חמאס הובס אבל עדיין לא נראה שינוי אמיתי – וזו הסיבה

בראשית המלחמה הגדיר הדרג המדיני בישראל כמה מטרות למימוש, העיקריות שבהן הן החלפת שלטון חמאס בעזה, הכרעת ארגון הטרור והחזרת החטופים. המתווה, שבסופו של דבר אושר בקבינט ניהול המלחמה, כלל מערכה עצימה של ארבעה חודשים, כחלק מתהליך רחב הכולל ארבעה שלבים:

1. ההכנה לתמרון – הכנה באש, הגנה, ייצוב המציאות בשטח – חודש.
2. ההכרעה הצבאית – פירוק הזרוע הצבאית של חמאס – שלושה חודשים.
3. המשך משימות שחיקת מה שייוותר מחמאס (הגרילה) ובמקביל הכנסת כתובת אזרחית חלופית לרצועה – 9 חודשים.
4. מיסוד הסמכות האזרחית החליפית בעזה וחזרה ליציבות ביטחונית – 12 חודשים.

המלחמה הוגדרה כבעלת שלושה מעגלים:

• המעגל הגלובלי: הגדרנו אותה כמלחמה של העולם מבוסס-החוקים בהובלת ארה"ב נגד מערערי החוקים והכוחות האגרסיביים, כמו רוסיה וחמאס.
• המעגל המזרח-תיכוני: הגדרנו אותה כמלחמה של הכוחות המתונים הכמהים לעתיד טוב יותר, למול הגורמים הרדיקליים המובלים בידי איראן.
• המעגל הפנימי: הגדרנו אותה כמלחמה בזירה הפלסטינית בין ישראל לחמאס.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

כבר אז היה ברור כי המלחמה יכולה לשנות את העולם ואת המזרח התיכון – ולפי זאת צריך לתכנן את המלחמה. היום, לאחר החזרת החטופים החיים, כשמסתיימת המלחמה, ננסה לנתח את השינוי, להבין כיצד באמת השפיעה המלחמה על ישראל, המזרח התיכון ועל העולם. היכן היו ההחמצות? היכן היו ההצלחות? ועם איזה מערכת אנו ממשיכים הלאה?

הזירה העולמית

בקרב חלקים מרכזיים בדעת הקהל הציבורית העולמית הפכה ישראל די מהר להיות חלק מהרעים, לצד רוסיה. ולהפך, הפלסטינים הפכו לחלק מהטובים, העשוקים והמדוכאים שהותקפו, כמו אוקראינה. המעבר של ישראל ממעמד הקורבן למעמד התליין היה מהיר ומתסכל מאוד. להבדיל, השינוי של מדיניות ממשלות בעולם כלפי ישראל היה איטי יותר והתפתח לרעה סביב שלושה אירועים מרכזיים: הכניסה לרפיח, מבצע "מרכבות גדעון" וקמפיין ההרעבה השקרי של חמאס לאחר סיום מלחמת 12 הימים מול איראן. רפיח היה המשבר הגדול מול ממשל ביידן, משבר שכלל תמהיל של אכזבה מקצב ההישגים, אי-אמון בתכלית האמיתית של המלחמה ועלבון אישי. נפרט בקצרה:

• קצב ההישגים: על פי לוח הזמנים שהיה מוכר לממשל ביידן, עד סוף ינואר 2024 עתיד היה להסתיים השלב העצים של חרבות ברזל (שלב ב'). בפועל, מבצע רפיח התעכב בחמישה חודשים (!), בין היתר בגלל ניסיונות ממושכים לחיסול יחיא סינוואר בח'אן יונס, שרק לאחריהם החל המבצע האוגדתי לפירוק החטיבה במרחב, וכן בעקבות העברת האוגדה שאמורה הייתה לפעול ברפיח (אוגדה 36) ללבנון בסוף ינואר 2024. הזמן החולף ערער את האמון האמריקני ביכולת שלנו לממש במהירות את הכרעת חמאס.

