה. מתוך הפסיפס המבולבל הזה החלה להופיע בהירות: מבנה שחוזר על עצמו ברגעים שבהם אדם בטוח שהוא כבר לא בין החיים.

ומתברר שכמו שהדפוס המוכר של "אור גדול" (או חושך, כמו במקרה של העדות הקודמת) נפוץ במיוחד, בחלק גדול מהעדויות יש גם דפוס של חוויה חוץ-גופית, שבה האדם כאילו חי כבר מחוץ לגופו באותן שניות ספורות שבהן נמשכת החוויה הזו ו"רואה" את גופתו המתה. גם דפוס זה מתיישב עם עדויות של אנשים שכבר היו קרובים למוות ושרדו, וכך גם הדפוס של המפגש עם המחודש עם קרובים שהיו ואינם. כמו למשל בעדות הזאת:
"ואז יש לי איזשהו אימג' של סבתא שלי ואימא שלי, כאילו אני בעיניים עצומות. אני רואה אותן בתוך איזשהו גיהינום. אני רואה המון-המון צבעים אדומים כאילו המהות שלהן, הנשמות שלהן נמצאות בתוך הדבר הזה ,בתוך הממד הגיהינומי הזה, ואני מרגיש כאילו כאב דורי שכזה עובר מסבתא שלי לאימא שלי אליי, ואז הדבר מאוד-מאוד אינטנסיבי ובתוכו גם התחושות הפיזיות הקשות שהן כאילו בלתי נסבלות.

"ואז באיזשהו שלב כאילו מגיע המוות, ואני מרגיש כאילו אני מפסיק להיות בדרמה של התנועה, זה בעצם היה זה. בעצם אני חווה 'ספאזם', כמו התקף, אז זה מתחיל להירגע ואז אני כאילו נהיה כזה דומם ויש עוד כל מיני 'כאלה' קטנים כאילו, אבל זה לאט-לאט נהיה פחות ופחות, ואז באמת מגיעה תחושה של מוות. אני חווה את זה כהלוויה, זו ההלוויה שלי בעצם, כולם בוכים כי מתּי. ואז כן יש איזשהו משהו מאוד של השלמה ורוגע בגוף".

"מרגישה בתא גזים והנשמה עוזבת את הגוף"

ויש גם נבדקת אחת, בת למשפחה של ניצולי שואה, שחוותה את "מותה" שלה במחנה השמדה. ספציפית במחנה בלזץ שבפולין. "אני נכנסת לתא גזים בעוד שנייה ואני יודעת מה קורה בחוויה, אני יכולה ממש לראות את זה וגם את האימה ואת הכאוס השלם ואת הצפיפות של האנשים, ואני יודעת שזה הסוף, יש כאוס וחושך וצעקות ואני חווה שאני גם עם ילדה שם, עם תינוקת, כנראה הבת שלי, ואין אוויר – גם אין אוויר בהתחלה מהצפיפות, ואז כשהגז נכנס אני ממש מרגישה אותו, מרגישה שממש הנשמה עוזבת את הגוף. שנייה אחר כך פתאום מעין שלווה ואורות וצבעים ופתאום הכול יפהפה, לא יודעת איך לתאר אפילו במילים, אין לזה מילים, תחושה שהיא עילאית, היא מעבר לכל מילים".

איוואסקה הוא משקה פסיכדלי שמקורו בשבטים הילידיים של יערות האמזונס, בעיקר בפרו, ברזיל וקולומביה, שם שימש במשך מאות שנים כלי רוחני ורפואי. הוא מיוצר בתהליך של בישול ממושך של פירותיו בשילוב עלים המכילים את החומר הפעיל, ה-DMT. בני התרבות האמזונית מתייחסים אל המשקה לא כסם אלא כטקס של ריפוי, מפגש עם רוחות וחשיפת אמת פנימית תחת הדרכה של שמאן המכוון את החוויה.

בעשורים האחרונים יצא המשקה מגבולות הג'ונגל אל העולם המערבי, שם התקבל בידי קהילות הוליסטיות, מטפלים אלטרנטיביים ומבקשי שינוי אישי ורוחני. סביב האיוואסקה התהוותה תרבות עולמית של טקסים מודרניים – לעיתים מאורגנים היטב ובעלי כללים ברורים, לעיתים מחתרתיים וחסרי פיקוח. המשתתפים מתכנסים כדי לפתוח את התודעה, להתמודד עם טראומה או למצוא משמעות.

