"האמנתי שאני והוד נהיה בסדר, תמיד"

"ברוך שפטרנו", הכריז בקשר רב-סרן הוד שרייבמן ז"ל, אז מפקד פלוגת הצנחנים בבית הספר למ"כים, כשסיים להוביל מצוד אחר חוליית מחבלים ברפיח. באותו רגע הוא לא ידע שה"פטרנו" הזה הצביע על אחד החיסולים המשמעותיים ביותר של ישראל – הפרידה מאדריכל טבח 7 באוקטובר והמנהיג העליון של עזה, בכיר חמאס יחיא סינוואר.

"יומיים הודי לא זמין ואין קליטה", משחזרת רס"ן יובל שרייבמן, אלמנתו של הוד, את אותן השעות מהצד שלה. "בבוקר הוא כתב לי הודעה: 'אני בסדר, ילדה, מסיימים משהו שהתארך, אבל הכול טוב, מצטער שנעלמתי'. אז מבינה שסינוואר חוסל ושזה קשור אליו, ושמחה שהוא בחיים".

אבל הודי שלה כבר לא בחיים. הוא בתמונת הרקע בטלפון הנייד שלה, תמונה מהחתונה שחגגו רק שלושה חודשים לפני שנפל בקרב ברצועה. פניו מאירות עשרות תמונות מגנט שצמודות לגב דלת הכניסה לדירה, מחייך ומנשק את אהובתו.

רס"ן הוד שרייבמן ז"ל ואחרים משחזרים את חיסול סינוואר:

הסיפור הזה הוא על יובל, אף שיובל לא רוצה שזה יהיה סיפור עליה. קצינה בצה"ל בת 29 שמצאה בצבא את אהבת חייה, אחרי שהחליטה שהיא לא מאמינה עוד באהבה – ואז איבדה את אהבת חייה ושינתה את מסלול החיים כדי ללכת בדרכו של בן זוגה ולעזור לאחרים. היא רוצה לספר את הסיפור של הוד, את מי ומה שהיה עבור העולם – וזו המשימה שלה עכשיו.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

שני קצינים מתאהבים

זה התחיל כמו סיפור מהאגדות. הוד, מהמושב צופית שליד כפר סבא, קצין בסיירת צנחנים, נשלח ללימודים במכללה לפיקוד טקטי של צה"ל ללמוד תואר אקדמי בשילוב לימודי צבא וביטחון. לאותו המחזור בדיוק נשלחה גם יובל, ממצפה אבי"ב שבגליל, לוחמת תותחנים לשעבר ששירתה אז כמ"פית מפקדה בבסיס ההכשרות של החיל.

"כשהגעתי לקורס לא האמנתי באהבה", מצהירה יובל במבט מלא ביטחון בעיניים. "נפגעתי המון, שברו לי את הלב. התחלתי את הלימודים בקורס ואמרתי שאני עוצרת, לא יוצאת לדייטים. מתרכזת בקורס. אבל אז הגיע הודי כמו מלאך משמיים".

המלאך עם השיער החום והעיניים הירוקות הציג עצמו לצעירה עם השיער השטני הארוך והחלק, כששובצו יחד בניהול תרגיל בקורס. "הוא סיפר שהוא מצנחנים, הוא לא אמר 'סיירת', זו הצניעות שלו", אומרת יובל. "הוא יפיוף, אבל לא קלטתי את זה באותו רגע". השיחה זרמה כשישבו יחד ברכב במשך שעות של המתנה לילית לחניכים, עד שהוד נרדם. "הייתה לו יכולת-על להירדם בתוך שניות", יובל מחייכת.

די מהר הרגישה יובל שיש משהו בקצין הזה. ובכל זאת היא הזכירה לעצמה את מה שהבטיחה – בלי אהבה עכשיו. אבל הוד, מתברר, כבר סימן את היעד. הוא בירר על יובל אצל מכר משותף מחיל התותחנים וקיבל תשובה חותכת – 'יובל זה רק לחתונה'. "הוא צדק", מודה יובל.

