"כמו שארנון לא רק גיבור, אני לא רק אלמנה"

חשבתי שנתחיל באיזשהו משחק. אני אגיד מילה, תגידי לי את הדבר הראשון שעולה לך בראש.
"יאללה, או-קיי".

"מבצע ארנון".
"פצע".

"גיבור ישראל".
"איש מתוק".

"הוא מת בשביל שהם יוכלו לחיות".
"שטויות במיץ עגבניות".

"מיתוס".
"גדול מדי".

ארנון זמורה התגייס לימ"מ כבר ב-2016. הוא השתתף בעשרות מבצעים, הציל כנראה חיים של אלפים עד שנפל במבצע לחילוץ ארבעת החטופים מעזה – נועה ארגמני, שלומי זיו, אנדריי קוזלוב ואלמוג מאיר ג'אן. כולם דיברו עליו ובשמו, גם מי שלא פגשו בו מעולם. רק אחת עוד לא דיברה, אלמנתו מיכל.

הרבה זמן לקח לנו להגיע לרגע הזה.
"נכון".

למה בעצם?
"כי לקח לי הרבה מאוד זמן להבין מה קרה. הבנתי ממש מיד שארנון מת, אבל לקח לי הרבה מאוד זמן להבין מה זה אומר לאבד אותו, ואיך זה נראה".

"ידעתי שמדובר ב-4 חטופים, באישה"

מתי מתחיל להתבשל מה שייקרא לימים "מבצע ארנון"?
"זה לקח בערך חודשיים, משהו כזה, הם התאמנו במשך חודשיים".

מה את יודעת כשמתאמנים על זה?
"הכול, פחות או יותר. לא ידעתי את השמות, ידעתי שמדובר בארבעה, ידעתי את המיקום של ארנון, ידעתי שיש אישה אחת, ידעתי כל מיני סממנים של חלק מהגברים - איזה קעקועים יש להם. ידעתי שאת מה שהוא יכול לומר ברמת ביטחון המידע הוא אומר, אבל אני חייבת להגיד שזה לא מאוד הטריד אותי, זה לא עניין אותי כל כך. הוא עניין אותי - עניין אותי שהוא בטוב, עניין אותי שהוא רגוע. הוא מאוד דאג לצוות שלו".

יש איזו דריכות בבית לקראת פעולה כזו?
"יש התרגשות. הוא גם כל הזמן אמר: 'את יודעת מה זה יעשה פה? את קולטת מה זה יעשה פה?'"

בליל הפעולה את יודעת שהיא קורית?
"בוודאי. הם במשך חודשיים התאמנו המון, נעדרו המון מהבית, פתאום הם נעלמים לשישי-שבת בלי טלפונים - גם מי שלא יודעת שזה עכשיו, יודעת שזה עכשיו".

מה שהתחיל כגל תקיפות מתגלה מאוחר יותר כפעילות הסחה למבצע חילוץ החטופים. "היה לנו טריק שלפני שממש מתחילים הוא שולח לי איזה אמוג'י ספציפי וכשהוא חוזר הוא שולח לי עוד אמוג'י ספציפי ואז אני רגועה", היא משחזרת. "הוא הפקיד איזשהו חבר שלא היה במבצע שיעדכן אותנו מה קורה, עד שהוא לא עדכן". את רגע קבלת הבשורה מיכל שומרת לעצמה אבל מהר מאוד, עוד באותו הלילה, היא מגלה שמעכשיו יהיה מעט מאוד שהיא תוכל לשמור.

"מתקשים לקבל את המלחמה שלי במיתוס"

מתי המילה "מיתוס" מתחילה להזדחל פנימה?
"היה מאוד-מאוד מאוחר וגללתי בפייסבוק בלי סוף וראיתי עוד תמונות ועוד תמונות, ותמונות AI כאלה מוזרות שלו עם כנפיים, עם הילה לבנה כזאת מסביב לפרצוף שלו, והמון אנשים שפתאום מתחילים לספר עליו ואני רק זוכרת את התעוקה".

