"טראמפ מספר לי איך הוא יתקן את העולם": זמר הבית של נשיא ארה"ב מספר על הקשר איתו

"מנקודת המבט שלנו בארצות הברית, המציאות באזור הזה נראית כסוג של כאוס, ואז אתה מבין שישראל מתמודדת יום-יום עם מתקפות טילים ומלחמה מכמה חזיתות", אומר לי גרינווד, אייקון קאנטרי אמריקני בולט, שמסכם את ביקורו הראשון אי פעם בישראל - דווקא בעיצומה של המלחמה. "חיכינו להזדמנות לנסוע לישראל כבר כמה שנים", הוא מדגיש. "אשתי קים ואני בילינו שם שמונה ימים, וזה היה פשוט כיף". גרינווד, שנחשב לקרוב במיוחד לנשיא טראמפ, הופיע במהלך ביקורו בספטמבר האחרון באירוע של שגרירות ארצות הברית במוזיאון הסובלנות בירושלים, וביצע גם השיר God Bless the USA המזוהה עימו, אשר נחשב להמנון פטריוטי זה 40 שנה.

הביקור בארץ הגיע בעקבות יוזמה של שגריר ארה"ב בישראל מייק האקבי, שאותו מגדיר גרינווד כ"חבר טוב כבר 25 שנים". "הוא ממש אהוב, והעם בישראל ממש מחבק אותו על זה שהוא שם", אומר לי. "אני חושב שהוא מאוד טוב לישראל". בישראל הוא אולי נחשב לאנונימי, אבל בארצות הברית מדובר באייקון קאנטרי ותיק, שהופיע בטקס הזיכרון הציבורי לצ'ארלי קירק באריזונה ובשתי ההשבעות של הנשיא דונלד טראמפ בוושינגטון הבירה.

"כנוצרי, לא יכול היה להיות זמן טוב יותר עבורנו לנסוע", מבהיר גרינווד, שדחה את ביקורו בעקבות פרוץ המלחמה עם איראן. "במשך חודש בערך דחינו את ההופעה, עד שזה היה מתאים", הוא מספר. עם זאת, גרינווד מדגיש כי החוויה הראשונה בישראל נותרה מבחינתו חיובית: "היה מאוד מעניין לבקר במקום שתמיד רצינו לבקר בו, לראות איפה ישו צעד ב'וויה דולורוזה'. זה היה זמן יפהפה עבורנו, לא היה בנו שום פחד".

"בנקודה הזו בהיסטוריה, אנחנו מכירים בקשר שלנו לישראל. הערכים היהודיים-נוצריים שלנו מכובדים ומומלצים על ידי הכנסייה שלנו", הוא אומר. "קיבלנו אלפי מיילים מחברים רבים שלנו, שהודו לנו על כך שנסענו והופענו בישראל בזמן שהיא הייתה תחת מתקפה. ביקרנו באתר שבו הוצגו תמונות החטופים, ואנחנו שמחים כל כך שלפחות חלק מהם חזרו".

"אני יודע שזה היה מאבק ארוך וקשה, והלב שלנו נשבר בשביל אלה שלא חזרו בחיים, אבל אני מקווה שזה ישים את הסוגייה הפלסטינית לפחות 'על אש קטנה', אם לא יקבור אותה", הוא מדגיש. "אני מקווה שנוכל לחיות בזמן של שלום".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

הקשר עם החבר טראמפ: "די קרובים"

גרינווד בן ה-83 חובק קריירה מוזיקלית של יותר מ-40 שנה ממקום מושבו בנאשוויל, בירת הקאנטרי. הוא נולד ב-1942 בסאות'גייט, קליפורניה, דרומית ללוס אנג'לס. אימו הייתה פסנתרנית, ואביו הצטרף לחיל הים האמריקני לאחר מחדל פרל הארבור. כשהוריו נפרדו, הוא עבר לסקרמנטו, שם גדל בחווה חקלאית של סביו וסבתו. בגיל 7 הוא החל לשיר בכנסייה ובגיל 18, כשהוא כבר נשוי ואב לילדה, גרינווד עשה את דרכו לנבדה שבה השתקע.

גרינווד גם מקורב מאוד לנשיא טראמפ, אותו הוא מגדיר כחבר אישי, והופיע בשתי השבעותיו לנשיאות. "שרתי פעמיים, ובעצם שרתי בשלוש השבעות - גם בזו של הנשיא בוש האב, ליד אנדרטת לינקולן", הוא נזכר. "טראמפ ואני די קרובים. אני מכיר אותו כבר זמן מה, וגם את הלב שלו. אני יודע איך הוא מרגיש לגבי המין האנושי. הוא עושה הרבה דברים שאנשים אפילו לא מודעים להם".

