"לא רציתי לענות, פתאום אני רואה את דוד ואריאל עם חמאס" | ריאיון מיוחד
"ממיטה, אנחנו בבית" - כשסילביה קוניו שמעה את המילים הללו מבניה דוד ואריאל, כל המתח והפחד של השנתיים האחרונות התפוגגו באחת. בריאיון ל"אולפן שישי" היא דיברה לראשונה אחרי שהם חזרו - וסיפרה מה עבר עליהם בשבי, על הפגישה הראשונה של שניהם בעזה רק רגע לפני השחרור - ואיך הם תכננו, בדרך לישראל, את ההפתעה שריגשה את בנות זוגם ואת כל המדינה
אולפן שישי
פורסם: | עודכן:
"עכשיו אני חיה, נושמת. לראות אותם... חזר לי הצבע לפנים וחזרו הנשימות", אומרת סילביה קוניו בראיון מיוחד לדני קושמרו, בשבוע שבו שניים מבניה - דוד ואריאל קוניו - חזרו משבי חמאס אל חיק משפחותיהם. בשיחה היא נזכרת בטלפון שקיבלה מחמאס בבוקר השחרור, בעדויות על מצבם בשבי ובתקווה שלא נעלמה גם בשעות הכי חשוכות.
שני בנים שחזרו מהמתים. זה בלתי נתפס.
"כן. ולא ידענו שום דבר - על אריאל לא ידענו כלום. ועל דוד (ידענו) לפני הרבה חודשים מאלו שחזרו".
ומה שלומם?
"בסדר. מתאוששים. קשה להם לפעמים עם הרבה אנשים, אבל..."
כולם רוצים להראות להם אהבה, לחבק.
"בדיוק, בדיוק. אבל עם האהבה - הכול יכול".
מנסה כמה שיותר לגעת, לחבק?
"כל היום, והם גם כל היום. הדבר הראשון שאמרו לי - 'ממיטה, אנחנו כאן'. חיבוקים ונשיקות וכל הזמן אני נוגעת בהם, אני לא מאמינה שהם פה כבר".
"רואה את דוד ואריאל עם חמאס"
בואי נחזור ליום שני בבוקר. את מקבלת שיחת טלפון בוידאו.
"קיבלתי כל כך הרבה טלפונים, שאני כל הזמן דחיתי. לא רציתי לענות, כי ידעתי שזה תקשורת. ואני לא רציתי לענות, אמרתי 'אני לא מוכנה, לא יכולה' וגם דחיתי את הטלפון שלהם. ואחר כך התקשרו עוד פעם ואמרתי, מה זה? אז עניתי ופתאום אני רואה את דוד ואריאל עם חמאס שם - לא הבנתי: 'מה קרה פה? מה שלומכם?'. וואו, לראות אותם, זו הייתה שמחה ממש. שאלתי 'מה שלומכם?', הם אמרו 'הכול בסדר', ואמרתי 'אתם חזרתם'".
למחבלים היה את הטלפון שלך?
"זה הבן שלי התקשר. הוא ידע את הטלפון שלי".
ואז כולכם נפגשים ברעים.
"וואו, כן. לקח להם הרבה שעות, אחרי הדוש והבושם וכל זה, הגיעו אלינו וזה היה מפגש יוצא דופן".
רואים שם בווידאו שאת מחכה בצד, נותנת להם לפגוש קודם כל את בנות הזוג.
"תמיד ככה. בעלי היה משוגע".
"זה היה החיבוק הכי מרגש"
כמה זמן לפני הם הבינו שהם הולכים הביתה?
"זה היה מעכשיו לעכשיו, פחות או יותר. דוד היה עם עוד אנשים, אריאל היה לבד".
שנתיים לבד, אי אפשר בכלל לתאר. הם בעצם נפגשים כמה שעות לפני השחרור בעזה, בפעם הראשונה, אחרי שנתיים.
"נכון. ממש כמה שעות לפני".
כשהם לא יודעים אף אחד מה המצב של השני בכלל, שהם שם, שהם בחיים.
"שהם בחיים, שלא חסר להם משהו. (הם צעקו) 'אח שליייי!', זה היה החיבוק הכי מרגש, לפי מה ששמעתי מהם, שזה נתן להם את הכוחות לצאת ולעשות את כל מה שהם עשו, את ה'בו!', לתכנן את הכול לפגישה איתנו".
פרסומת
"רק אימא מספרת אותם"
כל המדינה נחשפה להומור שלהם, כשהם מסתתרים שם מאחור הקיר וקופצים על בנות הזוג, עד הרגע האחרון להיות שמח.
"כמו שאני אופטימית, הם היו אופטימיים כל הזמן".
היית אופטימית כל הזמן?