גם בארץ הפך העניין לפופולרי: יותר ויותר ישראלים מסמנים "וי" על טקס איוואסקה באמריקה הלטינית, איפשהו בין הטרק במאצ'ו פיצ'ו לסטייק בארגנטינה. כי אם כבר לטוס עד לצד השני של העולם, למה לא לקפוץ לבקר גם בעולם הבא?

"אם יתמסרו, משהו יתפתח מתוך השיתוק"

תדמור מסביר כי אומנם החוויה הזו נפוצה ומוכרת בקרב נוטלי איוואסקה באופן קבוע, אך רק במעט מהמקרים שבהם יצליחו נוטלי הסם להגיע קרוב לחוויית המוות הזו, או אפילו לשלב הבסיסי יותר של ההזיות הלא-מופשטות. אצל המשתמש המזדמן מדובר באירוע נדיר, ואילו אצל נבדקי המחקר המנוסים התמונה הייתה שונה בתכלית. רבים יחוו את החוויה הזו רק פעם בלבד. הרבה פעמים זה פשוט מגיע ל"איבוד שליטה ברמה אחרת, ופתאום משהו לוקח אותך", מתאר זאת ניר. "בשלב הראשוני, של השיתוק, אם הם מתנגדים, זה כנראה ייעצר שם. אבל אם יתמסרו לחוויה, משהו ייפתח מתוך השיתוק הזה. ממה שאנחנו ראינו יותר מ-50% חוו חוויה שהם קוראים לה 'מוות'. אנחנו דגמנו רק 37 מתוכם, ועשינו סטטיסטיקה מאוד מותנית לראות איך זה נראה. בגדול, ההנחה היא ש-50% מהמשתמשים יחוו חוויות מהסוג הזה".

למה דווקא איוואסקה, להבדיל אולי מסמים פסיכדליים אחרים?
"החומר הפעיל DMT מופרש במוח באופן טבעי (בכמות מזערית בלבד, שאינה מספיקה להשפיע – י"כ). התערובת של האיוואסקה מחזקת את ה-DMT עם חומרים אחרים, עם צמחים אחרים, כדי שיחזיק הרבה זמן. ההשערות הן שבגלל שהאיוואסקה היא בעצם איזה מין קביים שמתחזקים את ה-DMT – מי שלוקח את החומר הפעיל הטהור, יש אנשים שמעשנים את זה כסם פסיכדלי, זה מחזיק רבע שעה בדיוק. יש במחקר טענה שהמוח מפריש גם DMT באופן ספונטני בזמן המוות. ולכן כשאתה לוקח אותו דרך איוואסקה, אתה חווה חוויה אולי דומה".

השימוש בסם הפסיכו-אקטיבי נעשה בהקפדה ובפיקוח במסגרת המחקר. חשוב להדגיש כי מבחינת המשטרה בישראל, החומר הפעיל DMT נכלל בפקודת הסמים הבלתי חוקיים ובעבר הוגשו כתבי אישום בודדים נגד אנשים שהיו מעורבים בייבואו מדרום אמריקה. על אף זאת נערכות גם בארץ סדנאות שבהן נוטלים איוואסקה. כל המומחים לנושא מדגישים כי אין לקחת את הסם באופן עצמאי וללא פיקוח.

"אם אתה עכשיו מסתכל על החוויה שלי, נראה לי ברור שאני יאיר, התחושה היא שאתה נמצא איפשהו בין העיניים והאוזניים, מסתכל החוצה לעולם, ואתה מרגיש שאתה קיים". אומר ד"ר יאיר דור-זיידרמן, חוקר מוח ותודעה באוניברסיטת חיפה שעוסק כבר שנים בחקר תחושת המוות וריכז את המחקר. "בפסיכדליה זה יכול להיעלם. לפעמים זה שה'אני' שלך מת. כחלק מתהליך המוות קורה משהו מאוד דומה. המוח מכבה את עצמו בשלבים. הרבה פעמים זה קורה בבלגן, אבל בגדול, קודם כול המוח ייקח את האנרגיה, ייקח את החמצן והדם מהאזורים שהם מאוד-מאוד עשירים מטאבולית, כלומר דורשים המון חמצן ויותר גבוהים. כמו לדוגמה כל הממד הזהותי שבו 'אני מספר על עצמי סיפורים', כל הביוגרפיה שלנו. זה ה'אני' הזה".