איך נראית השבעה?
"וואו. הגיעו אלפי אנשים לשבעה, אלפים ממש, זה היה... המון, זה היה הרבה".

פוליטיקאים מגיעים?
"הם רוצים להגיע, לא הסכמתי, גם בלוויה הם רצו לדבר וממש לא הסכמתי וגם בשבעה, ואני לא רוצה להיות במקומות האלה, זאת זירה שאני לא רוצה להיות בה בשום צורה - אני לא רוצה תמונות איתי, אני לא רוצה לחיצות יד איתי, אני לא רוצה שישייכו את ארנון לעמדה כזאת או אחרת, אני לא רוצה שיתהדרו בארנון, שיגזרו סרט עם הפרצוף שלו ברקע. היה טקס נורא מכובד במעמד ראש העיר, זה לא משכנע אותי, זה רק מכווץ אותי".

אבל בינתיים הצל של ארנון זמורה כבר גדול ממיכל. המבצע נקרא על שמו, כבר יש רחוב וגשר, ועוד ועוד אירועי הנצחה ומיכל קצת הולכת לאיבוד - איפה היא ואיפה ארנון שלה: "כשאומרים לי המון פעמים, באים אליי ואומרים לי: 'איזה גיבור בעלך' ואני אומרת 'איזה מתוק', ואנשים כאילו מתווכחים איתי – 'גיבור, הוא גיבור', ואני אומרת 'מתוק, מתוק'".

את מרגישה שיש ציפייה מהאלמנה של ארנון?
"כן. בטח. המון, המון ציפיות. אני חושבת שהמון אנשים מתקשים לקבל את זה שאני נלחמת במיתוס. אני שמחה שאני הייתי אשתו והייתה בינינו כזאת אהבה, וגם אני עוד כל מיני דברים - אני גם אישה, אני גם אימא, אני גם מומחית לגיל הרך, אני גם בת של, אני גם אחות, אני חברה, אני כל מיני דברים. כמו שהוא לא רק גיבור, אני לא רק אלמנה".

"ארנון רצה שתהיה לי עוד זוגיות"

מיה מורנו התאלמנה מעמנואל מורנו לפני 18 שנים. עמנואל היה קצין בסיירת מטכ"ל ועד היום לא ניתן לחשוף את תמונתו: עד כדי כך הייתה סודית פעילותו ועד כדי כך גדולה האגדה. מהרגע הראשון מיה מזהה במיכל את עצמה, אבל קצת אחרת.

"מיה היא היועצת לענייני מיתוס", מיכל אומרת, ומיה מוסיפה: "להיות אלמנה של מישהו שהסיפור שלו קיבל הד מאוד-מאוד רחב, יש לזה השלכות מאתגרות על היום-יום. גם ארנון וגם עמנואל הם אנשי סוד, הם לא אנשים שעומדים בפרונט, לא היינו משפחות שעומדות בפרונט, ופתאום זה באז מטורף כזה, זה לעבור מאפס למאה ברגע. זה קצת כמו במבצעים סודיים ממבצע שהוא שקט ל'פתאום קרתה תקלה' אז הוא הופך למבצע רועש, אז גם פה - מעולם צללים שחיינו אותו לעולם של כותרות, כשאנחנו בכלל עוד לא יודעות מה האדמה שאנחנו דורכות עליה, ושם יש לנו שותפות".

ביניהן מותר לדבר על הכול. על מה שכואב, על מה שמצחיק, ואפילו על החיים שאחרי. "אני מגל האלמנות שהתחתנו והצהירו על זה בפומבי. עוד פחות היה לזה מקום או הכשר, נראה לי, ציבורית", מספרת מיה, ומיכל משתפת: "בעיניי להישאר אנדרטה לארנון, לחיות חיים בודדים, זה לא יותר טוב. אני בת 37, אני לא חושבת שיש איזה ציפייה שאני אהיה בודדה לנצח. ואם יש מישהו שיש לו ציפייה כזאת אז הוא צריך לבדוק למה זה כל כך קשה לו, איפה זה פוגש אותו שזה כל כך קשה לו המחשבה הזאת. לי אין שאלה, לארנון לא הייתה שאלה".

