"אמרו לי 'לסיני חוזרים רק על טנק – כדי להוריד אותם'": הישראלים חוזרים ליעד המסוכן

"יצא לי להיות בסיני לפני 20 שנה", נזכרת ליאת חן, בת 45 מכפר הנשיא. "זה היה אחד מהטיולים הטובים שחוויתי. חופש אמיתי. ידעתי שאחזור לסיני, רק לא ידעתי מתי. ואז הגיע 7 באוקטובר וחשבתי שכבר לא אחזור לשם". אלא שהפיתוי לנסוע היה ככל הנראה חזק מהפחד, וליאת מצאה עצמה חוצה את הגבול בטאבה לעבר החופים הזהובים מיד אחרי המלחמה. היא עשתה זאת בחג הסוכות האחרון, ימים ספורים אחרי הסכם הפסקת האש עם חמאס, ולא רק שהיא לא פחדה, היא נהנתה מאוד. "בשורה התחתונה, התבאסתי לחזור לארץ", היא מסכמת.

ליאת לא לבד. בחודשים הספורים שעברו מאז סיום מלחמת חרבות ברזל הולך ומתעורר הדיבור ברשתות על החזרה לסיני, וכך גם הסיפורים על החברים של החברים, שבדיוק חזרו ומספרים שהיה מדהים. ומנגד, אזהרת המסע של משרד החוץ עדיין מזהירה מפני איום ברמה גבוהה מאוד, וברשות שדות התעופה, שאחראית למעבר הגבול בטאבה, מדווחים שעדיין לא הבחינו בזרם גובר של ישראלים, אבל מצפים שהוא יגיע לקראת פסח.

גם לפני מלחמת חרבות ברזל, חופשה בסיני מעולם לא הייתה עניין של מה בכך. לצד אזהרות המסע שהיו תמיד, יש גם היסטוריה של פיגועים ומדינה שעד לפני כמה עשורים הוגדרה מדינת אויב מסוכנת. אבל למרות הסכנות, הפיתוי של יעד קרוב וזול, שוניות מרהיבות ומקומיים ידידותיים שרובם דוברי עברית תמיד היה חזק.

מול "טפטוף" הישראלים שמתעקשים לחזור אל הדיונות של נואיבה והחופים הכחולים של ראס א-שטן, יש לא מעט שמצהירים שלא יחצו שוב את הגבול, ובהם מי שהיו שם בפיגועים הקשים ובאותה שבת שחורה. האם טירוף החזרה לחופים קרוב או שחלום סיני נגוז לתמיד? התומכים, המתנגדים, האזהרה בישראל – והקולות של הבדואים במחנות על קו החוף.

"זה לא אחראי, יש לך ילדה"

בקבוצות הפייסבוק של חובבי סיני כולם עסוקים שאלה שחוזרת כמו מנטרה, "יש סכנה כלשהי בלנסוע?". מי שינחת בקבוצה במקרה יחשוב שנכנס לעולם מקביל, שבו החדשות הביטחוניות לא חודרות את קו החוף. השרשורים מלאים בהצהרות נלהבות כמו "אין פחד בגן עדן" או "נפלא כמו תמיד", מילים שמציירות את חצי האי כמו בועה של שלווה. אחד המגיבים אפילו בחר להזהיר בנימה מתבדחת מפני האיום האמיתי מבחינתו: "קיימת סכנת התמכרות לסיני, ראו הוזהרתם". אחר טען כי המלצות הישראלים אינן קשורות כלל לשיקולי ביטחון, אלא יותר לאגו, והוסיף: "מי שנסע – ממליץ, ומי שמקנא – לא ממליץ".