"כל הזמן. אף פעם לא איבדתי את האופטימיות ואת התקווה שהם חוזרים הביתה".
אבל הם כאלו קצת שטותניקים לפעמים?
"דוד יותר, אריאל קצת מופנם".
תראי, בסוף הם נראים כאילו יחסית טוב, פיזית, כשאתה רואה אותם במצלמה.
"הם רזים טיפה ולבנים".
כולם מדברים על השיער שלהם, איזה שיער שופע יש להם.
"הם לא נתנו להם להסתפר. רק אימא מספרת אותם".
"הוא ראה ולא האמין"
איך הייתה הפגישה של דוד עם הבנות הקטנות?
"וואו".
הן היו בנות שלוש בשבעה באוקטובר ההוא, עכשיו חמש, זו תקופה.
"הוא לא ידע איך לקבל אותן, אז הוא ירד על הברכיים בגובה שלהן, חיבק אותם שתיהן והם דיברו ודיברו ודיברו. בגיל שלוש הן לא דיברו כל כך הרבה, הוא לא האמין. הוא ראה את השיער הארוך שלהן ואיך הן שמחות".
פרסומת
צריך להזכיר להן מחדש שהוא אבא שלהם בעצם.
"היה קטע לפני כמה חודשים שהלכנו לאכול אצל הבן הגדול שלי ואיתן, התאום של דוד, היה שם. ונכנסו הבנות וראו את איתן, והתחילו לבכות. כי זה היה כאילו לראות אחד לאחד את אבא".
ואיתן, כאח תאום, הייתה לו איזו תחושה מה קורה עם אחיו דוד?
"הוא לא יכל להסתכל במראה. הוא ראה את דוד".
עד כדי כך הם מחוברים.
"אפילו חמאס אמר שזה קורע לב"
דוד היה עם שרון והבנות. ואז הן הוחזרו לארץ והוא נשאר שם.
"ביום ה-49 הם הביאו אותו למנהרות וכשאמרו לו שהוא יורד למנהרות, נפרדו איזה שלוש שעות וזה היה קורע לב. אפילו חמאס אמר שזה קורע לב".
פרסומת
מה, המחבלים אמרו את זה?
"שזה קורע לב לראות את אבא נפרד מאשתו ומשתי הבנות".
העובדה שחטפו ילדות, בנות שלוש, כבנות ערובה, הדבר הזה פשוט בלתי נתפס. הן מדברות על זה? הן זוכרות משהו?
"מנסים לא לדבר על הנושא, בשביל לא להזכיר. רק אם הן רוצות לדבר".
והן מזכירות את זה מדי פעם? מה הן אומרות, למשל?
"שהרעים יחזרו, 'הרעים יבואו לקחת אותנו עוד פעם'. אמה הייתה לבד, הוציאו אותה מהידיים של הדודה (דניאל) כי כשהוציאו אותן מהממ"ד הוציאו קודם את שרון, כלתי, ואחר כך את אחותה עם שתי הבנות הקטנטנות, את אמה ואמיליה שהן הלכו לטרקטור אחר. אז כשהגיעו לעזה, לקחו את אמה מהידיים של הדודה והיא (דניאל) התחילה לצרוח ופנו אליה עם הרובים שלהם. אמה הייתה לבד עשרה ימים בבית של ערבים וזרקו לה משחקים".
אצל משפחה?
"כן, לא היה לה מוצץ, לא היו לה חיתולים, לא היה לה כלום עשרה ימים. כנראה שמה שהציל אותה זה שהעלתה חום ולקחו אותה לבית החולים, איפה שדוד, שרון ויולי היו. הם היו בתוך חדר, והיא הלכה לחדר אחר, ופתאום מי שהחזיקה אותה ראה שיש דמיון ביניהם אז היא לקחה את אמה לחדר איפה שדוד ושרון היו. כשפתחו את הדלת אמה לא הכירה את ההורים שלה כי הם היו 'מחופשים' עם בגדים של ערבים, דוד היה עם כובע, והיא התחילה לצרוח אז הם הורידו את הכול והיא (שרון) התחילה לשיר 'בוא אלינו אווירון', אני חושבת שזה היה, ואמה רצה אליהם ונרגעה".
פרסומת
"זה מה שהציל אותו"
ואז שרון והבנות משתחררות מהשבי ולוקחים את דוד למנהרה.
"הורידו אותו למנהרות והוא ראה את ירדן ביבס, החבר הכי טוב שלו. הם רצו להישאר ביחד, ולא נתנו להם. אחר כך כשירדן שמע על שירי ואריאל וכפיר זיכרונם לברכה, סינוואר בא לבקר ולשאול אותו 'מה אני יכול לעשות בשבילך?' אז הוא אמר 'אני רוצה להיות עם החבר הכי טוב שלי, דוד קוניו', והוא נתן את ההוראה שיעבירו אותו לשם. וזה מה שהציל אותו, האמת, כי כל המבוגרים של קיבוץ ניר עוז נרצחו שם (במנהרה) אחרי זה".