  

• תכלית המלחמה האמיתית: העובדה שהמועד שבו במקור תכננה ממשלת ישראל להתחיל ביישום מנגנון "היום שאחרי" בעזה (סוף ינואר 2024) חלף, ללא דיון אפילו בשאלה המהותית – מי הגורם שיקבל את השליטה האזרחית – החשידה מאוד. הסרבנות של ראש ממשלת ישראל לדון ב"יום שאחרי", למרות מכתבים הדורשים זאת במפורש מהשר גדי איזנקוט ומהשר יואב גלנט, יצרה חוסר אמון בתכליות האמיתיות של המלחמה, בייחוד כאשר בכל יום נשמעו הצהרות של שרים בכירים בקואליציה המבטאים תכלית אחרת למלחמה – גירוש, התנחלות וסיפוח.
• השפלה: הקש ששבר את גבו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן היה המבצע ברפיח. הממשל התנגד בכל כוחו למבצע, ואיים כי "יהיו לו משמעויות", ו"אם אתם מתכוונים לקיים אותו, אל תפתיעו אותנו". בפועל התחיל המבצע בהפתעה, לאחר שחמאס השיב בשלילה להצעת פשרה אמריקנית נוספת. התוצאה: ביידן עצר משלוח נשק של פצצות במשקל טונה ועצר הספקה של דחפורים כבדים. צעד זה סימן גם לשאר המדינות בעולם את מגמת השינוי.

  

• "מרכבות גדעון": עם כניסת דונלד טראמפ לבית הלבן הושגה עסקת החטופים השנייה. רבים בעולם ראו בכך את סיום המלחמה. בפועל החליטה ממשלת ישראל שלא להמשיך את המשא ומתן על השלב הבא של העסקה, והיא פוצצה לאחר סיום השלב הראשון. החזרה ללחימה, שנתפסה בעולם כתוצאה של סרבנות ישראל לסיים את המלחמה, החמירה מאוד את מצבה בעולם. לאחר מכן, מה שהחמיר עוד יותר היה הצעד הראשון של "מרכבות גדעון ב'": תקיפה בהפתעה של רבים מהמנהיגות הפוליטית והארגונית של חמאס – תקיפת חיל האוויר שחוסלו בה 400 איש, חלקם הגדול בלתי מעורבים. זה היה הטריגר להסלמה עולמית נוספת מול ישראל, שהביאה לאמברגו נשק בפועל של מדינות אירופה רבות על ירושלים. הדבר השפיע בעיקר על חלפים (חלקי חילוף) בזרוע היבשה.
• קמפיין ההרעבה: כאשר ישראל הצהירה והתגאתה בעצירת הסיוע ההומניטרי לעזה, בראשית מרץ 2025, ההצהרות שיחקו לרעתה, בין היתר בראי קמפיין ההרעבה השקרי שרדף אותנו עד הפסקת האש. מכיוון שהיה בשלב זה מספיק אוכל במחסנים, והתחילה מלחמה עם איראן, הייתה הפוגה בלחץ על ישראל. מלחמת 12 הימים הייתה תקופה של חסד עבור ישראל, שלרגע שוב זכתה למעמד האומה המתגוננת, זו שפותרת בעיות של העולם כולו. אבל דווקא הניצחון במלחמה עם איראן, שלא תורגם לניצחון בעזה ולהפסקת הלחימה, תסכל מאוד את ידידי ישראל בעולם. המשך הלחימה בעזה, ובאינטנסיביות גבוהה יותר, ובתוספת העובדה שריקון המחסנים אכן הביא למצב שיש אנשים רבים רעבים בעזה, תרמו לאפקטיביות קמפיין ההרעבה. התוצאה – ישראל נכנסה לראשונה למרחב סכנה אמיתית של בידוד וסנקציות בין-לאומיות. אנו היינו ממש על פי תהום, בטרם ניצל טראמפ את הלחץ הזה כדי לכפות הסכם על ישראל.

  

הזירה המזרח-תיכונית

בשנתיים האחרונות השתנה המזרח התיכון לחלוטין. הציר השיעי נסדק, השפעת איראן על המזרח התיכון קטנה באופן ניכר, והכוח של קטאר וטורקיה גדל באופן שאינו תואם את הכישלון של האחים המוסלמים בעזה. סוריה ולבנון אינן אותן מדינות, והפוטנציאל של הרחבת הסכמי אברהם שוב על השולחן. אז איך זה קרה?

