"רצו לטשטש את האמת": כך משתלט נתניהו על הנצחת 7 באוקטובר

אלפי אנשים הגיעו בשמחת תורה האחרון, שנתיים לטבח 7 באוקטובר, לגיא ההריגה בחניון רעים שבו נערכה מסיבת הנובה, והפכו את המקום להילולה המונית. חלקם הקימו אוהלים, הדליקו מנגלים וחגגו עם מוזיקה רועשת. ניצולי הטבח ומשפחות שכולות זעמו. "זה כמו לרקוד באושוויץ", אומר עמרי רחום שאחותו ניצן, בן הזוג שלה לידור ודודו אבי נרצחו בנובה בשיחה עם שומרים. "באושוויץ יש נהלים ברורים, וכך זה צריך להיות גם ברעים". עמרי מבהיר כי "יכול להיות שהכוונה שלהם הייתה טובה, אבל זה בכל זאת צרם". הוא מציין כי "אם היו מדברים איתנו לפני, אולי הייתה דרך למצוא שביל ביניים שבו זה כן עובד. מישהו ברמת הממסד צריך היה להרים דגל אדום מול דבר כזה. איך יכול להיות שיש אירוע של אלפי אנשים, שעושים קמפינג וחוגגים באותו מקום שבו שרפו גופות?".

פחות משבוע לאחר האירוע הזה, החליטה ממשלת ישראל לשנות את שם המלחמה מ"חרבות ברזל" ל"מלחמת התקומה" - כל זאת בזמן שבציבוריות הישראלית התקבע מזמן השם מלחמת 7 באוקטובר. המהלך עורר ביקורת רחבה, על כך שהוא נועד לטשטש את המחדל הכבד ואת ההפקרה שהובילו לטבח, ולקבע נרטיב חיובי ונוח יותר לממשלה שכיהנה בעת המחדל - ומסרבת לקחת אחריות.

שני האירועים הללו הם רק קצה הקרחון של מידע שאינו מגיע לידיעת הציבור בכל הנוגע למאמצי ממשלת נתניהו להנדס ולעצב מחדש את הזיכרון הלאומי ואת הנצחת האסון הגדול. מרבית המאמצים הללו מתרחשים מאחורי הקלעים, בדיונים פקידותיים עתירי בירוקרטיה ועם אפס קשב ציבורי לניואנסים המורכבים שבסופו של דבר יהפכו למדיניות. בתחילת המלחמה, "מנהלת תקומה" שהוקמה כגוף מקצועי וא-פוליטי לשיקום יישובי העוטף, אמורה הייתה לנהל גם את ההנצחה ואף תוקצבה לשם כך בסכום של 150 מיליון שקל. אולם בשנתיים שחלפו, קולפו מהמנהלת שכבה אחר שכבה של תחומי המורשת (מלבד העובדה שתקומה אמורה לפקח שמשרדי הממשלה אכן משקיעים את הכספים בתחומי החבל).

בהחלטת ממשלה מספטמבר 2024 הוחלט שמשרד המורשת בראשות השר עמיחי אליהו (עוצמה יהודית) יקבל 160 מיליון שקל (סכום שירד בינתיים ל-142 מיליון בשל קיצוץ רוחבי) ל-4 שנים כדי לקדם תוכנית לשימור, תיעוד ופיתוח בנגב המערבי, ובתוך כך "מורשת והנצחה לאירועי 7 באוקטובר". באותה החלטה נקבע כי השר שיהיה אחראי לחוק ההנצחה הלאומי, על תכלול כלל תוכניות ופעולות ההנצחה והזיכרון ועל קידום הקמת תאגיד הנצחה לאומי ואתר הנצחה לאומי - הוא לא אחר מאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו.

עד כה, לשם השוואה, המשרדים האחראים על תאגידי הנצחה - מלבד הנצחתם של ראשי הממשלה עצמם - הם החינוך והתרבות, כמו למשל במקרה של חוק יד ושם שנמצא תחת אחריות שר החינוך. "הקביעה שראש הממשלה יהיה אחראי ליישום החוק הגיעה מלמעלה והונחתה על עובדי משרד ראש הממשלה שעוסקים בנושא", אומר גורם שהיה מעורב בהליכי החקיקה. "תאגיד ההנצחה שיוקם על פי החוק הוא זה שיעצב לדורות את זיכרון 7 באוקטובר. שם יהיו האנשים שיחליטו לאיפה הכסף ילך, איפה ינציחו ואיזה נרטיב יהיה חזק יותר - טבח, הפקרה או החזרת חטופים והישגים צבאיים".

על פי פרסום בדה-מרקר, מי שהופקדה על הנושא היא ממלאת-מקום מנכ"ל משרד ראש הממשלה, דרורית שטיינמץ, הנחשבת מקורבת לבני הזוג נתניהו והייתה בעבר אחראית על הוצאות מעונות ראש הממשלה. בנוסף לכך, בדיקת שומרים מעלה כי אחד משני האנשים העוסקים בניסוח החוק מטעם הממשלה הוא יואל אלבז, מנהל פרויקטים מיוחדים במשרד ראש הממשלה ואיש מפלגת נעם של אבי מעוז, שבבחירות האחרונות היה ראש מטה השטח שלה. השני הוא עו"ד דוד ימין, יועץ משפטי במשרד ראש הממשלה.

ליאור שמחה, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, מביע בפני שומרים דאגה בנוגע לאופן שבו הממשלה תשלוט על זיכרון המלחמה. "יש חוסר אמון גדול כלפי הממשלה בנוגע לנרטיב", הוא אומר. "המסד העובדתי הוא שהקיבוצים נטבחו ב-7 באוקטובר ושילמו מחיר מאוד כבד. החשש הוא שינסו לטשטש את זה. הקרב שיהיה כאן על הנרטיב בהחלט מדאיג".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

שנתיים חלפו ואין יד מכוונת

מלחמות על נרטיב ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי לא נולדו ב-7 באוקטובר. למעשה, מלחמות הנרטיביים נמשכות אפילו לגבי מלחמת העצמאות. ממש לאחרונה פנה שר המורשת אליהו, יחד עם שרים נוספים, לשר הביטחון ישראל כ"ץ בבקשה להעביר את התותח שירה על הספינה אלטלנה מבסיס גלילות למרכז מורשת בגין בירושלים. רעיון אחר שהועלה על ידי שרי הממשלה היה למשות את שרידי הספינה. כ"ץ, אגב, הודיע שינחה את צה"ל להעביר את התותח - לשביעות רצון "הבייס".

אך עדיין 7 באוקטובר הוא מקרה ייחודי. "ברור שלהרבה גורמים יש אינטרס לעצב את הזיכרון הזה", מסבירה ד"ר רננה קידר, מרצה בכירה בפקולטות למדעי הרוח ומשפטים באוניברסיטה העברית, שעוסקת במחקריה בסוגיות של זיכרון ומורשת. "מה שמאוד ייחודי ב-7 באוקטובר הוא שמדובר באירוע שלא היה צריך מרווח ממנו אפילו של יום, כדי להתחיל את העיצוב של הזיכרון הקולקטיבי", היא אומרת. "באופן מידי היה לציבור תיעוד מהמצלמות של המחבלים, מהצעירים בנובה, מהוואטסאפים בממ"דים - יש כאן אירוע שבו התיעוד מיידי. שנתיים אחרי, יש כאן מידע בכמות שפעם הייתה נצברת ב-40 שנה. לכן גם אפשר לריב על מה צריך להיכנס, מה צריך לשמור וממה עדיף להתעלם ולמחוק".

קידר היא חלק ממיזם עדות 710, של יוצרים דוקומנטריים ואחרים, שעובד בשיתוף פעולה עם האוניברסיטה העברית, ושעד כה אסף כ-1,700 עדויות מצולמות של ניצולים, שורדים ובני משפחותיהם. בין היתר, רואיינו בימים הראשונים שאחרי הטבח בווידיאו 200 מאנשי בארי - עדויות שבשלב זה אנשי הקיבוץ ביקשו להשאיר אצלם. "הרעיון של 710 הוא גוף א-פוליטי - לא גוף תקשורת של הסברה או תעמולה, וכאשר יבוא יום ומישהו ירצה לדעת מה קרה ב-7 באוקטובר יהיה לו את התמונה הכי מרובדת שאפשר. אנחנו מחויבים להקשיב לכולם, לא רק לקולות הכי בולטים והכי נשמעים".