הם כבר דיברו ביניהם (דוד וירדן)?
"נפגשו אתמול, פעם ראשונה, וזה היה מאוד מרגש - הם לא הפסיקו להתחבק".
ודוד ידע מה קרה לשירי, לכפיר, לאריאל?
"כן. הוא עשה, ביחד עם איתן, את השידוך".
אריאל נחטף עם זוגתו, ארבל יהוד, ואחרי שלוש שעות הפרידו ביניהם. הוא ידע שהיא שוחררה?
"לא".
פרסומת
כלום, הם לא מסרו להם שום ידע, כמה שפחות. זה חלק מהאכזריות הזאת, שאתה לא יודע כלום, אי-ודאות.
"נכון. וגם אריאל, הדבר האחרון שראה ביחד עם ארבל, כשהוציאו אותם מהקיבוץ בדרך ליציאה, זה את הבית של איתן שעולה באש. הוא חשב שהם לא בין החיים. היה לו מאוד קשה, באמת. אריאל סבל מלהיות לבד והיה במקום שהיה לו חם, והיה לו חוסר חמצן, והוא ביקש אם אפשר להביא לו איזה מאוורר קטן בשביל לנשום קצת, אז אחרי כמה זמן הביאו לו משהו והוא התחיל לנשום אבל היה מאוד קשה, ממש. להיות לבד שנתיים - אני לא יודעת איך הוא לא השתגע".
מתחת לאדמה.
"הוא לא היה מתחת לאדמה".
הוא היה בבית. מה הם ידעו אחד על השני?
"כלום".
הם ניסו לשאול, לדעת?
"דוד ידע שאריאל חטוף והוא כל הזמן ביקש שיביאו אותו אליו, אבל זה לא קרה. אריאל לא ידע כלום. לא היה לו טלוויזיה, לא רדיו, שום דבר".
"מרגישה שהזדקנתי ב-20 שנה בשנתיים"
הם ידעו על המאבק כאן בארץ, על ההפגנות למענם?
"קצת ידעו שהם נלחמים, אבל אמרו להם שהעם לא עושה שום דבר, שהמשפחות לא עושים כלום בשבילם - המחבלים אמרו את זה, וזה מוריד אותם לרצפה, המורל שלהם היה נורא אבל הם לא האמינו. במנהרות אין שמש, אין כלום, חוסר חמצן, הכול עובש ויובש. ויש להם כל מיני צלקות בגוף מכל מה שעברו, שלא היה להם שמש גם".
פרסומת
איך הם העבירו את הזמן? מה הם מספרים?
"אריאל הסתכל דרך איזה פתח קטן שהיה לו וזהו".
יצא לך לחשוב מה עבר עלייך בשנתיים האחרונות האלו?
"אני מרגישה שהזדקנתי ב-20 שנה, ו-7 באוקטובר לא נגמר עד סוף 738 הימים שהם היו שם. וכמו שהבן הקטן שלי, אריאל, אמר בהודעה האחרונה שלו ב-8:28 'נכנסנו לסרט אימה'. זה סרט אימה שנגמר סוף סוף, ונגמר טוב כלפינו".
אמרו לי שיש לך אמפנדס מאוד מפורסמים.
"זה לא שלי, זה של בעלי. בעלי מכין את זה".
וואלה, אכלו את זה כבר?
"בטח, כן".
מה למדת על המדינה בשנתיים האלו?
"שאין כמו המדינה שלנו, אין כמו החיילים שלנו, אין כמו העם, באמת - הוא כל כך תמך ונתן לנו את הכוחות להמשיך ולי נתן לי המון-המון-המון, באמת.. בלעדיהם, אני לא יודעת אם הייתי יכולה להמשיך".
פרסומת
ממה הכי נהנים עכשיו בחיים החדשים?
"לראות אותם. כרגע באתי לפה והשארתי כמעט את כל הנכדים שלי והם נהנו מזה, החופש - שיכולים לראות את השמיים. אתמול אריאל הסתכל על השמיים ואמרתי לו 'אתה רואה? יש כוכבים'".
וואו. איזה כיף לראות אותך מחייכת ככה ושנדע רק בשורות טובות. קיבלת את שני הבנים שלך בחזרה, זה בלתי נתפס. חיבוק גדול, ושיהיה להם טוב, ושיקום קל ולחזור למשפחה, לאנשים שלהם, לילדות שלהם.
"תודה רבה".
תחקיר: תמר סגל
מצאתם טעות לשון?