לאט-לאט נשבתה יובל בקסמו של הצעיר עם העיניים הטובות והחיוך הכובש שיודע להתנסח במדויק, לכתוב מכתבי אהבה ומניפסטים אידיאולוגיים באותו הלהט. כבר מגיל צעיר הוא נמשך לסיפורי התנ"ך והמיתולוגיה היוונית, התעמק בהיסטוריה ובגבורתם של מנהיגים.

הוד אהב ספורט והיה שחקן כדורעף מצטיין, תלמיד במגמת הכדורעף בתיכון שלמד בו. הוא צייר, כתב, ניגן והפגין יכולות משחק. הוא חרש את שבילי הארץ, ברגל וברכב, ונמשך לאקסטרים – צלילה וצניחה. הוד היה פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד וידע שהשירות שלו בצה"ל יהיה שירות משמעותי. כשיובל פגשה את הצעיר המבטיח הזה היא שברה את ההבטחה שלה לעצמה והשניים הפכו לזוג. הפכו לסיפור אהבה.

בשנה האחרונה כותבת יובל ספר, בליווי מיזם "סיפור. חיים", והיא מתכננת לפרסם אותו בקרוב. קוראים לו "אתה ואני", בקריצה לשיר "את ואני" של שלמה ארצי, שאיתו צעדו אל החופה. זה ספר על אהבה, שבניגוד למה שהיא חשבה פעם, לא מתה. למרות שהגיבור שלה מת. וזה גם ובעיקר ספר על הוד מבעד לעיניים של יובל.

"יום שישי בצוהריים זה הזמן שלי לאיפוס – לסדר את הבית, לנקות קצת, לעשות כביסות. בזמן הזה, הודי יוצא לקניות. הוא מצטייד בלוק הקניות הקבוע שלו: משקפי שמש שחורים ועגלה של סבתות – כזו עם גלגלים ובד משובץ, עם ציורים של פרחים ועיגולים בצבעים של כחול, צהוב וורוד, כזו שצועקת "פנסיה", אותה הוא דוחף בגאווה ברחוב כאילו הוא בתצוגת אופנה. עם הראש הזקוף, ההליכה הבטוחה, המשקפיים האופנתיים, זה לא הולך יחד – הוא כל כך חתיך, והיא כל כך... מממ... לא... כשאני שומעת את הדלת נפתחת אני ממהרת לכיוונה. הודי עומד בכניסה, עם משקפי השמש, חיוך של ניצחון ועלי פטרוזיליה מציצים מהעגלה. הוא מרוצה מעצמו כאילו חזר ממבצע מורכב, ולא מהירקן. אני לא יכולה להפסיק לצחוק לנוכח המחזה. איזה גבר יש לי. לא צריך פוזות, לא צריך רעש. פשוט הוא – עם עגלה של סבתות, ועדיין הכי גבר בעולם. הוא נכנס הביתה, נותן לי נשיקה, ואז, בצעד מאוד לא אופייני, מתחיל לסדר את הקניות"

מתוך הספר "אתה ואני", יובל שרייבמן

כתבת סיפור על אהבה.
"כן. אני רוצה לספר על האהבה שלנו. אני חושבת שלא כל אחד זוכה לחוות אהבה כזו. זכיתי לאהוב, זכיתי להיות נאהבת, וזה הדבר הכי טוב שיכול להיות. הוד לימד אותי מה זה לאהוב. זוגות לא עוברים ב-20 שנה את מה שעברנו בארבע שנים וחצי. כתבתי גם על איך מנהלים זוגיות של שני מ"פים בצה"ל במלחמה וכמובן על מי היה הודי. ואת כל זה אני מספרת גם בהרצאה שלי – 'בדרכו של הודי'".

תואר באהבה

הקורס, שבמהלכו השלימו תואר ראשון וגם למדו מה זו אהבה, הסתיים. הוד חוזר לסיירת צנחנים, להכשיר פלוגת מסלול שעליה פיקד. יובל משובצת כמ"פ מפקדה בגדוד שריון. הם עוברים לגור יחד ברמת ישי, ובספטמבר 2023 מתברגנים לדירת גן ארבעה חדרים בשכונה חדשה של זוגות צעירים בכרכור. כאן, כמו מבצע צבאי של שני מ"פים, הם מתכננים את פקודת הקרב של חייהם – החתונה, הטיול המשותף לחו"ל, המשפחה שיקימו והשחרור מצה"ל.

