"כשאני יצאתי מעזה אף קב"ן לא חיכה לי בחוץ"

"ב-7 באוקטובר ישבתי בסלון עם אקדח בידיים ושבוע לא ישנתי. באימה מטורפת, רק לחכות למחבלים שייכנסו מהמטע", מספר דניאל חרמון, אב לארבעה ילדים, בן 43 מאורנית. "אנחנו גרים קרוב לגדר והייתי פשוט בסטרס מטורף". לדבריו, מהר מאוד התחילו הפלאשבקים: "דפיקות לב, פחד ואימה, לא יודע להסביר את זה אפילו. הרגשתי שאני בחושך בעזה, ושאני פשוט לא יכול לזוז", הוא מתאר. "המחשבה שהובילה אותי היא שאני רוצה לחזור לעזה. אני חייב להיות על מדים עם נשק ארוך. פשוט רציתי להיות שוב בעזה".

"התפקיד שלנו היה לפוצץ דברים"

בתחילת שנות האלפיים היה דניאל בשירות הסדיר שלו ושירת כלוחם בפלוגת החבלה וההנדסה (פלחה"ן) של גבעתי. "הייתי שנתיים בעזה. נגמ"שים התפוצצו וחבר מהצוות שלי נהרג. כל הזמן היו אירועים. התפקיד שלנו בפלוגה היה לפוצץ דברים. היינו צריכים לפוצץ מחסני נשק ובתים של מחבלים ולהוציא משפחות מהבית שלהן. פעם אחת היינו נעולים בתוך נגמ"ש וירו עלינו RPG, ואתה לא באמת יכול לעשות משהו. עברנו שם המון אירועים. עד לפני שנתיים הייתי אומר שעברנו 'צוק איתן' אחד ארוך. היום אני אומר שעברנו חרבות ברזל מקוצר".

"כשחבר שלי מהצוות נהרג והיינו בהלוויה, התחבקנו ובכינו. המפקד הגיע ואמר: 'מה נסגר, חבר'ה? אתם חיילים, תעמדו ישר, מחר צריך לחזור ללחימה'"

"אבל אז, כשאני היית בן 18, לא היה מושג שנקרא פוסט-טראומה. כשאני יצאתי מעזה, אף קב"ן לא חיכה לי בחוץ. ולא רק שלא היו קב"נים שחיכו לי שם ל'עיבוד רגשי', אלא שהקב"ן היחידי זה סעיף 21 - לצאת על נפשי". לדבריו, באותה התקופה לא הייתה הבנה של המושג פוסט-טראומה. "לא רק שלא הייתה מודעות - זה גם היה הפוך", נזכר דניאל. "כשחבר שלי מהצוות נהרג והיינו בהלוויה, התחבקנו ובכינו, אז המפקד הגיע ואמר, 'מה נסגר, חבר'ה? אתם חיילים, תעמדו ישר, מחר צריך לחזור ללחימה'".

דניאל ואיילת יחד מגיל 16. "כל החיים אנחנו יחד", אומרת איילת. "הבאנו לעולם ארבעה ילדים. עברתי איתו את כל השירות הסדיר, שהיו בו חוויות מורכבות. אז לא הבנו כמה הן מורכבות. אחר כך זה הגיע, כל תופעות הלוואי של המלחמה ושל כל מה שהוא עבר בשנתיים האלה בעצם".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"הרגיע אותי שיש שם למה שאני עובר"

ב-7 באוקטובר רצה דניאל לעשות מילואים והחליט להצטרף לכיתת הכוננות שביישוב. "הרבה שנים לא עשיתי מילואים, אבל הרגשתי שאני צריך לעשות משהו, והפעם קרוב לבית. כשחיפשו אנשים לכיתת הכוננות במושב קפצתי על זה. הרגשתי בנוח להיות על מדים, אבל גם לשמור על הבית מקרוב".

בדיעבד, מבין היום דניאל, כיתת הכוננות ביישוב היא שהובילה אותו להתחיל בתהליך ההכרה בפוסט-טראומה. "בזמן המילואים יצא לי לדבר עם הרבה חבר'ה מהיישוב, ואחד מהם התברר שהוא פוסט-טראומטי וגם מתנדב באיזושהי עמותה שמלווה אנשים, וככה יצאנו לדבר בפטרול במושב", הוא מספר. "הוא אמר לי, תקשיב, חד-משמעית יש לך פוסט-טראומה. אתה צריך לעשות עם זה משהו, כאילו, אין פה בכלל שאלה'. רק אחרי השיחה איתו נפל לי האסימון".