החלשת הציר השיעי: כבר מתחילת המלחמה הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו שזו תשנה את המזרח התיכון, אך השינוי הזה מעולם לא תוכנן כחלק מהמלחמה. להפך, ברוח השלבים הראשונים של המלחמה, המטרה העוסקת במזרח התיכון הייתה למנוע הסלמה בזירות אחרות ולהתמקד בעזה. 11 באוקטובר 2023 היה היוצא מן הכלל: זה היום שבו כמעט פתחה ישראל במלחמה נגד חיזבאללה, עוד בטרם התחיל התמרון הקרקעי בעזה. בגישה זו תמכו הצבא ושר הביטחון גלנט. גישה זו סתרה את מטרות המלחמה, כפי שהתבטא בנושא השר איזנקוט כאשר התנגד לפעולה. בכל אופן, גם הפעולה שכמעט נפתחה לא הייתה כוללת פתיחת חזית נגד איראן.

הסוד להצלחה היה ניצול האקראיות והגמישות, באופן המבוסס על שנים של הכנות קפדניות. אז בטרם ייכתבו הספרים של האנשים שייקחו בעלות על הניצחון הזה, היום עם סיום המלחמה, בניתוח המלחמה לאחור, יש לזכור דווקא את השילוב של הכנות מעמיקות, גמישות, תעוזה וניצול הזדמנויות אקראיות כמדד איכות ללמידה לעתיד לבוא.

שנה של הסלמה הדרגתית ואיטית מול חיזבאללה בישלה את מזכ"ל ארגון הטרור, חסן נסראללה, בקונספציה של עצמו. היא גרמה לו לנטוש את דרום לבנון ולא להסלים, אף שאיבד יכולות ומפקדים. השיגור השגוי של רקטה למגרש הספורט של מג'דל שמס, שהרגה 12 ילדים, הביאה להחלטה לחסל את רמטכ"ל חיזבאללה. לצד העובדה שכמעט נחשף מבצע פיצוץ הביפרים באופן שחייב את הפעלתו בלוח זמנים קצר, ההזדמנות שנוצרה ממפגש כל ראשי כוח רדואן עם ראש אגף המבצעים של חיזבאללה שאִפשר לחסל את כולם מעל פני הקרקע בביירות, והשאננות והיוהרה של נסראללה – כל אלו אפשרו לחסל גם אותו, כאשר בין לבין משמידים אלפי מטרות שהוכנו במשך שנים על בסיס מודיעין מעמיק ומדויק שאין כדוגמתו.

המלחמה עם איראן תוכננה לפרטיה בידי הרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי. המימוש התאפשר בזכות החיבור ההדוק עם ממשל טראמפ. האיראנים סיפקו עילה בדמות קידום מואץ של תוכנית הגרעין והתפתחות מטרידה ביותר בתחום ערוץ הנשק, שחייבו תגובה מהירה. ההבנה כי יש אור ירוק אמריקני לפעולה, כולל נכונות להילחם לצד ישראל, יצרה מציאות חדשה והזדמנות שאולי לא תחזור.

המאבק החדש בעולם הסוני: ב-8 בדצמבר 2024 נפל משטר אסד, בזכות הצלחה יוצאת מן הכלל של מתקפת המורדים. זו הייתה מתקפה מתוכננת שאינה קשורה לישראל. היא הצליחה הרבה מעבר למצופה, בין היתר לאור העובדה שצבא אסד לא נלחם במורדים, ואולי זה קשור בעקיפין למלחמה של ישראל בלבנון. הסיבה העיקרית להצלחה היא התמיכה הטורקית ב-HTS (היאת תחריר א-שאם). טורקיה הפכה לגורם המשמעותי בסוריה, ומיד עם עליית המשטר החדש החל הציר הטורקי-קטארי לפעול בסוריה. נוכחות זו הובילה לפעולה של ערב הסעודית, הרואה בציר מתהווה זה איום. הצעד החכם ביותר של סעודיה היה אירוח הנשיא טראמפ בשעה שהוא מסיר את כל הסנקציות מעל סוריה, וכך השיבה ריאד מלחמה בתחרות על דמשק.