גרינווד מציין כי בהשבעה האחרונה של טראמפ, הוא ראה סביב הנשיא הרבה יותר אבטחה מאשר אי פעם. "אני חושב שזה היה שונה מאוד מהימים שעברו, מההשבעה ב-2016. זו הייתה ההתרשמות שלי, שאנחנו חייבים להגן על הנשיא שלנו", הוא אומר. "העולם הזה מתחיל להיות באמת מוזר. אם אתה נפתח לציבור, אם אתה מפגין חוסר פחד, זה נותן כוח לאלה שרוצים להרוג אותך. זה באמת חבל, כי קשה לי לראות את העולם הולך לכיוון הזה".

"לפני מתקפת 11 בספטמבר, היה לנו החופש להיכנס לשדה התעופה וללכת ישר לגייט, היום אנחנו צריכים להגן על עצמנו מפני טרוריסטים מכל הסוגים ומכל מקום. גם אתם צריכים אצלכם במדינה", מוסיף גרינווד. "אני שמח לראות שזה כך בכל העולם, אבל זה נועד למנוע מאנשים את המחשבה שהם יכולים לנצל את החירות שלנו כדי לעשות משהו נורא. זה משהו שהייתי רוצה מאוד שנוכל לשנות, אבל אני לא מאמין שאנחנו יכולים".

ספר לי משהו שאנשים לא יודעים על טראמפ החבר.
"הוא מאוד לא רשמי בשיחות איתי. לפני ההופעה הוא בא אליי, ואנחנו מחליפים כמה מילים. אם אנחנו עולים לבמה יחד, הרבה פעמים הוא אומר: 'אוקיי, זה הרגע שבו אתה שר, אני הולך לצעוד על השטיח האדום, ואז אבוא אליך ונוכל ללחוץ ידיים'. בדרך כלל אנחנו לא מדברים על מדיניות או משהו כזה, למרות שביליתי איתו זמן בבית הלבן והייתה לנו הזדמנות לדבר על מה שעומד לקרות. הוא די פתוח, ומספר איך הוא הולך לתקן את המצב בעולם".

והוא מוסיף ומשתף בפרט נוסף מחיי החבר דונלד: "אני חושב שהוא ער רוב היום, כמעט לא ישן אף פעם". השבוע כנראה שהעייפות המצטברת הכריעה גם את הנשיא: אחרי שהעליב את קודמו בתפקיד וכינה אותו "סליפי ג'ו", הוא תועד בסוף השבוע ישן באירוע רשמי מול המצלמות בחדר הסגלגל.

ההמנון הפטריוטי בן יותר מ-40 שנה

השיר God Bless the USA, שאותו ביצע גרינווד גם בהופעתו בארץ, נצרב בכמה רגעים היסטוריים, חלקם קשים וטרגיים, בפסקול האמריקני. "כסיפור רקע", אומר גרינווד, "חתמתי לראשונה בחיי על חוזה עם חברת תקליטים גדולה בנאשוויל ב-1979. כתבתי את השיר הזה בסתיו 1983, והוא לא היה אמור בכלל לצאת כסינגל. אם אין לך שיר שמתוכנן לצאת כסינגל לרדיו, לא משמיעים אותו. הופתעתי מאוד כשבחברת התקליטים יוניברסל אמרו לי שהם רוצים להוציא את השיר לפני כל שאר השירים שבאותו האלבום".

ב-1984 נצבע השיר באדום והפך ללהיט, כשנוגן בוועידת המפלגה הרפובליקנית - כאשר הנשיא רונלד רייגן התמודד על בחירתו מחדש. ב-1988 גרינווד ביצע אותו שוב בוועידת המפלגה ובעצרות תמיכה עבור המועמד הרפובליקני ג'ורג' בוש האב, שגם הוא נבחר לנשיא. "הוצאנו את השיר, ומיד היה ברור שהוא הולך לשמש בקמפיין פוליטי של רייגן. וזה היה בסדר, כי אני נוצרי-שמרני", הוא מספר. "כך יישרנו קו עם רייגן, ואז עם ג'ורג' בוש האב, ואז גם עם בוש הבן".

שנים לאחר מכן, השיר צבר תאוצה מחודשת סביב שני אירועים מרכזיים: פיגועי 11 בספטמבר והפלישה לעיראק. בעקבות אסון התאומים, גרינווד הוציא את הסינגל מחדש, שהגיע בשיאו למקום ה-16 במצעד הפזמונים השבועי המכונה "100 הגדולים של בילבורד". לאחר הפלישה לעיראק ב-2003, הוא שוב הקליט את השיר מחדש, שקיבל מעמד של פלטינה כפולה מטעם איגוד חברות התקליטים האמריקני (RIAA), המסמל את מכירתם של שני מיליון עותקים עד נובמבר 2024.