"יש דברים דומים, גם במדיטציה אגב, וגם שם אנשים מגיעים ומצליחים כאילו לשחרר או לנטרל את המערכות האלה. באיוואסקה לא לגמרי ברור אם זה בדיוק אותה חוויה, אבל ההשערה היא שאתה לאט-לאט נכבה, ונכבה מהאזורים היותר גבוהים, הפחות נחוצים להישרדות, ולאט-לאט יורד לאזורים היותר ויותר בסיסיים. אנחנו יודעים להגיד שיש הרבה באמצע, כל מיני אזורים שתומכים נניח ברגשות, ובאמפתיה, ורק בסוף יש מה שנקרא 'האני המינימלי', הקדם-סיפורי, שבו יש רק התחושה של אני פה והעולם שם, ואנחנו נפרדים".

"אני צורח, מתחנן, אני באימה"

החוויות האינטנסיביות בטקסים מוצפות לרוב על ידי גלי פחד ובעתה עזים, המתוארים כחלק בלתי נפרד ממסע הריפוי והטרנספורמציה. האימה מתחילה לרוב בתחושת אובדן שליטה מוחלט, המרואיינים חשים שאינם מסוגלים להניע את גופם או לתפקד. המשתתפים חווים שכנוע מוחלט שהם נכלאו לנצח במצב פסיכוטי, וכל אחד מהם מגיע להבנה של "אני באמת לא אצליח לצאת מהעולם הזה אף פעם", כפי שתיאר זאת אחד מהם. האימה הופכת להתנגדות גופנית ורגשית מטורפת: "אני בהתנגדות עצומה. אני בהתנגדות מטורפת, אני משתולל, אני צורח, אני מתחנן לכל דבר שיוציא אותי מזה, אני באימה, אני פשוט באימה". הפחד מתבטא גם בקושי פיזי חריף, כאשר הגוף מגיב למצוקה בכיווץ ובמחנק. מרואיין מתאר כי הוא חש "פחד וגם ממש קושי פיזי לנשום. הרגשתי התכווצות של החזה, של הבטן, של הגב". פחד זה נובע מהידיעה שאין דרך חזרה מהמצב אליו נכנסו. לעיתים, המוות נתפס כאפשרות עדיפה על פני המשך הסבל של החוויה הקשה.

ואחרי התנסות מייסרת שכזו איך אנשים בכל זאת מכניסים את עצמם, לעיתים פעם אחר פעם, לתוך החוויה שנקראת איוואסקה? כפי שמספר הפסיכולוג ד"ר יוני דוד, שגם הוא שותף למחקר, לסם יש גם צד אחר, מועיל בהרבה. "איוואסקה משפיע בו-זמנית על כמה רבדים של האדם – הגוף, הנפש, הממד החברתי והממד הרוחני", הוא מסביר. "ברמה הביולוגית, יש מחקרים שמראים שהחומרים שבתמצית עשויים להיות בעלי השפעה נוגדת דיכאון, לעודד גמישות מוחית, להשפיע באופן אנטי-דלקתי ולשנות דפוסי פעילות מוחית. ברמה הפסיכולוגית, החוויה מאפשרת לעיתים עיבוד רגשי עמוק, שינויי תפיסה ותובנות משמעותיות. ברמה החברתית, הטקס והקבוצה יוצרים תחושת קהילה ותמיכה – דבר שיכול להיות מרפא כשלעצמו. וברמה הרוחנית, אנשים רבים מדווחים על חוויות רוחניות חזקות המגבירות תחושת משמעות, חיבור, בהירות פנימית, אמונה וביטחון קיומי". אך הוא מוסיף גם הערת אזהרה: "שימוש לא נכון או לא מותאם עלול לפגוע בדיוק באותם רבדים – ולכן נדרשת זהירות".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv