מסר שצריך להיכתב באש: הצעד הנוסף שנתניהו חייב לעשות

שש דקות עברו עד שהגענו בג'יפ ממוגן לנקודת התצפית על דיר אל-בלח שבמרכז רצועת עזה. רמפה גבוהה, שמוכרת לי היטב – בשירותי הצבאי כנהג טנק עליתי לא פעם על הרמפות האלה בלבנון, כשברקע נשמעה הפקודה: "נהג קדימה, לאט". לחיצה איטית אבל קבועה על דוושת הגז, שמיד אחריה, ידעתי, איחשף למה שהאויב מנסה להסתיר. נקודות התצפית האלה אפשרו לנו שליטה על המרחב וגילוי של האויב.

הפעם עליתי על הרמפה ברגל וברקע, בדיוק באותו הזמן, כולם מדברים על "הנתיב למדינה פלסטינית" שאושר במועצת הביטחון של האו"ם. וכשעמדתי שם, במרחק 70 מטר מהקו הצהוב, ראיתי את מה שאנחנו כנראה לא מבינים עד הסוף - ההישג שבהסכם הפסקת האש הוא בלתי נתפס. זה לא רק 20 החטופים החיים שחזרו ומרבית החטופים החללים ששבו הביתה, אלא גם העובדה שישראל שולטת גם היום על יותר מ-50% מהרצועה.

רק כשעומדים כאן, על נקודת התצפית, מבינים כמה זה היה אסטרטגי לחמאס וכמה זה אסטרטגי עכשיו לצה"ל, כמה מדובר בשינוי המציאות הביטחונית של התושבים שחזרו לגור על גדר הגבול. עד 7 באוקטובר מחבלי ארגון הטרור העזתי הם שעמדו כאן וראו הכול. את כוחותינו, את יישובינו, את הבתים שלנו. מכאן הם אספו יום-יום, שעה-שעה, את המידע הגלוי בדרך ל-7 באוקטובר.

ועכשיו כוחותינו כאן, ובכל הכוח, משמידים תשתיות טרור מעל הקרקע ומתחת לפני הקרקע ב-50% מהשטח, ותופסים נקודות אסטרטגיות שמונעות מחמאס לראות את היישובים שלנו, נקודות שמאפשרות שליטה על השטח שחמאס מושל בו. החטופים החיים בארץ, רוב החטופים החללים כבר הושבו לקבורה, וישראל פועלת ברצועה, ובשקט-בשקט, כמעט בלי התנגדות, משמידה תשתיות טרור של חמאס שנבנו במשך שני עשורים. וכל זאת כשאנחנו כאמור בהפסקת אש. ספק גדול אם ארגון הטרור היה חותם בדיעבד על ההסכם הזה.

ולהסכם הזה, נזכיר, התנגדו השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. אבל תיראו מופתעים: גם בסופו של השבוע הזה, שבו דונלד טראמפ ומוחמד בן סלמאן החלו לסלול את הנתיב למדינה פלסטינית, בן גביר וסמוטריץ' עוד יושבים בממשלה; מרימים את הקול כמו שהם יודעים, לא חוששים (בניגוד לאחרים) למתוח ביקורת ישירה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, אבל במקביל מחזיקים חזק יותר את הכיסא שלהם.

ככה הם עשו כשהתנגדו להכנסת משאיות הסיוע ההומניטרי לעזה, כך עשו בעסקאות החלקיות לשחרור החטופים, כך גם בהסכם לסיום המלחמה ולשחרור מאות המחבלים עם דם על הידיים. וכן, גם כעבור שנתיים מתחילת המלחמה, כשראש הממשלה מושיט יד (באנגלית כמובן) לשלום, יש שיאמרו מושיט יד לנתיב להקמת מדינה פלסטינית.

"אם האו"ם יכיר בדבר הזה, אתה צריך להורות על סיכולים ממוקדים של בכירי הרשות", אמר בן גביר לנתניהו השבוע. אז אמר. סיכולים ממוקדים? ראש הממשלה שמע, ולא רק שהתעלם מרעשי הרקע אלא גם בירך על ההחלטה. הוא יודע שאין באמת סיכוי מעשי שזה יקרה, בטח שלא בקרוב (הדרך לשם כוללת גם התחייבות שתוכנית הרפורמות של הרשות תבוצע נאמנה), אבל זה לא ממש משנה. הצהרתית, בטח פוליטית, הוא עשה צעד שאין ממנו דרך חזרה.

בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר ראש הממשלה לא פוסל על הסף נתיב למדינה פלסטינית, וזה אותו נתניהו שרק לפני שלושה חודשים תקף את נשיא צרפת: "הקריאה שלך להקמת מדינה פלסטינית מעניקה לטרור של חמאס פרס", כתב בכעס לעמנואל מקרון. נתניהו צדק אז - הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא שהאויבים שלנו יגיעו לכלל מסקנה שבזכות טבח 7 באוקטובר תוקם כאן מדינה פלסטינית.

אבל נתניהו עושה כעת מה שראש ממשלה אמור לעשות (ולא תמיד עשה) - לראות קודם כול ולפני הכול את טובת המדינה. והוא מראה כאן אחריות. הוא יודע היטב שהצהרתית הוא עשה כאן מעשה שעלול לעלות לו ביוקר בבייס שלו, כשאנחנו כבר בתוך שנת בחירות. אבל הוא גם מבין שיש כאן הזדמנות נדירה לכונן מציאות אחרת במזרח התיכון.

נתניהו סלל את הדרך לשם בשורה של החלטות אמיצות באיראן, בלבנון, בסוריה ובעזה, ועכשיו, לפחות בינתיים, (בין היתר כי טראמפ לא משאיר לו ברירה) הוא לא מפריע לנשיא האמריקני לנסות להשלים מהלך מדיני. יתרה מכך, ראש הממשלה מוכיח שוב שלא ישראל היא הבעיה. בזמן שחמאס מגנה את התוכנית שאושרה במועצת הביטחון ומצהיר שהוא מתנגד לכוח בין-לאומי ברצועה ולהתפרק מנשקו, נתניהו אומר כן לתוכנית של טראמפ, מברך את מועצת הביטחון של האו"ם ומבודד את ארגון הטרור.

אפשר להסתכל על כך ולהגיד שנתניהו, כפי שאמר לנשיא צרפת, "נותן פרס לחמאס" על 7 באוקטובר, אבל נכון יותר לזכור מה היה אחד הטריגרים שהובילו את ארגון הטרור הרצחני לצאת ל"מבול אל-אקצא" - הסכם עם ערב הסעודית.

מסמכים שאותרו בעזה קבעו מפורשות כי חמאס פתח במתקפת 7 באוקטובר כדי לטרפד משא ומתן בין ירושלים לריאד. יחיא סינוואר צוטט במסמכים כאומר: "העסקה עם סעודיה תביא לשינוי אסטרטגי באזור ובעולם, תפתח את הדלת לרוב המדינות הערביות והאיסלאמיות ללכת באותו נתיב ותגביר את הסיבוכים העומדים בפני פרויקט ההתנגדות וציר ירושלים". עוד הוא הצהיר שהגיע הזמן לפתוח במתקפה, שהייתה אז בשלבי תכנון מתקדמים.

שנתיים ויותר עברו, סינוואר כבר לא איתנו וכך גם רוב הנהגת חמאס, ובפרט אחיו. ודווקא הסכם עם הסעודים יכול להיות הנקמה במחולל הטבח, שחשש מאותו "שינוי אסטרטגי". עושה נכון נתניהו כשהוא מתעלם בשלב הזה מסעיף הנתיב למדינה הפלסטינית ומתמקד בסעיפים החשובים באמת, ובראשם פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה, בדרך למשימה החשובה מכולן: הסרת האיום הנשקף מרצועת עזה. אבל ראש הממשלה צריך לעשות עוד דבר אחד: ליצור מציאות בשטח.

את הנתיב המדיני אפשר ונכון להשאיר לטראמפ, אך את השליטה הביטחונית חייב ראש הממשלה להשאיר בידיים שלנו. בימים האחרונים החריפה ישראל את מדיניות התגובה ברצועת עזה וחיסלה בכירים בחמאס בתגובה לירי לעבר כוחותינו ולעבר מיליציות מקומיות, אבל זה לא מספיק. ב-50% שבשליטת חמאס מיוצרים בימים אלה ממש אמצעי לחימה. בישראל רואים ומכילים. זה בדיוק המקום לקבוע עובדות בשטח. כמו בלבנון, כך בעזה: התעצמות חייבת להיחשב להפרה של ההסכם, ובכל מקום שבו מזהים שחמאס מייצר אמצעי לחימה, חייבים להכניס זאת לקטגוריה של הסרת איום מיידי (שנכללה בהסכם), לתקוף את אותו איום ולהסירו. מה שלא כתוב בצורה ברורה בהסכם, צריך שייכתב באש.