דיברתם על זה?
"כן, בוודאי".

קחי אותי לשיחה אחת כזאת.
"'היית רוצה שתהיה לי עוד זוגיות?' – 'ברור'".

הרבה לפני פרק ב', מיכל עוד מתרגלת לחיים החדשים. מעכשיו זה היא והילדים. "הלוואי שיכולתי לטוס לחודש לנקות את הראש, לא יכולה. הלוואי שיכולתי לנסוע לשבוע לים שיהיה לי שקט, לא יכולה, אני העוגן. כשאני יוצאת מהדלת, יש פחד אם אני אחזור – 'היא תמות? גם היא תמות?', אני הדבר היציב שנשאר בחיים שלהם, אני צריכה להיות יציבה, אני לא יכולה להרשות לעצמי".

"ארנון אמר 'תוסיפי שהוא הציל אנשים'"

אם יש דבר שמיכל כן הייתה רוצה שיזכרו מארנון, זה את העובדה שלא משנה באיזו פעילות הוא היה, הוא תמיד מצא זמן לילדים ולבית. הוא דאג לבנות הזוג של אנשי הצוות כמו לצוות עצמו. "תוכנית ארנון", פרויקט המנהיגות שהיא עומדת בראשו, מספר על זה ולא רק על הפעילות המבצעית. "אתם הם אלה שצריכים לסגור את הדלת ולהגיד 'אחי, בוא נדבר', אתם הם אלה שנכון שיידעו לומר 'אני הולך לטיפול, אני חושב שכדאי שגם אתה' ואז גם לעזור לזה לקרות", היא מסבירה בכנס של הפרויקט.

בתוך המערבולת של השנה האחרונה, שהפכה את הלב ואת הבית, מיכל שומרת על מי שהיא - מומחית לגיל הרך. פרויקט הדגל, "שלי מהבית", שייך לה ולאחותה - הוצאת ספרים אישיים לילדים למקרים שבהם ההורים אינם מוצאים את המילים. ואחותה נועה ברונשטיין-אמון מסבירה: "'שלי מהבית' זה מיזם שעוזר להורים עם מילים כדי לתווך סיטואציות מורכבות או גם רגילות בחיים של כולנו, בצורת ספרי ילדים מותאמים אישית לכל משפחה וגם באמצעות הרצאות".

ומיכל משתפת: "קראתי כתבה על אלמנה של הימ"מ שעוד לא הכרתי אותה אז באופן אישי, ובכתבה היא הסבירה שהיא לא יודעת איך היא תתווך לבן הקטנצ'יק שלה מה קרה לאבא. וזה מה שאנחנו יודעות לעשות, להסביר כאלה דברים, ואז צללנו לתוך הדבר הזה וכתבנו את זה ממש עבורה. גם ארנון היה שותף בכתיבה הזאת. כתוב שם שאבא הלך להילחם ברעים, וארנון אמר 'תכניסי שהוא הציל אנשים'".

והן מקריאות מהספר: "כשהייתי תינוק התחילה מלחמה, ואבא שלי נהרג כשהוא הציל אנשים ונלחם ברעים. זה אומר שאבא שלי מת והוא לא יחזור, הוא כבר לא בחיים. זה אומר שהגוף שלו הפסיק לעבוד והוא לא מרגיש כלום, לא קר ולא חם, לא עצוב או שמח או המום, כלום".

"לא תהיה נחמה"

בעצם לבית הזה נכנסתם אחרי שארנון נהרג.
"כן, גרנו בדרום בכלל ולפני ה-30 כבר מכרתי את הבית בדרום וקניתי את הבית הזה".