ליאת חן מספרת מה הוביל אותה להחליט לחזור לסיני, למרות החששות, עם החתימה על הפסקת האש והמגעים להשבתם של 20 החטופים החיים האחרונים שהוחזקו בידי חמאס. לדבריה, כבר חודש לפני הטיול הציע לה בן זוגה לנסוע לחצי האי, אבל היא עדיין לא הרגישה מוכנה לחצות את הגבול. "הספקות נמשכו, עד שראיתי חבר שטייל שם בזמן אמת", היא נזכרת. "הוא שלח לי תמונות וסיפר לי כמה הכול בטוח, שהוא מרגיש שם יותר בטוח מבארץ. ביום שלמוחרת כבר סגרנו הכול. לפני הנסיעה התרגשתי מאוד, אבל היה גם חשש", היא מודה. "עוד לא הייתי סגורה על עצמי ב-100%".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

חן סיפרה לאנשים שהיא נוסעת, וכולם הגיבו בבהלה. "מה פתאום, את אימא", ניסו להזכיר לה. "זה לא אחראי, יש לך פה ילדה". אבל היא הרגישה שהיא יכולה לסמוך על האינטואיציה שלה. "הייתה חברה אחת שממש נבהלה", היא נזכרת. "היא אמרה לי שזה ממש חסר אחריות ושיהיו זמנים אחרים לעשות את זה".

ברגע סוריאליסטי אחד ראתה חן לנגד עיניה את אזהרת המסע שבמעבר הגבול: "מוזר לראות את זה מול העיניים ועדיין לצאת, אבל מהרגע שעברתי החשש התפוגג". לפני הטיול היא חשבה שלא יזוזו מהקמפ, שהיא לא תיסע ולא תטייל לשום מקום. "אמרתי לעצמי, 'אני בקמפ וזהו', אבל כל יום נסענו וטיילנו. הגענו למקומות רחוקים יותר מאיפה שהיינו, לא הייתה אווירה של פחד בכלל". לדבריה, "היו יחסית הרבה ישראלים. זה לא כמו שתמיד היו בתקופת החגים, אבל זה כבר התחיל להתעורר".

איך היה היחס של המקומיים?
"מדהים. הם צמאים לשובם של הישראלים. יצא לנו לדבר על המלחמה וכולם חד-משמעית נגד מה שקרה. הם בהזדהות גבוהה מאוד איתנו, ובסופו של דבר הם רוצים שקט ושלום. הרגשתי בטוחה מאוד. אשמח אפילו לקחת את הבת שלי ולנסוע איתה. זה משהו שתמיד רציתי לעשות, וכמובן לא עשיתי עד עכשיו מתוך מקום של חשש. אבל אחרי שהייתי שם, הייתי מאוד רוצה שזה יקרה".

"אנחנו חיים במדינה כל כך מופרעת", היא אומרת, "יכולים לקרות דברים מסוכנים יותר מאשר שם. אנחנו לא יכולים לעצור את החיים שלנו כל הזמן. זה יעד קרוב, זול, עם אנשים מדהימים ואוכל טוב – חופשה אמיתית. מבחינתי, זה בול מה שהייתי צריכה כדי להתנתק ולנקות את הראש".

"אנשים אמרו לי 'מה, השתגעת?'"

עם נועה מתתיהו, בת 29 מיפו, שוחחנו יום אחרי שחצתה את הגבול מטאבה לאילת. "זו הפעם השנייה בחודש וחצי האחרונים", היא מתגאה. נועה, מורה ליוגה ויוצרת סדנאות גוף ונפש, היא אחת מ"אוהבי סיני". כן, ככה זה נקרא. כבר שש פעמים היא הייתה בחצי האי. "אני מרגישה שמשהו בקצב שם אחר, שהווליום שם יורד ושיש איזו פשטות כזאת שאין בהרבה מקומות".

"כשפרצה המלחמה הייתה לי ממש תקווה שיהיה אפשר לחזור לסיני, אבל ויתרתי על החלום באיזשהו שלב", נזכרת נועה. "לא חשבתי שהמלחמה תימשך כל כך הרבה זמן, וככל שעבר הזמן, ככה התקווה התחילה לדעוך".

למה החלטת לחזור?
"לפני חודשיים בערך קולגה שלי הוציאה ריטריט לסיני והציעה לי להצטרף כמנחה. היו לי קצת חששות בהתחלה, אבל העובדה שאני יורדת עם קבוצה של ישראלים נתנה לי ביטחון".