מלבד עדות 710, יש עוד כמה יוזמות עצמאיות בולטות, הן מבחינת תיעוד ויזואלי והן מבחינת תיעוד פיזי או הקמת אנדרטאות. בין היתר של קרן הבמאי סטיבן ספילברג ושל תאגיד השידור הישראלי, כאשר החומר הרב מוצג באתר האינטרנט של הספרייה הלאומית, שתוקצבה לשם כך ב-27 מיליון שקלים ממשרד המורשת עד שנת 2028. הפעלתנות הרבה של גופים אזרחיים שונים רק מדגישה כיצד למעלה משנתיים אחרי המלחמה, עדיין לא חוקק חוק הנצחה לאומי למלחמה. כלומר, אין יד מכוונת, ממלכתית, עם תקציבים מסודרים, שאמורה לנהל באופן אחיד ומסודר את סוגיית ההנצחה והמורשת.

בפברואר 2025 נמתחה על כך ביקורת בדוח מבקר המדינה, כאשר בין היתר נקבע בו שאחת ההשלכות לכך היא קיומם של אתרי הנצחה פרטיים רבים באזור יישובי הנגב המערבי, דבר המקשה של שגרת חייהם של התושבים. ההילולה שהתקיימה בשמחת התורה בחניון רעים היא דוגמה לכך. אתר הנובה, שאליו מגיעים רבבות מבקרים בחודש, הוא אתר הנצחה שהוקם בזכות יוזמה ותושייה של מספר הורים שכולים, הבולטים שבהם יורם יהודאי ומאיר זוהר. האומן אמיר חודורוב סייע לשניים, ומעבר לכך השקיע מכספו שלו בהנצחת המקום. כך אפשר למצוא במקום תמונות של נרצחים, לצד סיפורים על החלקים השונים בחניון שבו אירעו הזוועות, דוגמת מכולה שבה התחבאו נרצחים. הדבר נעשה באישור ובשיתוף קק"ל, אך ללא מעורבות של המדינה. לדברי זוהר, רק עכשיו נערכים דיונים כדי לראות איך ניתן לגדר את השטח כדי למנוע אירועים כמו חגיגות שמחת תורה ללא אישור.

אגב, אתר שהמדינה כן מעורבת בו הוא מגרש המכוניות השרופות שליד מושב תקומה. גורמים מעורבים טוענים שכיוון שהאתר פועל תחת משרד המורשת, הוא אינו פתוח למבקרים בשבתות וחגים.

זיכרון הטבח או "אירועי כ"ב בתשרי"?

גם תהליך החקיקה בכנסת הוא תוצר של יוזמה אזרחית. מקורו בדקל ליפשיץ, נכדם של בני הזוג שנחטפו לעזה, עודד (ז"ל) ויוכבד ליפשיץ, שביקש לרתום לפני שנה שורה של חברי כנסת ליוזמת חקיקה שתבטיח הנצחה של אירועי 7 באוקטובר - אז גם במטרה לשמור בתודעה את סוגיית החטופים. הדבר התגלגל לכך שהוגשו לכנסת שורה של הצעות חוק פרטיות, שעליהם חתמו 86 חברי כנסת מכלל סיעות הבית. הצעות החוק הפרטיות אוחדו להצעה אחת, שהדיונים בה התקיימו בוועדת החינוך של הכנסת בראשותו של ח"כ יוסף טייב (ש"ס), עד שבשלב מסוים גם הממשלה נכנסה לתמונה עם הצעת חוק משלה. יחד עם יואל אלבז, איש נעם ומשרד רה"מ שהוזכר קודם, הגיע לדיונים עו"ד דוד ימין, יועץ משפטי במשרד רה"מ. בתחילת 2025 החלה להתגבש במשרד הצעת חוק ממשלתית במקביל להליכי החקיקה בוועדת החינוך, ובחודש יוני פורסמה טיוטת הצעת חוק ההנצחה של הממשלה, כאשר המגיש הוא נתניהו.