זה לא מקרה רגיל, אנשים לפני ה-30 לא יוצאים מהמיטה בדרך כלל.
"נכון. התשובה שלי היא תשובה שאני... אני לא רוצה שהיא תהיה, אני אגיד אותה בשביל שתהיה שיחה ואחר כך נתקדם - אני לא אישה רגילה, זאת האמת. אני קיבלתי משימה בדקה שארנון נהרג, אני קיבלתי משימה לבנות חיים. לא ראיתי אפשרות אחרת חוץ מלהתקדם קדימה ולבנות חיים חדשים. תחשוב, אלה החלטות סופר-כבדות - המסגרות החינוכיות ואיפה נגור ואיך ייראה הבית ואיך ארנון יהיה נוכח בבית, והעיצוב, והצבעים, מה יהיה לנו נעים, מה יעזור לנו. כסף, החלטות כלכליות כבדות משקל שפתאום צריך לעשות אותן לבד. אני תולשת פלסטרים, זה מה שאני עושה, אני מסתכלת על המשימה ואני תולשת את הפלסטר. טוב, יאללה, מספיק. מי רוצה קפה?"

התפרסם שהרגו את המחבל שהרג את ארנון. אני יכול לשאול אותך איך את מרגישה עם זה?
"אני לא יודעת להגיד, אני יודעת שאני גאה באנשים שעושים את העבודה שלהם, עושים את המשימה שלהם ושומרים עלינו, אבל זה לא משמח וזה לא מייצר הקלה וזה בטח לא מביא נחמה - אין נחמה, גם לא תהיה נחמה".

מתי הכי מורגש האובדן שלו?
"החיים השתנו בכל היבט שאפשר לדמיין בכלל. אין היבט אחד בחיים שלי שנשאר זהה. אני תמיד נותנת את הדוגמה של הפלייליסט באוטו - אני לא שומעת את אותם שירים".

איך השתנה הפלייליסט?
"כל שיר ששמעתי היה שיר שהייתי חושבת על ארנון ברומנטיקה כזאת מתוקה, ולשמוע שירים כאלה מפעם כואב לי". 

ומה מרכיב את הפלייליסט החדש?
"שירים קלילים שאין להם משמעות מכבידה וקשה, שאפשר לרקוד איתם ולשיר איתם".

את מצליחה לרקוד ולשיר?
"בטח, ברור. וגם אוהבת את זה ונהנית מזה. אתה יודע, העצב בא לבד, את השמחה צריך להזמין".

"זה היעד שסימנתי לעצמי"

רגע לפני שאנחנו נפרדים, מיכל שוב בורחת מהלאומי אל האישי, אל מה ששלה. במקום לסיים בגשר או בטקס, היא לוקחת אותנו למקום שבו הכול התחיל, במושב נווה אילן.

איך היה הדייט?
"וואלה, מוצלח".

כי מה הבנת על בן-אדם שלוקח אותך לצוק?
"שהוא איש פשוט, כמוני, שאוהב דברים פשוטים, בלי תפאורות מוגזמות. אני לא באה לפה בכלל, אבל זה נחמד, טיפסנו במדרגות עכשיו, וזו הייתה תזכורת מהעבר, למשהו שקרה פעם".

יש זיכרונות שנעלמים?
"כן, יש. דברים מתחילים להתפורר, להתמסמס, זה קשה. זה מאוד-מאוד קשה. איבדתי אותו, ואני ממשיכה לאבד אותו כל הזמן. אולי תשאל שאלה של תקווה? תביא משהו של תקווה, אלוהים".

אמרת שהפצע הזה הוא לתמיד, אבל בכל זאת, איפה תהיי עוד שנתיים, שלוש, ארבע - עם הפצע, אבל איפה?
"אני מקווה שאני אהיה מאושרת. זה היעד שסימנתי, להיות באמת-באמת מאושרת. שלפצע הזה יהיה את המקום שהוא יתפוס, אבל שמסביבו יהיו גם המון-המון חלקים משמחים ומרגשים ואוהבים, ושיהיו מלא יחסים של קרבה ואהבה ושאני אשגשג".

בטוח.
"הלוואי".