גם נועה הרגישה את הלחץ של הסביבה ברגע שהודיעה שהיא נוסעת. "היו המון ניסיונות של הסביבה להלחיץ ולהפחיד. אנשים אמרו לי, 'מה, השתגעת? לא יורדים לסיני'. כשהתחלתי לפרסם את הריטריט שלי ברשתות החברתיות, קיבלתי תגובות מאוד קיצוניות: 'לסיני חוזרים רק על טנק כדי להוריד אותם' או 'אסור לפרנס את האויבים שלנו'. תגובות קשות מאוד".

"כשסיפרתי להורים שלי הם נלחצו מאוד וכמעט ביטלתי", מוסיפה נועה. "כמעט אמרתי לקולגה שלי שזה יותר מדי. לקחתי רגע, נשמתי והחלטתי לנסוע. ואני ממש שמחה על זה. בשנייה שסיימתי לחצות הגבול נרגעתי לגמרי. זה חלק מהקסם. כשאת שם, את מרגישה שבאמת הכול בסדר".

"הכול נשאר בדיוק אותו הדבר כפי שהיה", מנסה נועה להרגיע. "אף אחד לא הסתכל עליי כאילו אני אויבת. התכנון היה לנסוע לארבעה ימים ובסוף נשארתי תשעה. היו צריכים למשוך אותי בחזרה לארץ כי לא רציתי לחזור".

קבלת הפנים הייתה טובה?
"הם מאוד שמחו שחזרנו. בסופו של דבר זו הפרנסה שלהם. הבדואים מתוקים ברמות. היה שם המנהל של הקמפ, שדיבר עברית שוטפת. הוא לקח אותנו לטיול עם הטנדר ושם מוזיקה של עומר אדם. בפעם הקודמת שהייתי שם, זה היה ביום ששחררו את 20 החטופים החיים. ישבנו עם אייפד במסעדה וצפינו בשידור. כולם פרגנו ושמחו בשבילנו. הם כולם אמרו שם, 'מזל טוב, איזה יופי שהם חוזרים הביתה', ממש הרגשתי שהם איתנו בזה".

על השאלה על אזהרת המסע ענתה נועה בפשטות: "תראי, תמיד יש אזהרת מסע לשם, גם לפני 7 באוקטובר תמיד הייתה. בדוגרי, אני לא מרגישה שבישראל מסוכן לי פחות – לפעמים אפילו יותר. הסיכוי שחלילה יקרה לי משהו בארץ, לעומת סיני, אם אנחנו מסתכלות על זה רגע מספרית, גדול הרבה יותר".

"אני חד-משמעית עוד אחזור", מצהירה נועה. "הייתי אומרת לאנשים שמתלבטים, שיקשיבו רגע לתחושות שלהם. אני מבינה לגמרי את זה שיש אנשים שכרגע מרגישים שזה לא בטוח, אבל אני יכולה להגיד שבחוויה שלי הרגשתי בטוחה מאוד, ושלפעמים צריך להגיע למקום, לחוות אותו, ולהבין שכל הסיפורים שהיו לנו בראש הם לאו דווקא האמת".

"שמעתי בום, יצאתי החוצה וראיתי עשן"

החשש מנסיעות לאזור לא נבט בתוך ואקום. כבר ב-8 באוקטובר 2023, יום לאחר פרוץ המלחמה, נרצחו בפיגוע במצרים שלושה מטיילים ישראלים. שוטר בבגדי אזרח ירה בהם כשביקרו באתר הארכיאולוגי באלכסנדריה. וגם סיני עצמה ידעה שני פיגועי דמים: הטבח בראס בורקה שבו נרצחו שבעה ישראלים ב-5 באוקטובר 1985, ומתקפת הטרור ב-7 באוקטובר 2004.

א' נסעה לסיני בשנת 2004 לבלות ולנוח עם חברה. "היה גל מטורף של ישראלים, היינו יושבים על החוף ורואים אנשים שאנחנו מכירים, שבכלל לא ידענו שנסעו. זה היה בחגים, ולמרות אזהרות המסע היה ממש שיא של ישראלים", היא מספרת.