במקביל, השתתפו נציגי משרד רה"מ ומשרדים נוספים בדיונים בוועדת החינוך בכנסת על הצעת החוק הפרטית. בחודש יולי, ההצעה הפרטית אושרה בוועדת החינוך לקראת הצבעה במליאה לקריאה ראשונה, מתוך כוונה שלאחר מכן תמוזג עם הצעת החוק הממשלתית. אולם, עקב פרישת החרדים מהממשלה היא לא עלתה להצבעה. העובדה שראש הממשלה נתניהו יהיה השר האחראי לחוק כמעט לא נידונה בדיוני הוועדה, אך מהדיונים אפשר בכל זאת ללמוד על משחקי הכוח וחילוקי הדעות בכל הנוגע לעיצוב הנרטיב. כבר מתחילת הדרך התנהל ויכוח על איך ייקרא החוק - כ"ב בתשרי או 7 באוקטובר, ובאילו מילים ישתמש בניסוח החוק. כך למשל נציגי משפחות שכולות ביקשו התייחסות להפקרה, לטבח וכן הלאה.

בהצעת החוק הפרטית שעודנה עומדת, המילה טבח נכנסה ולפחות כרגע החוק נקרא "הצעת חוק זיכרון הטבח והנצחת הגבורה". בהצעת החוק הממשלתית שמתגבשת מנגד, אין את המילה "טבח" ומדובר בה על "אירועי כ"ב בתשרי - 7 באוקטובר". זאת בדומה לנוסח הצעה שהגישה מיד לאחר פרוץ המלחמה ח"כ חווה עטיה (הליכוד), שגם בה לא מוזכר "טבח". כשנה לאחר מכן, בדיון שהתקיים בסוף אוקטובר 2024 בוועדת החינוך, השלימה עטיה עם כך שהמילה טבח תוכנס לחוק, אך אמרה: "התקומה מתייחסת גם לעוטף, גם ללבנון, גם לאיראן ולכל החזיתות שנפתחו נגד ישראל".

"חד משמעית - בדיונים היו ניסיונות השתלטות על הנרטיב", אומרת איילת סלע יונגרמן, שייצגה את התנועה הקיבוצית בדיונים בכנסת. "עצם זה שראש הממשלה ממנה את חברי המועצה (של תאגיד ההנצחה שיוקם) זו הדוגמה המובהקת. במהלך הדיונים היו ויכוחים גדולים מאוד על סמנטיקה, שהם בעצם על נרטיב. נציגים של משרד החינוך הגיעו ודיברו על תוכניות לימודים שצריך להכניס, בסיורים שבתי ספר יערכו באתר ההנצחה המרכזי שיקום. הכול גבורה, גבורה, גבורה. לא הייתה כאן רק גבורה, היה כאן אסון".

שאלת המועד שבו יצוין יום הזיכרון הרשמי עלה אף הוא בוועדה. עד כה, בשנתיים שחלפו צוינו שני התאריכים: התאריך הלועזי, שאותו ארגנה תנועת "קומו" שהקים האח השכול יונתן שמריז וששודר בכל ערוצי הטלוויזיה השנה מפארק הירקון, ובכ"ד בתשרי, התאריך שנקבע בהחלטת ממשלה כיום הזיכרון לטבח (יומיים אחרי שמחת תורה, בשל "אסרו חג"). בדיוני הוועדה פרץ ויכוח בין הורים שכולים, שדרשו שיקבע בחוק שיום הזיכרון יהיה 7 באוקטובר, לעומת הורים אחרים שהתעקשו על התאריך העברי. בסופו של דבר, בשתי ההצעות יום הזיכרון נקבע לכ"ד בתשרי, בהתאם לעמדת הממשלה.

ארכיון עצמאי או כפוף למשרד רה"מ?