אבל התוכניות נאלצו להיכנס להקפאה. ב-7 באוקטובר 2023 בבוקר הם ישנו, והטלפון מהגדוד העיר את יובל. "הודי'לה, קום, יש מלחמה", היא אומרת לו בבהלה, מנערת ומושכת ממנו את השמיכה. בתוך דקות שניהם אורזים תיקים ויוצאים מהדירה. "אני מבינה שאנחנו הולכים להיפרד, ושאחרי שנצא מהדלת החיים שלנו לא יהיו אותו דבר", היא אומרת.

היה פחד?
"אני לא יודעת אם הוד פחד. הוא הבין שקורה פה משהו גדול, וזה מה שעמד לנגד עיניו. אצלי היו דאגות וחוסר ודאות, כי אני יודעת שהוא מ"פ לוחם ואני לא יודעת מה הולך להיות איתו".

בזמן שיובל דוהרת בכבישים שורצי מחבלים בעוטף עזה לעבר הבסיס שבו התקבץ הגדוד שלה, הוד קופץ עם החיילים שלו לקיבוץ זיקים. הם חוברים לכיתת הכוננות ומגינים על היישוב. בהמשך מוביל הוד את חייליו בכניסה הקרקעית לעזה. במקביל, גדוד השריון של יובל נלחם גם הוא בעזה וגם יובל מוצאת עצמה בתוך הרצועה.

הצלחתם לדבר בשבועות הראשונים של המלחמה?
"מדי פעם. הייתה לי בתחילת המלחמה שיחה עם הוד ובה אמרתי לו שאני מבינה שאצטרך להיכנס לעזה, אל הגדוד שלי. תהיתי אם המג"ד שלי ייתן לי, כבחורה, להיכנס לרצועה. אז זה עוד לא היה עניין שכיח. הוד אמר שהוא דואג לי, אבל מבין שזה מה שאני צריכה לעשות".

עזה–תאילנד–עזה

המלחמה נמשכה ואצל יובל התחדדה ההבנה שהיא והוד צריכים לדבר על העתיד ועל מועד השחרור של שניהם מצה"ל. הוד עוד לא היה שם איתה. "עוד יש מלחמה, החטופים עדיין לא חזרו, איך נוכל לגדל כאן את הילדים שלנו אם לא אמשיך להילחם?" ענה לה הצעיר, שעוד בחודשי ההתנדבות שלו בחקלאות בקיבוץ מחניים לפני הצבא ידע מה הכי חשוב לו בחיים, והעלה את זה על הכתב.

"סיימנו עכשיו שיחה על אם טוב למות בעד ארצנו. אותה זיקה שהייתה לסבתא חסיה שלי… גם אני מרגיש עכשיו כשאני נושם את האוויר של עמק החולה מתחתיי. זה הבית שלי ואני אשמור עליו. אני רוצה ללכלך את הידיים שלי בשביל המקום הזה... המשימה שלנו מתחלקת לשניים: האחד – לשמור על הבית מכול משמר, והשני – לטפח אותו, תמיד לשאוף שהמקום הזה יהיה יותר טוב. כל אחד בדרכו: לחנך דור, לנטוע עץ, לחרוש שדה, לסלול כביש, לאהוב את מה שקיבלנו ולחבק את זה"

דברים שכתב הוד שרייבמן במהלך ההתנדבות בקיבוץ לפני גיוסו

בחודש ספטמבר 2024 הוד ויובל לוקחים פסק זמן מהמלחמה. הם עורכים חתונה שמחה, שבה הוד הוא כמובן כוכב הערב, ויוצאים לחופשה של כמה שבועות בתאילנד. הפוגה זמנית של שפיות. מהקוקוסים של תאילנד חוזר הוד לתפקיד חדש, שאליו הוא מתקדם – מ"פ פשיטה ביחידה הרב-ממדית. יובל מוצבת כקצינת אג"ם בבית הספר ללוגיסטיקה ותופסת משמרות בחמ"ל בקריה של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל).