לאחר שמונה שנים שבהן נשבה רוח דמוקרטית בבית הלבן, השיר צבר פופולריות בשלישית לאחר שמועמד רפובליקני אחר, שבהמשך הוכתר פעמיים לנשיא, שילב אותו בעצרות פוליטיות. דונלד טראמפ כמובן, שלא הסתפק בזה והפך את גרינווד לזמר הבית שלו. הוא הופיע בשתי השבעותיו של טראמפ, ואפילו בטקס הזיכרון הציבורי לצ'ארלי קירק, המשפיען ופעיל הימין השמרן שנורה למוות בספטמבר האחרון במהלך אירוע באוניברסיטה ביוטה.

"לאט-לאט השיר התחיל להיות חשוב יותר ויותר בתודעה האמריקנית, ולאבולוציה שלו בעיני אמריקנים שמאמינים בחירות שלנו ובכמה שהיא משמעותית", מספר גרינווד. "אבל זה לא קרה עד אחרי 11 בספטמבר 2001, וההתקפה על אמריקה, שאז הוא באמת קיבל בולטות והפך לשיר של הקריירה שלי. מאז אני מסיים כל הופעה איתו, ואני מוקיר כבוד לכל החיילים שלנו שמתו למען החירות שלנו".

מה במילים או במסר עדיין מדבר בעיניך אל האמריקנים כיום?
"כתבתי אותו במיוחד כדי שיהיה על-זמני. אין עליו חותמת זמן. המילים עוסקות בכל אדם - ואני אשים את זה בהקשר שלנו - בכל אמריקני, שהיית רוצה שיהיה לו מה שיש לכול אמריקני אחר. וזה חופש הביטוי, החופש לעבוד את אלוהיו כפי שהוא בוחר. אין גבולות בתוך ארה"ב, וזה נותן לנו את החופש לנוע ברחבי המדינה. במקור אני מקליפורניה, וכשהתחלתי את המסע שלי העברתי 20 שנה בנבדה לפני שהתחלתי לנסוע כאומן ברחבי המדינה. ממדינת וושינגטון עד פלורידה, ומניו יורק ללוס אנג'לס - זו מדינה מאוד גדולה. האנשים שלנו די מגוונים, בהתחשב בכך שאנחנו כור היתוך של אנשים מכל העולם, ולכן המילים ל-God Bless the USA נכתבו בתקווה שיגעו בכל האמריקנים, לא רק בקבוצה מסוימת. אני חושב שאולי זו הסיבה שהוא הפך למצליח".

"זה נכון, דרך אגב, לכל חברה שמאמינה בחופש למדינה שלה. אבל בארה"ב, זה לא אומר שאתה חייב לשרת בצבא, זה לא אומר שאתה חייב להיות ליברל או שמרני או עצמאי או אפילו נוצרי, זה פשוט אומר שארה"ב היא מדינה מאוד ייחודית שתומכת בכל האנשים - כל עוד אתה תומך באדום, לבן וכחול של הדגל. זה מה שהשיר מייצג, ואני חושב שזו הסיבה שהוא מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן".

"עדיין גאה להיות אמריקני"

בארצות הברית השסועה של 2025, ממש לא כל האמריקנים ממהרים לפצוח בשיר הלל למולדתם. בשנתיים האחרונות, על רקע הזינוק בהוצאות הביטחון האדירות אל מול יוקר מחיה מתמשך, הקריאה להפחית אם לא לעצור לאלתר את הסיוע הצבאי לישראל הלכה ונעשתה דומיננטית יותר ויותר. אם בשנים האחרונות ישראל איבדה את תמיכת הצעירים הדמוקרטים המוחים נגד מה שנעשה עם כספי משלם המיסים האמריקני, גם תנועת MAGA ודור העתיד של המפלגה הרפובליקנית מביאים עימם בשורה אחרת. צ'ארלי קירק, שהצטייר בקרב הישראלים כמגן המדינה הציונית, היה מהקולות הנחרצים בנושא.