"כמה ימים לאחר מכן התחילו לקפוץ לי פרסומות בפייסבוק על עורכי דין שמלווים חיילים להכרה בפוסט-טראומה", ממשיך דניאל לתאר. "אז זרקתי את הפרטים שלי ואמרתי, נראה לאן זה לוקח אותי. התקשר אליי עורך דין, שמע את הסיפור, אמר לי שלא תהיה בעיה – ובאמת זה מאוד הקל עליי שהעו"ד התעסק בכל הבירוקרטיה – ואחרי שנה וקצת כבר הייתי בוועדה רפואית וקיבלתי את החותמת וההכרה לצמיתות כנכה צה"ל. וזה היה מאוד מרגיע, לדעת שעכשיו יש שם למה שאני עובר ושיש איך לטפל בזה".

"הגוף שלו לא הצליח להכיל את זה"

מאחורי כל לוחם שסובל מפוסט-טראומה נמצאת שותפה שקטה - זו שחיה איתו את הסיוטים, החרדות והלילות חסרי השינה. זו שצריכה להיות דרוכה תמיד, להחזיק את הבית ולדאוג שלא יקרוס. "להיות אישה של פוסט-טראומטי זה להיות מוחזקת ודרוכה כל הזמן", מספרת אשתו איילת.

היום, במבט לאחור, דניאל מבין שהרבה דברים שעשה בחייו היו קשורים למעשה לאירועים המורכבים שעבר בשירותו הצבאי. "ב-2015 החלטתי לעשות תרומת כליה", הוא מספר. "פגשתי אבא של חברה של הבת שלי שתרם כליה והחלטתי פשוט לעשות את זה. רציתי להציל חיים, אחרי שבצבא לא הצלחתי. בצבא איבדתי חברים והייתי באירועים של חוסר אונים מוחלט ביכולת להציל אנשים, כי הייתי תקוע בנגמ"ש, או לא יכול לזוז, וזה כנראה השפיע עליי מאוד. כשהבנתי שתרומת כליה זה כל כך קל ובתוך כמה שעות של ניתוח אני יכול להציל חיים, ישר עשיתי את זה".

"כשקרה האירוע עם איציק סעידיאן הרגשתי שאני מקנא בו על האומץ שלו. לא קינאתי במעשה עצמו, אלא בזה שהיה לו אומץ לצעוק את האמת שלו. אני הרגשתי אבוד המון זמן"

ב-2016 נסע דניאל עם הצוות שלו מהשירות הסדיר ל"מסע שחרור" בקנדה דרך מטיב, ארגון לטיפול בפסיכוטראומה, שלקח חיילים למסעות עיבוד רגשי בחו"ל בעקבות מבצע "צוק איתן" (2014). "כשהוא חזר ממסע השחרור של העיבוד, הגוף שלו לא הצליח להכיל את זה, אז הוא פשוט היה מקיא בלי סוף", נזכרת איילת. "אני הייתי חסרת אונים, כי לא ידעתי מה לעשות עם זה, ואני רואה את הבעל שלי מתפרק לי פה, ולא ידעתי מה לעשות. עברנו רכבת הרים ב-20 השנים האלה. הוא סבל במשך שנים מסיוטים בלילה וכל הזמן הייתי צריכה להחזיק את הבית, כי הוא יכול יום אחד להתפרק".

קצת אחרי שחזר מהמסע יצאו דניאל ואיילת לשליחות בחו"ל מטעם משרד ראש הממשלה. "שם היה קושי גדול", אומרת איילת. "התפרצויות, דיכאון, הוא לא יצא מהמיטה, הקאות, סיוטי לילה, ממש הכול נמשך, ועוד כשאנחנו רחוקים מהבית". לאחר כשלוש שנים החליטו שניהם לסיים את השליחות לפני הזמן ולחזור ארצה. "בדיעבד אני מבין שהסטרס מהעבודה בחו"ל עשה לי לא טוב נפשית והבנתי שאני חייב לעוף משם", מוסיף דניאל. "רק היום אני מבין שאלה היו תסמינים של הפוסט-טראומה".

"כשקרה האירוע עם איציק סעידיאן הרגשתי שאני מקנא בו על האומץ שלו", נזכר דניאל. "לא קינאתי במעשה עצמו, אלא בזה שהיה לו אומץ לצעוק את האמת שלו. אני הרגשתי אבוד המון זמן, הרגשתי את הקשיים אבל לא הבנתי אותם גם אם ידעתי שהם נובעים מהשירות הצבאי שלי. לאיציק היה האומץ לבוא ולצעוק את הכאב, את הזעקה שלו - הוא הבין שמגיע לו".

"זה מציל חיים"

תהליך הגילוי של הפוסט-טראומה שלו, שהחל ב-7 באוקטובר, הוביל את דניאל להקים יחד עם חברו מהיישוב, אל"ם (במיל') איל קרביץ, את עמותת משיב הרוח, המתמקדת בסדנאות עיבוד וחוסן לאוכלוסיות הסיוע והמטפלים. "אני חושב שההקמה של משיב הרוח הגיעה מאותו מקום של תרומת הכליה - כי אני באמת מאמין שהעמותה הזאת מצילה חיים", אומר דניאל.

"קצת אחרי 7 באוקטובר, במקביל לתהליך שאני עברתי להכרה כפוסט-טראומטי, פגשתי במהלך פטרול של כיתת הכוננות ביישוב את איל השכן שלי", משחזר דניאל. "כולנו חיפשנו מה לעשות. חלק סרגו גרביים, חלק עשו על האש לחיילים, ואיל, באינטואיציה המיוחדת שלו, הבין שהולך להיות פה איזשהו אירוע לאומי ארוך טווח, ואמר לי שהוא רוצה לעשות משהו בתחום החוסן ובתחום הטראומה, ולקח את זה לכיוון של סדנאות. סיפרתי לו שזה מזכיר לי את 'מסע השחרור' שעשה לי ולצוות שלי ארגון מטיב לפני כמה שנים ושזה דבר מדהים ומשנה חיים ושאני מצטרף אליו - וככה התחלנו".

משיב הרוח, שאליה הצטרף דניאל, היא העמותה הראשונה בארץ המתמקדת בסיוע למסייעים ולמטפלים: אנשי זק"א, צוותי רפואה, יחידות זיהוי והצלה, עובדים סוציאליים וצוותי חינוך - ובאותה אוכלוסייה שקופה שאף אחד לא רואה: נשותיהם של נפגעי הפוסט-טראומה. מנתונים שפרסם השבוע אגף השיקום במשרד הביטחון עולה כי 31 אלף מהמטופלים באגף הם מתמודדי נפש ופוסט-טראומה. מקרב הפצועים שנקלטו לאחר 7 באוקטובר, 58% מתמודדים עם פגיעה נפשית. המשמעות: עשרות אלפי נשים הופכות בעצמן לפצועות שקטות, שקופות.

"אוכלוסייה שלמה של אנשים שקופים"

דניאל ואיל לא באים מעולם הטיפול - איל איש צבא ודניאל בא מעולם העסקים והפיננסים. ובכל זאת אספו השניים סביבם אנשי מקצוע והתחילו לבנות את המערך, התוכנית והסדנאות. ב-1 בינואר 2024 כבר יצאה לדרך הסדנה הראשונה לאנשי זק"א, ומאז כבר עברו את הסדנאות, שנערכות במצוקי דרגות, כבר יותר מ-2,000 משתתפים. השבוע אף זכתה העמותה בפרס שמעון פרס מטעם משרד החוץ הגרמני על פועלה.

"הבנו שיש אוכלוסייה שלמה של אנשים שאף אחד לא רואה אותם", מסביר דניאל, "ממש שקופים, וזה כל מי שקשור לסיוע, לעורף. האוכלוסייה של המסייעים. הגענו לזק"א ולמחנה שורה, והבנו שיש המון עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות שמתנדבות בשורה, נגיד, ומלוות את המשפחות בתהליכי הזיהוי למשל, והן נחשפות למראות ולאירועים מאוד-מאוד קשים, גם בתור בעלות מקצוע והשכלה בתחום הטיפול הן עברו חוויות מאוד קשות".

לאט-לאט התרחב המעגל. "הגיעו אלינו האחיות של מיון סורוקה לסדנה, קב"נים במילואים, בעלי תפקידים בתנועה הקיבוצית", מונה דניאל. "הבנו שאנחנו הולכים להיות הסיוע למסייעים, או הטיפול למטפלים. בשלב מסוים הבנו שגם נשות מילואים הן כוח מסייע. אז עשינו סדנה לנשות מילואימניקים, ודרכה הגענו לקבוצת נשים של פצועי צה"ל. במקרה או לא במקרה רוב הנשים שהגיעו אליהן היו נשים של פצועי נפש. הבנו שנוצר צורך מהותי לטיפול בנשות הלומי הקרב ולא רק בפצועים בגוף".

יחד עם נשות הטיפול של העמותה, הפסיכותרפיסטיות איילת רוט ויעל קימלדורפר-ליסק, הם פיתחו תוכנית הנותנת מענה לטיפול בבנות הזוג של מתמודדי פוסט-טראומה. בתחילת נובמבר יצאה הסדנה לפועל, ו-26 נשים, אחת מהן איילת, אשתו של דניאל, השתתפו בסדנה במצוקי דרגות.