ב-26 בדצמבר 2024 בשעות אחר הצוהריים מוביל המ"פ הוד שרייבמן, בן 27, את פקודיו הטריים בפעולה בג'באליה לפשיטה ולטיהור מבנים ממחבלים. אל המבנה האחרון במשימה הוד, כמובן, נכנס ראשון. באחד החדרים שהוא ניגש לסרוק תוך כדי שהוא יורה, אורב לו מחבל. בקרב החזיתי בין שניהם נפגע הוד מהירי.

באותן הדקות בדיוק יובל נמצאת במשמרת בחמ"ל. זו משמרת שהיא לא הייתה אמורה לעשות, אבל התנדבה אליה. "גם ככה הודי לא בבית, לפחות אעסיק את עצמי", אמרה לעצמה. העדכונים השוטפים זורמים אל החמ"ל. "אני שומעת שיש פצוע, שמעתי על הרבה פצועים באותם ימים", היא אומרת. "דאגתי להוד כל הזמן אבל האמנתי שאני והוד נהיה בסדר, תמיד".

יובל בדיוק אוספת את הפרטים שהיא צריכה להציג בהערכת המצב, ומעדכנת על שני פצועים בתקרית שמוגדרים במצב "דחוף". חולפות הדקות והפרטים מתעדכנים – אחד הפצועים מוגדר עכשיו הרוג. "אני מעדכנת את הנתונים במצגת ולא מעלה בדעתי", היא אומרת.

עד שקוראים לה למשרד המפקד. "אני חושבת לעצמי, 'למה המפקד שולח מישהי ולא קורא לי בעצמו?'" היא חוזרת אל הרגע הזה לאט-לאט. "אני אומרת לנציגת תא הרפואה בחמ"ל שקראה לי, 'מה קורה? את עושה לי התקף לב'. הבנתי שמשהו לא טוב קורה. נכנסתי ללחץ. אני מתיישבת מול המפקד, הוא מסתכל עליי ואני רואה שהעיניים שלו כבויות. אני מנסה לחשוב על מה הוא כועס עליי, מה עשיתי לא בסדר, אבל משהו לא מסתדר לי בעיניים שלו".

"הוד בעלך נפל בפעילות מבצעית בג'באליה"

שם, בחמ"ל, מוטחת בפניה ההודעה שאי אפשר לעכל. המפקדים שלה הבינו בחוכמה שאין זמן עכשיו לנוהל "דפיקה בדלת" ולביקור קציני נפגעים – בכל רגע היא עלולה לשמוע את השם של הוד נזרק בחמ"ל. "התפרקתי שם", מספרת יובל. במשך 45 דקות היא יושבת, עטופה בנציגת תא הרפואה, לא יכולה לדבר עם אף אחד ממכריה עד שקציני הנפגעים ידפקו על דלת משפחתו של הוד ובעל כורחם ישברו גם את ליבם.

"הוד נכנס ראשון כמו שהוא נהג לעשות ונתקל חזיתית", מתארת יובל בעצב ובגאווה את הסוף העצוב, שנה בדיוק אחרי שאיבדה את היקר לה מכול. "כבר בתחילת המלחמה הוא אמר, 'לא יהיה מצב שבו שערה של אחד מחיילי תיפול ואני לא אהיה שם ראשון כדי להסתער'. והוא עמד בשבועה הזו. זה מטורף. הוא החזיר את כל חייליו בחיים. גם בתקרית הזו אף אחד לא נפל חוץ ממנו. באותו קרב לוחם אחד נפצע קשה".

הוא השאיר מכתב פרידה?
"הלוואי. הוא כתב כל כך יפה מכתבי אהבה, שירים וטקסטים עמוקים עם מחשבות ותובנות על החיים במדינה. גם אני כתבתי לו מכתבים והכנסתי לו אותם בחבילות ששלחתי אליו לעזה". המכתב האחרון ממנה נמצא מגואל בדם בכיס הכתף של חולצתו.

אחרי שנפל הוד, יובל הסתגרה בתוך עצמה, בבית, הרחק מהצבא שהיה לבית השני שלה ושלו. "שאלתי את עצמי אם אני נשארת במערכת שנתנו לה את כל חיינו, מערכת שנתנה לי את הוד אבל גם לקחה אותו ממני", היא משתפת.