"פתאום בערב היה בום, ואני חשבתי בהתחלה שזה רעם ושעוד מעט יהיה גשם, עד כדי כך הייתי מטומטמת", נזכרת א'. "יצאתי החוצה, ראינו עשן ופשוט הבנו. דבר ראשון רצינו להתקשר הביתה. עלינו על גבעה והתחלנו לנופף בטלפונים בניסיון להשיג קליטה. אני זוכרת שאחי סימס לי, 'תברחי משם. תזכרי איך המשפחה שלנו ניצלה בשואה'. פשוט ברחנו משם באמצע הלילה – כולנו היינו בהיסטריה".

הפיגוע שלו הייתה א' עדה, בראס א-שטן, היה נרחב: מתקפת הטרור של 7 באוקטובר 2004 בוצעה בו-זמנית בשני אזורים באמצעות שלוש מכוניות תופת. אחת מהן חדרה למלון הילטון טאבה, יעד תיירותי מועדף על ישראלים, והתפוצצה ליד הלובי שלו. בעקבות הפיצוץ קרסו קומות המלון. בו-זמנית, בחוף ראס א-שטן, ליד נואיבה, התפוצצה מכונית תופת נוספת אשר חנתה מול מסעדה באתר הנופש. הפיצוץ הוביל למותם של שלושה ישראלים, וכן של כמה בדואים תושבי האזור. מכונית תופת שלישית התפוצצה באזור אף היא, למרבה המזל ללא נפגעים. במתקפה נרצחו בסך הכול 34 בני אדם, מהם 12 ישראלים.

א' מסבירה את התחושות: "אם את בארץ ויש פיגוע חס וחלילה, את מצפה שכוחות הביטחון יגיעו לעזור. ככה לפחות הרגשנו לפני הטבח ב-7 באוקטובר. שם את מרגישה כאילו אין לך אף אחד. את לא יכולה לסמוך על אף אחד, את מרגישה לבד. בסופו של דבר זו מצרים. לא דמיינתי שהחופשה שלי תסתיים ככה. מאז אני לא חזרתי לחופים. אני רואה אנשים שנוסעים לשם, מדהים שם, אבל אני לא מסוגלת להתמודד עם זה שוב – זה היה פחד מטורף".

"דפיקות חזקות על הדלת"

למרות האהבה של הישראלים למקום, 7 באוקטובר סתם את הגולל על הנסיעות לאזור. גם מי שהיה שם ביום הטבח לא ישכח זאת לעולם. "הגענו לסיני יומיים לפני 7 באוקטובר", מספר ש', בן 26. "הגענו לקמפ והכול היה רגוע. אני ממש זוכר ששכבתי על הערסל, קראתי ספר ואמרתי לעצמי: יותר רגוע מזה לא יכול להיות. ביום השני אחרי ארוחת הערב ישבנו כל החברים על החוף והבאנו כלי נגינה. אנשים התחילו לזרום ולשבת איתנו. היו שניים שנשארו איתנו עד השעות הקטנות, ומאוד התחברנו. בסביבות שתיים וחצי הלכנו לישון בחדרים בלי שיש לנו מושג מה עומד לקרות בבוקר המוחרת".

"ואז הגיע 7 באוקטובר. השעה הייתה בערך 8:30", ממשיך ש' לתאר. "שמענו דפיקות חזקות על הדלת. התעוררנו, ואני זוכר ששמעתי את אחד החברים אומר לעצמו בשקט, 'מה קרה, מלחמה?'. חזרנו לישון. אחרי כמה דקות שוב דפיקות בדלת. אחת הבנות שפגשנו בלילה אמרה לנו, 'קומו, תארזו את הדברים. יש מלחמה בישראל'".

"באותו רגע קמתי שבור מעייפות ופשוט יצאתי מהחדר, הרגשתי כמו בסצנה מסרט. הסתכלתי ימינה וראיתי אנשים בוכים במרכז הרחבה. הסתכלתי שמאלה ועברה לידי אישה שסיפרה שאחותה גרה בקיבוץ ניר יצחק והיא מפחדת", נזכר ש' בכאב.