סוגיה מהותית נוספת שעלתה בדיוני ועדת החינוך היא האם תאגיד ההנצחה יקים ארכיון משלו או שיהיה תחת ארכיון המדינה. ביד ושם, למשל, קיים אחד הארכיונים החשובים בעולם לחקר השואה. אולם נציג משרד ראש הממשלה בדיון, עו"ד ימין, הציג עמדה ולפיה ארכיון המדינה הוא זה שינהל עבור התאגיד את פעילות הארכיון, ולא יוקם ארכיון נפרד. בהצעת החוק הממשלתית נכתב שהרשות החדשה תהיה רשאית להקים ארכיון משלה, אך הצעת החוק לא מחייבת זאת. בניגוד לכך, בהצעת החוק הפרטית נכתב במפורש שהרשות החדשה תקים ארכיון.

סמנטיקה? ממש לא. ארכיון המדינה הוא חלק ממשרד רה"מ ופועל תחתיו - על כל המשתמע מכך. ככזה הוא אוסף חומרים ממשלתיים בלבד, וגם אם היה רוצה אין לו כוח אדם ותקציבים כדי להקיף את מלוא החומר הארכיוני של 7 באוקטובר. מעבר לכך, מדובר בארכיון "תחת שליטה", וכזה שאינו משחרר חומרים רגישים גם בחלוף הרבה זמן.

דורון אספיר, איש היי-טק ומומחה למערכות מידע, הוא אזרח שפעיל בנושא ההנצחה כמעט מהיום הראשון. הוא נכח בכל דיוני ועדת החינוך והקדיש לנושא שעות רבות. בנייר מדיניות שהגיש לוועדה, הציע שיהיה ארכיון לתאגיד ההנצחה, שיתבסס על מספר מקורות מידע ומחקרים שונים שיוצלבו, תוך שישתמש בשיטות עבודה מודרניות. בוועדה העלה את הטענה שכיום עיבוד מידע רב (ביג-דאטה) הוא קל יותר מאשר בעבר. "היו לי שיחות עם דוד ימין", אומר אספיר, "הוא עשה הכול כדי שזה יהיה ארכיון המדינה, דווקא בגלל שארכיון המדינה לא אוסף חומרים שהם לא מסמכי מדינה. הרי הוא יאסוף פחות מפרומיל דאטה. יש פרויקטים ענקיים, 710 הוא רק אחד מהם. הספרייה הלאומית מרכזת המון חומרים, אבל בסוף המועצה שתקום היא גוף ההנצחה המרכזי, ואם בה לא יקום ארכיון ציבורי גדול ומרכזי זה הרי אבסורד גמור".

סוגיה אחרת היא מיקום מרכז ההנצחה. בתחילת החקיקה, היו דיונים מאחורי הקלעים שמהם עלה הרושם שגורמים בממשלה רצו שמרכז ההנצחה יהיה בירושלים. בסופו של דבר, גם ההצעה הפרטית וגם הממשלתית מציינים שהמיקום יהיה בנגב המערבי. איפה בנגב המערבי? מיכל עוזיהו-פלג, ראש המועצה האזורית אשכול, הביעה תמיכה במהלך דיוני הוועדה בכך שאתר ההנצחה יקום בחניון רעים. היא הוסיפה שהקיבוצים בארי וניר-עוז לא מעוניינים, מסיבות מובנות, בהקמת אתר הנצחה מרכזי אצלם.

לפי גורם המעורב בהליך החקיקה, נטיית הממשלה היא להקימו בשדרות ולא ביישובי העוטף. "גם כאן אני מניח שהעניין פוליטי", אומר אותו גורם. "למקום שבו יוקם מרכז ההנצחה יש משמעות גם מבחינת הכנסות כספיות, ואבל גם מבחינת השליטה במי מגיע להרצות לאנשים, וסוגיות מסוג זה. זה אולי יתרון קטן יחסית, אבל עדיין אם המרכז יהיה בערים 'ליכודיות', אז יש כאן עוד ממד של שליטה על הנרטיב".