"הייתי בסטרס, אחרי 20 שנה פתאום להתמודד עם זה"

"רציתי להשתתף בפעילות העמותה", אומרת איילת, "ופתאום דניאל בא ואמר לי, 'יש לי משהו בשבילך – אני רוצה שתלכי לסדנה של נשות פוסט-טראומה'. בהתחלה לא הבנתי ואמרתי לו, 'מה אני? מה פתאום?' לא הבנתי בכלל מה אני קשורה לזה. הייתי בסטרס. אחרי 20 שנה שאני חיה את זה פתאום להחליט להתמודד עם זה? אבל בסופו של דבר החלטתי ללכת.

"הגיעו לשם נשים מדהימות, נשים חזקות. אחת מהן סיפרה שהיא מרגישה שפתאום רואים אותה ולא רק אותו. כי תמיד רואים את הבעל, מה איתו ואיזה מסכן הוא, וכל הזמן מרחמים עליו – ובעצם לא רואים את בת הזוג שמתמודדת עם הסטרס הזה, שהיא צריכה להחזיק את כל המערכת. בסדנה שיתפתי את כל מה שעברתי ב-20 השנים האחרונות, וזה היה מדהים. שחררתי ושיתפתי והמעטפת הייתה מדהימה".

"בגלל מה שהוא עבר, את כל הזמן דואגת. את בדריכות מתמדת. דריכות ופחד הן המילים שחזרו הכי הרבה. בסדנה", משתפת איילת. "אנחנו תמיד מוכנות לדבר הבא. לפחות חצי מהנשים סיפרו שהן לא עובדות, כי הן צריכות להחזיק את הבית ואת הילדים, ויש לזה השפעה מאוד מאוד גדולה גם על הילדי".

"דניאל מודע למה שהוא עבר ומטופל, ואני גם כל הזמן אומרת לו שעמותת משיב הרוח היא דרך הריפוי שלו, וזה מדהים. אבל יש נשים שהבעלים שלהן לא רוצים להיות מטופלים. הם לא רוצים לבוא לסדנה, או לא רוצים ללכת לטיפול פסיכולוגי".

"כשאיילת הייתה בסדנה, הבנתי על עצמי כמה הדבר הזה חשוב", מוסיף דניאל. "בכל יום שישי אני בטיפול, וכשאיילת הייתה בסדנה בסוף השבוע, ופתאום כשגם לה יש איזושהי קבוצת תמיכה, הגעתי לטיפול אחרת. כאילו קרה שם משהו. איילת תמיד הייתה העוגן שלי, ופתאום כשהבנתי שגם לה תהיה תמיכה, זה נתן לי יותר כוחות להתמודד עם עצמי, משהו השתחרר אצלי. משהו בטיפול שלי לא באמת היה מתקדם אם היא לא הייתה הולכת לסדנה".

"היום אני מבינה שחייבת להיות המשכיות לדבר הזה. צריך להגדיל את המעגל הזה ולתת לנו מעטפת כל הזמן", אומרת איילת. "צריך לתת לבעל ידיעה שיש לו קרקע בטוחה בבית לטפל בעצמו", משלים דניאל.

"הסדנה הכניסה אותי למודעות למצב ונתנה לי את הביטחון שאני אוכל להתמודד", אומרת איילת, "וגם נתנה לי כלים להתמודד. מה שדניאל ואיל עושים בסדנאות האלו זה צורך אמיתי שקיים פה - וזה מציל חיים".

"זה חוב לאומי למי שנתנו כל כך הרבה למען המדינה"

"מה שחשוב פה הוא לא הסיפור שלי ושל איילת, אלא הסיפור של העם כולו. ויש עוד עשרות אלפי נשות פוסט-טראומה ופצועי פוסט-טראומה שלא מבינים מה הם עוברים", אומר דניאל. "יש גברים שעדיין ב'שלב הסלמונלה' שאודי כגן מתאר בסטנד-אפ שלו, והם צריכים לדעת שיש להם מקום ושמגיע להם לקבל עזרה. לפני כמה חודשים פגשתי במקרה את אודי ופשוט הודיתי לו. המודעות לדבר הזה חשובה כל כך".

"חשוב שהנושא הזה יגיע למקבלי ההחלטות ולגורמים הרלוונטיים", אומר דניאל. "ראינו שתמיכה בנשות מתמודדי הפוסט-טראומה תורמת באופן משמעותי לתהליך השיקום של המתמודד עצמו, וזה אימפקט שלא דמיינו לעצמנו בתחילת הדרך. אנחנו רוצים לעבוד יחד עם אגף השיקום וגופי הממשלה הרלוונטיים כדי לוודא שהנשים האלו, וכל אוכלוסיית המטפלים, יקבלו את המענה שמגיע להם. זהו חוב לאומי למי שנתנו כל כך הרבה למען המדינה".