אם היית כותב את השיר הזה היום, באקלים הפוליטי והחברתי הנוכחי, משהו בו היה שונה?
"אני לא בטוח. כזמר וככותב, ואני מחשיב את עצמי קודם כל כזמר, אני בדרך כלל מתייחס למילים דרך הרגע שבו אני חי. אם הייתי כותב את השיר עכשיו, אולי הייתי מושפע מאירועים עולמיים. העולם שלנו קטן יותר ממה שהיה לפני 40 שנה. כל יום משהו משתנה. אני לא יודע אם הייתי משנה את המילים של השיר, כי בכל זאת חלק ממנו כוון לאופן שבו גדלתי כילד בחווה בקליפורניה. אני חושב שהיום, כמו לפני 40 שנה, אני עדיין גאה להיות אמריקני".

למה היה חשוב לך להשתתף באירוע לזכר צ'ארלי קירק?
"אנחנו משפחה נוצרית. עקבנו אחרי הקריירה של צ'ארלי, ואשתי קרובה מאוד לאריקה, אלמנתו של צ'ארלי. מיד אחרי ההתנקשות בו הם פנו אלינו כדי שאופיע, ואני מניח שהבחירה בשיר God Bless the USA על פני כל שיר אחר הייתה מובנת מאליה. זה היה רגע מאוד קודר, הייתי צריך להכין את עצמי רגשית לאירוע. הייתי מאוד שמח להיות שם, בין כל האנשים האחרים שחלקו כבוד לקריירה שלו ולמה שהוא עשה למען אמריקה".

"בקנה מידה גלובלי, אני חושב שתנועת Turning Point שהוא ייסד ("נקודת מפנה", תנועה המקדמת רעיונות שמרניים בקמפוסים בארה"ב, ע"א) באמת החדירה קול לדור הצעיר יותר. דיברתי עם הבנים שלי על זה, הם מאמינים שהוא נתן קול לאנשים, לא משנה מה דעתם. אולי בגלל זה מישהו הרג אותו - כי הוא הציע קול לכולם. מבחינתי, חשבתי שזה דבר נפלא ואני חושב שאנחנו צריכים עוד אנשים כאלה. הייתי מאוד גאה להיות בעצרת הזיכרון לכבודו".

מלחמת תרבות

בחודש שלאחר השבעתו לנשיא בפעם השנייה, טראמפ מינה שוב את גרינווד לחבר במועצת המנהלים של מרכז ג'ון פ' קנדי לאומנויות הבמה השוכן בוושינגטון. הנשיא האמריקני חולל לא פחות ממהפכה במוסד התרבותי, כשבין היתר פיטר את הנשיאה והיו"ר, ומינה את עצמו לתפקיד. הוא גם גייס מקורבים והטיל וטו על מופעי דראג במתחם, כחלק ממאבקו בתרבות ה-woke. מחוקקים רפובליקנים אף פעלו בחודשים האחרונים לשנות את שמו של אולם במרכז, כך שייקרא על שמה של הגברת הראשונה מלניה טראמפ. בעיני הדמוקרטים, זוהי עוד דרך של טראמפ להשתלט על מוסדות המדינה, כמו שהוא פועל למוטט מוזיאונים וספריות ציבוריות.

בקיץ האחרון בישר טראמפ על הזוכים בפרס מרכז קנדי, והודיע כי יגיש בעצמו את הטקס בחודש הבא. חלק מהשמות אינם מפתיעים כלל: שחקן הקולנוע סילבסטר סטאלון, שהביע תמיכה בנשיא וטען כי הוא "ג'ורג' וושינגטון השני", זמר הקאנטרי ג'ורג' סטרייט, הזמרת גלוריה גיינור, להקת הרוק KISS, והשחקן והזמר מייקל קרופורד, כוכב המחזמר "פנטום האופרה".

איך אתה רואה את המינוי הזה, ומה המשמעות של התפקיד עבורך?
"במשך שנים, מרכז קנדי לאומנויות הבמה היה אחד המוסדות הבכירים ביותר באמריקה. תחת הנהגה שגויה, הוא פשוט שינה את הפורמט שלו. המוסד הזה עבר התעללות, ושמנו לב שהוא היה במצב של הזנחה די רצינית. לכן, בגאווה, מוניתי בפעם השנייה למועצת הנאמנים של מרכז קנדי".

"אני גאה להיות במועצה הזו. זו מועצה גדולה יותר מבעבר. היום יש 32 חברים, מחולקים לוועדות, ולכל אחת יש אחריות מסוימת. אני לוקח את זה מאוד ברצינות, כמו שעשיתי כשהייתי במועצת הקרן הלאומית לאומנויות במשך 14 שנה. אני לא ממש נהנה להיות בוושינגטון יותר מדי, אני מעדיף לעשות את מה שבדרך כלל אני עושה - לעלות לאוטובוס ולנסוע לשיר איפשהו. אבל אני אסיר תודה שהנשיא טראמפ מינה אותי שוב לתפקיד".