"ישבנו כל הישראלים במרכז החושה וניסינו להבין מה עושים. היו כאלה ששתקו וכאלה שלא הצליחו להפסיק לדבר. הייתה בעיקר אווירה של מתח וחרדה באוויר. אחד מהאנשים הצליח לעלות על הוויי-פיי, פתח את הטלגרם שלו והתחיל לנסות להסביר את המצב. אמר משהו על מאות מחבלים ואז עוד משהו על מסיבה. אחת אחרת צעקה שחברה שלה שם ושלא מצליחים להשיג אותה.

"בזמן הזה הטנדר הראשון כבר התחיל להסיע את הישראלים לגבול. ישבתי שם ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חשבתי על דודים שלי באופקים ועל ההורים שלי שבטח מתים מדאגה. רק כשהגענו לגבול הצלחתי להגיד להם שאני בסדר".

ואיך היה המצב של הבדואים?
"האמת שהם היו ממש מסכנים. הם התנצלו המון, ואפילו ניסו להציע לנו הנחות כדי שנישאר. הם בעיקר לא הבינו מה קורה. היו כאלה שניסו להגיד לנו שהכול בסדר. הם ישבו, עישנו והתחילו לשכנע אותנו להישאר עוד לילה בחינם. אמרו לנו, 'מה יש לכם לעשות בישראל עכשיו'. אבל כל מה שעניין אותי היה לעוף משם כמה שיותר מהר".

לא הפחיד אתכם להיכנס לארץ, לדרום?
"באותו בוקר מצאתי את עצמי בורח מפיגוע לפיגוע. בהתחלה היינו בסיני כשבארץ היה 7 באוקטובר, ואז, אחרי שיצאנו ממצרים, היה פיגוע באלכסנדריה. מצאנו את עצמנו תקועים באילת וכל הדרכים חסומות. לקחנו חדר במלון מעפן כדי להעביר את הלילה. החופשה שכל כך חיכינו לה הפכה לסיוט. במקום להסתכל על הים הסתכלנו על הטלוויזיה וראינו את מספר הנרצחים רק מטפס".

עכשיו היית חוזר לסיני?
"חשבתי על זה הרבה, גם בזמן המלחמה. אני חושב שכן, אבל זה ייקח לי עוד זמן. אי אפשר לדעת מה קורה שם כרגע. היו עסקאות ששחררו המון מחבלים, וצריך לזכור שלעזה יש גם גבול עם מצרים. קיבלנו סטירה חזקה, אבל הישראלים ידועים בזה שיש להם זיכרון קצר".

המקומיים: "בחגים היה אצלנו מלא"

"כן יש הרבה ישראלים" מאשר אחד המקומיים, בעל קמפ אירוח בחוף יסמינה. "בחגים היה אצלנו מלא, ועכשיו גם יש קצת", הוא אומר בשמחה. "אני מרגיש שזה חוזר כמו לפני 7 לאוקטובר. ישראלים כבר לא מפחדים כמו שפחדו לפני שנה או לפני כמה חודשים", הוא מתאר.

גורמים ברשות שדות התעופה הסבירו כי נכון להיום טרם חזרו מרבית הישראלים לנסוע לסיני וכי עיקר המטיילים שעוברים את הגבול הם ערביי ישראל. אם יתייצב המצב הביטחוני, הרשות נערכת לעלייה במספרים לקראת פסח, אך מוקדם מדי להגיד בוודאות.

כשפנינו לתגובת המטה לביטחון לאומי קיבלנו את ההמלצות שפורסמו לפני חגי תשרי 2025. במל"ל מדגישים: "התקופה האחרונה התאפיינה בהמשך מאמצים למימוש פיגועים כנגד יעדים ישראליים ויהודיים מצד גורמי הטרור השונים, רובם בהובלת איראן וחמאס. המל"ל שב ומדגיש כי על חצי האי סיני מוחלת אזהרת מסע ברמה 4 – איום גבוה. יש להימנע מהגעה למרחב בדגש לחופי סיני", נכתב באזהרת המסע.