"רצון לטשטש את האמת"

בשתי הצעות החוק, הפרטית והממשלתית, ראש הממשלה אחראי לחוק. החלטה שנושאת משמעות בשני עניינים עיקריים – מינוי חברי מועצת תאגיד ההנצחה וקביעת תקציב ההנצחה. חברי מועצת התאגיד הם שיקבלו, בוודאי בתחילת הדרך, החלטות משמעותיות בנוגע לאופן שבו יפעל התאגיד, בעיקר בסוגיית הקמת אתר ההנצחה הלאומי. שנית, ראש הממשלה הוא זה שמאשר את תקציב התאגיד, שיהיה חלק מתקציב המדינה. עוד לא ברור מה יהיה התקציב, אבל התאגיד יוכל לחלק תמיכות. משמעות הדבר היא הזרמת כספים לגופים חיצוניים, וגם כאן החשיבות של זהות חברי המועצה ואיזה פרויקטים הם יאשרו.

שאלת המינויים של חברי המועצה עלתה בלא מעט דיונים בוועדת החינוך של הכנסת. בין היתר עלתה השאלה כמה נציגים יהיו במועצת התאגיד ולמי יהיה רוב במועצה - לנציגי הממשלה או לנציגי הציבור. עוד נשאל אם בהצבעות ספציפיות תהיה חובה לנוכחות או רוב של נציגי ציבור. בעוד שבהצעת החוק הפרטית מניין חברי המועצה הם 13 ויש רוב לנציגי הציבור (7), הרי שבהצעת החוק הממשלתית יש 10 - מחציתם נציגי ציבור ומחציתם עובדי משרדי ממשלה.

לפי שתי הצעות החוק, מי שממנה את נציגי הממשלה הם המנכ"לים של המשרדים השונים ולא השרים, דבר שאמור להרחיק מעט את הממד הפוליטי מהמינוי. זאת, בין היתר, בעקבות פעילות של גורמי חברה אזרחית שהיו מעורבים בחקיקת החוק. אחד מהם הוא מרכז מנור למדיניות, מכון מחקר שמעורב בחקיקה. עם זאת, החקיקה בשלב ראשוני יחסית ושום דבר אינו סגור. שאלת נציגי הציבור הייתה מהותית בדיונים, ונראה שתהפוך קריטית בשלבי החקיקה הבאים. בשלב זה עולה שיהיה נציג אחד לארבע המועצות האזוריות ונציג אחד לשדרות ואופקים. מנהלת תקומה מנסה לפעול כדי להגדיל את נציגות תושבי הנגב המערבי. שוני נוסף בין הצעות החוק הוא שרק בזו הפרטית יהיה נציג גם לתנועת הקיבוצים, המושבים והקיבוץ הדתי (שייצג את שלושתם).

מהדיונים עולה שמי שעלולים ליפול בין הכיסאות הם המשפחות השכולות של נרצחי הנובה, שגם ככה חשות מופקרות על-ידי המדינה. "לקיבוצים יש את המעטפת של הקיבוצים. לצה"ל יש את אגף הנפגעים, הנובה לא מוגדרת באופן פורמלי כקהילה מול הממסד", אומר לשומרים יורם יהודאי, שבנו רון נרצח בנובה. "הורים שכולים של הנובה עשו הרבה דברים באופן עצמאי - גם הקמת אתר הנצחה וטקסים במקום, גם העבודה מול ביטוח לאומי. עד היום לא מונה פרויקטור מטעם הממשלה שיטפל באופן ספציפי במשפחות נפגעי הנובה".

יהודאי הוא גם חבר במועצת אוקטובר, הגוף שמטרתו המרכזית היא הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שהיעדרה היא סוגיה שעלתה על ידו ואחרים בדיוני ועדת החינוך. "הדיונים בוועדה היו 'פרווה'", הוא מסכם. "התרשמתי שמצד הממשלה יש רצון לטשטש את האמת ולקבוע נרטיבים חדשים. ראו את זה במפורש בשינוי שם המלחמה. הרי בסוף יקראו לחוק הזה שרוצים לחוקק, חוק מלחמת התקומה". ממשרד ראש הממשלה לא התקבלה תגובה לפניית שומרים.