תפקיד חייה

בתוך האבל יובל עושה את מה שהיא, והוד, עושים הכי טוב – לסמן יעדים ולהסתער קדימה. היא מחליטה שהיא חוזרת לצבא, עוזבת את תפקידי הלוגיסטיקה והפיקוד, והכי חשוב – ממשיכה את דרכו של הוד "לאורו, ברוחו ובמערכת שהוא האמין בה ונתן לה את כל כולו".

"החלטתי שאני רוצה לעבור למערך הנפגעים", מסבירה יובל את ההחלטה. "רציתי ללוות חיילים פצועים ואת המשפחות שלהם. רציתי ללוות אותם בדרך הזו, לתת להם תקווה ואור ולעזור להם עם הבירוקרטיה בצבא, כי יש לי ניסיון והיכרות עם המערכת גם לפני הנפילה של הוד וגם אחריה".

זו לא בחירה טבעית של מי שרק איבדה את בן הזוג שלה בצבא.
"לא ידעתי למה אני נכנסת באמת. שאלו אותי בריאיון לתפקיד, 'איך תעשי את זה? איבדת את בעלך ותפגשי פצועים שאולי יגרמו לך לטריגרים'. עניתי, 'או-קיי, אז אני אבכה, אזוז הצידה, אירגע ואחזור לעצמי. גם זה חלק מהשיקום שלי. תנו לי לנסות'".

כמו שלא היה דבר שעמד בדרכו של הוד, כך אין דבר העומד בפני רצונה של יובל. היא משכנעת את הצבא שזה התפקיד הנכון בשבילה, ונכנסת אליו בטבעיות. היא פוגשת את הפצועים ואת בני המשפחות ברגעים קשים בבית החולים רמב"ם ובבית לוינשטיין. היא מנסה להרגיע, לכוון, להיות הכתובת והאוזן הקשבת עבורם.

"זה דורש המון הכלה ורגישות", היא מתארת את דרישות התפקיד החדש. "אני יודעת איך זה כששואלים אותך במצב כזה 'מה שלומך?' קשה לענות על השאלה הזו, אז אני לא שואלת אותה את המשפחות".

אבל הוד לא יחזור אף פעם.
"זה שונה, אבל בשניהם זה אובדן. החיים שלהם כבר לא אותם חיים. גם לפצועים קשה ולמשפחות יש כאב. אני מרגישה שאני מצליחה להכיל את הכאב שלהם דווקא כי יש לי גם כאב משלי. בעזרתם אני מוצאת את הכוח לקום בבוקר, ומתוך העשייה הזאת גם למצוא את הכוחות לטפל בעצמי".

הם יודעים מה את עוברת?
"רובם לא. אני לא רוצה שירחמו עליי ולא רוצה להקשות עליהם. לפעמים רואים את הטבעות על הידיים ושואלים אם אני נשואה. קשה לי לענות 'אני נשואה, כן, אבל איבדתי את בעלי במלחמה'. לפעמים אני פשוט אומרת, 'כן, אני נשואה', כי אני יודעת שלא כולם במצב להכיל עכשיו גם את הסיפור שלי. הם גם לא יודעים כמה הם הסיבה למה שבחרתי לעשות. כשאתה נותן לאחרים אתה עוזר לעצמך. אני מרגישה שהם מרגישים שאני עושה את זה מהלב".

אבא של חייל שהיה מורדם ומונשם שמע על הסיפור שלה ונדהם. "הוא אמר לי, 'וואו, הסיפור שלך הרבה יותר קשה משלנו'", היא חוזרת אל אחד המקרים שבו הרגישה צורך לשתף. "אמרתי לו, 'אל תעשה את ההשוואה הזו. כולם במדינה עכשיו סוחבים כאב. אל תמעיט במה שאתם עוברים'".

התפקיד של יובל במערך הנפגעים הוא זמני. בקרוב תצטרך לקבל החלטה לאן היא ממשיכה. היא עוד לא יודעת לאן בדיוק תוביל אותה ההתלבטות, אבל היא כן יודעת מה המצפן שיכוון אותה. המצפן שלה יישאר לעד בן 27, איש של צלילים, מנגינות, מילים מלטפות ונחושות וערכים ברורים, שאיתם תוכל יובל לנווט קדימה את חייה.