אך ההתפתחות הדרמטית ביותר הייתה התקיפה הישראלית בקטאר. ישראל הפרה את הכלל הלא-כתוב של הביטחון המפרצי: רעיון הביטחון המשותף. לפי כלל זה, כל המדינות המקיימות ביניהן סוג של דיאלוג לא תוקפות זו את זו. ישראל הפרה זאת, כאשר בזמן שהתנהל שיח אינטנסיבי עם קטאר על עסקת החטופים, היא תקפה בצורה משפילה בדוחא. ההשפלה כרכה גם את ארה"ב, שנתפסה לרגע כבוגדת באמון של קטאר, ולפיכך מיד נסוגה וושינגטון מהגיבוי לישראל, גיבתה את קטאר ופתחה במסע לריצוי האמיר. לכן, בין השאר, קיבלה האמירות מארה"ב חלופה דומה לברית הגנה, התנצלות רשמית ופומבית של ראש ממשלת ישראל והתחייבות לאכוף על ישראל את הפסקת המלחמה בעזה, גם כאשר חמאס עדיין נותר שליט בשלב הראשון (נושא שאליו התנגדה ישראל באופן עקבי).

הזירה הפלסטינית: המלחמה החזירה את הסוגיה הפלסטינית למרכז הבמה העולמית, אך לא למרכז הבמה בישראל. להפך. רוב הציבור בישראל לא רואה שום תוחלת לרעיון שתי המדינות. כל אזכור של המדינה הפלסטינית נתפס כפרס לטרור. גם בקרב מי שמייחלים להיפרדות מהפלסטינים יש מידה רבה של תסכול וחוסר בהירות לאופן שבו ניתן לקיים זאת. היחס לערבים גם כן השתנה לרעה, והטראומה של 7 באוקטובר תמשיך לתת אותותיה שנים רבות בציבור הישראלי, ובעיקר בנוער ובחיילים המשתחררים.

אז נכון, חמאס הובס, גם על פי התפיסה הרווחת בקרב הפלסטינים. הרעיון של התקוממות אלימה שמביאה להישג מדיני נכשל כישלון חרוץ. מידת ההרס בעזה, הסבל, החורבן והמחיר ששילמו העזתים על "מבול אל-אקצא" היא טראומה לאומית שתיחקק לשנים רבות בתודעה הפלסטינית הקולקטיבית. אך אין זה אומר שמערכת מתונה יותר קמה במקום זאת הקורסת. הרשות הפלסטינית, שבמשך כל המלחמה שיתפה פעולה עם ישראל במלחמה בטרור באזור יהודה ושומרון, עדיין נתפסת בידי רבים בציבור הישראלי ככזו שאינה שונה מחמאס. וכל עוד ממשיכה המנהיגות בישראל לצבור כוח פוליטי מעידוד התמורות הללו, לא נראה שינוי אמיתי בזירה זו.

לסיכום

המלחמה שינתה את המזרח התיכון ואת הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט. היא גם השפיעה מעט על התפיסה של סכסוכים מזוינים בעתיד העולם הדמוקרטי-מערבי, וכיום יותר מדינות מכירות במלחמה בתור רע הכרחי שיש לעסוק בו. המלחמה המחישה לנו את הסיכון הגלום בקרבה לבידוד בין-לאומי ואת המחיר האדיר ששילמנו על כך שבחרנו לנהל מערכה ארוכה, מחיר שבא לידי ביטוי בכלכלה הישראלית ובחוסן החברתי של כולנו.

תוכנית טראמפ ל"יום שאחרי" בעזה מכילה פרדיגמה ישנה-חדשה: בנאום (אינטרנציונליזציה) של הסכסוך והסכם כפוי הכולל ביטחונות בין-לאומיים. אנו נמתין לראות אם מנגנון "היום שאחרי" (שלב ב' של התוכנית) אכן ייצא לפועל, לפני שנכריע אם גישה זו לפתרון הסכסוך היא שתביא לסיומו.

ובזירה הפנים-ישראלית עוררה המלחמה את כל השדים, את כל הפחדים כולם. ולפחדים יש נטייה שלא להתפוגג, אלא להתעצם. פחדים הם גם חומר בעירה טוב לקטר הפוליטי. ולפיכך בהיכנסנו לשנת בחירות, לאחר שהתותחים נדמו, רעשים אלו יהיו מעצבי השיח בשנה הקרובה. הוויכוח עלול להיות נוקב הרבה יותר כיוון שמחיר המלחמה היה כה רב. והתמורה למחיר תהיה הוויכוח הפוליטי – מה השגנו במלחמה? מי אשם? למה? ומהי הדרך לעתיד מדינת ישראל?

>>> האלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)