יש ביקורת על כך שטראמפ השתלט על מרכז קנדי באמצעות פיטורים נרחבים, מינוי מקורבים והטלת וטו על מופעי דראג, כחלק ממאבק רחב של תרבות "חדשה" מול "ישנה". איך אתה רואה את המהלכים האלה?
"בצורה מאוד חיובית, ואני מסכים לחלוטין עם הדעה שלו שההופעות הווקיות פונות לפלח קטן מאוד מהחברה בארה"ב. מה שרצינו לעשות זה להפוך את מרכז קנדי לרווחי. כמו שאמרתי, אנחנו מפוצלים לוועדות אז אני לא נמצא בוועדה שבוחרת את תכני הבידור, אבל אני שמח בכל פעם שהם מכריזים על הדבר הבא שעולה. אני די בטוח ש'צלילי המוזיקה' ימכור ממש טוב, כמו מחזמר בברודוויי. דולי פרטון היא חברה שלי, ואני יודע שהם מתכוונים להעלות גם את סיפור חייה שם. היא אהובה בכל העולם. ההיבט הרחב יותר של הבידור שעומד לעלות מעכשיו במרכז קנדי יפנה לרוב אמריקה 'שבביניים', ולא רק לחלק קטן".

את מופע המחצית של הסופרבול יוביל השנה הכוכב הפוארטו-ריקני באד באני. יו"ר בית הנבחרים, מייק ג'ונסון, אמר שהוא לא ידע מי זה עד לפני רגע, ושאתה האיש המתאים.
"זה היה יכול להיות כבוד גדול עבורי. לא פנו אליי מהסופרבול. אני שרתי בליגת הפוטבול (NFL) במשך 30 שנה. אני לא ממש מכיר את המוזיקה של באד באני, אני מכבד אותו על הקריירה העצומה שלו בכל העולם, ואני מצפה למופע המחצית. אני מקווה שהוא יהיה טוב".

"לא ידעתי מי זה באד באני. נשמע כמו החלטה איומה":

צצו דיווחים שגם טיילור סוויפט, זמרת קאנטרי לשעבר שגדלה בנאשוויל וכיום אחת מכוכבות הפופ הגדולות בעולם, קיבלה הצעה להופיע במחצית. מה אתה חושב על ההתפתחות שלה כאומנית, ועל החלק שלה בתרבות האמריקנית היום?
"היא די מדהימה. אני חושב שהיכולת השיווקית שלה והמיתוג שלה לקהל הצעיר, נעשו בצורה יוצאת מן הכלל. ה'סוויפטיז' הם מסורים כמו שהיו מעריצים של אומנים רבים בעבר. יש להם דרך למכור, אני חושב, לדור הצעיר יותר. הם זוכים שוב בקהל צעיר וחדש, ואני חושב שהיא פשוט אומנית נהדרת".

אהבת את אלבומי הקאנטרי הראשונים שלה?
"אני לא באמת מעריץ של המוזיקה שלה. הרקע שלי די שונה מרוב מי שנחשב לאומן קאנטרי. אמא שלי ניגנה בפסנתר בשנות ה-40 בזמן שאבא שלי היה בצי האמריקני. הרקע שלי הוא ג'אז, רוק וסול. אבל אני לא חושב שהחיבור של טיילור סוויפט לקאנטרי באמת מתאים לז'אנר. בכל מקרה, היא מוכרת הרבה אלבומים".

מה מצבו של הז'אנר בעיניך כיום? אפילו זמרת כמו ביונסה או ראפר כמו פוסט מאלון מושפעים מקאנטרי ומקדישים לו אלבומים שלמים.
"כשאני התחלתי לנגן מוזיקה בגיל 12, פופ היה הכול והכול היה מעורבב. חנויות התקליטים אמרו - אנחנו רוצים לחלק את הז'אנרים כדי שאנשים יוכלו למצוא את האומנים שהם אוהבים בחנויות. ככה נוצרה לראשונה הבחנה בין גוספל וקאנטרי, דיקסילנד, רוק אנד רול, סול, ואז הגיעו גם היפ הופ וראפ. כל אלה, בעיניי, השפיעו על מוזיקת הקאנטרי. אבל תזכור שנאשוויל, או Music City USA כמו שאנחנו קוראים לה, נחשבת למאוד ייחודית. הכותבים כאן ממשיכים ליצור מוזיקה שמדברת בעיקר על הדרום של ארצות הברית יותר מכל דבר אחר. זו מוזיקה על טנדרים, מופעי קאנטרי, כובעי בוקרים וגיטרות".