"הייתה הזדמנות זהב": כך חוסל רמטכ"ל חיזבאללה בלב הדאחיה

"אתה מבין מההיכרות שלך עם היעד שיש הזדמנות מטורפת להשיג אותו, ממש בלב הדאחיה. זו הייתה הזדמנות טובה מאוד, דחפנו ובתוך שעה הוא סוכל", משחזרת סרן נ' את רגעי החיסול של רמטכ"ל חיזבאללה.

דירה בקומה 4 בבניין בן עשר קומות, למה היא משמשת?
סרן נ': "משמשת אותו, יש לו המון דירות מסתור".

ואז ידעתם שהוא מגיע לשם?
סרן נ': "כן".

מתי אתה נותן את האור הירוק?
תא"ל במיל' ש: "נגיד דקה, שתי דקות לשחרור החימוש. ברגע הזה שקט בתא, אף אחד לא אמר כלום".

"לחיות את היעד כל יום מחדש"

יום ראשון השבוע, השעה 14:45. מטוסי חיל האוויר מטילים חימוש מדויק ומצליחים לחסל את רמטכ"ל חיזבאללה היית'ם עלי טבטבאי. מאות חיילים אלמוניים עומדים מאחורי ההצלחה.

בריאיון מיוחד ל"אולפן שישי" שניים מהם העניקו הצצה אל מאחורי הקלעים של המבצע המוצלח: תא"ל במילואים ש', מפקד תא הסיכול במטה חיל האוויר, וסרן נ', ראש חוליית הנהגה באגף המודיעין, שאחראית על המעקב אחרי בכירי חיזבאללה.

סרן נ': "זה להכיר את היעד, לחיות אותו כל יום מחדש וללמוד אותו מאפס. להכיר אותו, את המשפחה שלו, את החברים שלו, את ההורים שלו, את האחים, את המעטפת המקצועית, להכיר מה הוא עושה בבוקר ואיך הוא מסיים את היום שלו. איך לוקחים אותו, איך מחזירים אותו, עם מי הוא נפגש. הכול לפרטי פרטים בפינצטה".

זאת אומרת שכל דבר שהוא עושה אתם מלווים אותו, אתם יודעים עליו, על השגרה והחירום שלו, על מה הוא אוהב - את יודעת אפילו להבדיל מה הוא אוהב לאכול ומה הוא אוהב לשתות? עד כדי כך?
סרן נ': "כן, אפשר להגיד שכן".

מה טבטבאי, אגב, אהב לאכול ולשתות?
סרן נ': "לרדת לרמה כזו? (צוחקת). ממש ערבי קלאסי, אתה יכול לחשוב - קפה, חומוס, מה שתגיד".

יש מקומות שהוא אהב לאכול בהם בביירות?
סרן נ': "מאוד קשה להגיד על זה, בגלל כל הנהלים הסיכוליים. יש לו שגרת פעילות מורכבת מאוד, זאת אומרת שקשה מאוד לצפות אותו, מה הוא יעשה בכל נקודה ביום - אבל כאן אנחנו נכנסים לתמונה של להבין בדיוק את היעד, ועם איזה בכירים חשוב לו להיפגש, על איזו פגישה הוא לא יוותר, ומתי חשוב לו לראות את המשפחה שלו, את הילדות שלו, להכיר אותו לרמה כזאת לעומק, אפילו לדעת מי הנהג שלו".

הזדמנות הזהב והשיחות הדחופות

"טבטבאי הוא היום הדמות... היה הדמות הצבאית הכי בכירה שיש בחיזבאללה", סרן נ' מסבירה ומתקנת את עצמה ללשון עבר. "הוא היה מספר 2 של נעים קאסם, דמות מאוד ניצית בארגון, מפקד אהוב מאוד, מוערך, היה לו קשר שוטף עם האיראנים, דובר פרסית שוטף, והוא עסק המון בשיקום חיזבאללה".

ואז אתם מבינים שנפתחת ההזדמנות, הוא הולך אל אותה דירת מסתור, ומה קורה? מה את אומרת לעצמך באותו רגע?
סרן נ': "זאת הזדמנות שחייבים לרוץ עליה. בגלל שהוא יעד כל-כך מורכב וקשה, כל הזדמנות היא הזדמנות זהב. אנחנו מתקשרים לשותפים היקרים שלנו בחיל האוויר ודוחקים ביחד בשני צירים מקבילים - אנחנו בציר האמ"ני, והם בציר ה'חיל אווירי'". 

תא"ל במיל' ש': "45 דקות לקח לי מהרגע שקיבלתי את הקריאה ועד שהחימושים היו באוויר. החוכמה היא בסופו של דבר לחבר בזמן הנכון ובמקום הנכון את החימוש ליעד, כפי שהמודיעין נותן לנו".

סרן נ': "תוך כדי מקבלים אישורים. עד שיש אישור רמטכ"ל, אנחנו ממשיכים להחזיק את היעד".

ואת מבינה שאם את לא דוחפת ככה, זה לא קורה?
סרן נ': "אני והאנשים שלי, והשותפים היקרים שלנו".

זה בפרק זמן מאוד מאוד קצר.
סרן נ': "מאוד קצר. זו כמו איזו טבלה שיש לך בראש - אתה מדמיין את היעד, מה אתה צריך לעשות, איך צריך לעשות, טק טק טק, אתה עובד בשיטה כזאת כירורגית, ממש כמו ניתוח. ואז תוך כדי אנחנו מקבלים
את המסר - 'אושר רמטכ"ל".

"הכול הפיך עד לשחרור החימוש"

תא"ל במיל ש': "אני מנסה את האור הירוק לתת כמה שיותר מאוחר, עד שחרור החימוש ברור לכולם שהכול הפיך - לא יודע, הוא ירד לקנות סיגריות או שאולי יש איזה ענן שמסתיר את המטרה ואנחנו מאוד-מאוד מתחדדים, כדי שהיה ומשהו ישתנה, לעצור את זה בזמן. מהרגע שאני נותן אישור יעברו עוד דקה או שתיים עד שחרור החימוש. ברגע הזה, התא כולו מתחדד מאוד לקראת הדבר הזה - שקט בתא, אף אחד לא אומר כלום".

סרן נ': "עד להטלות (החימוש) אתה לא מאמין - מחזיקים אחד לשני את העיניים ואז... הלב יורד למטה, אני מסתכלת על החוקרים שלי בעיניים".

מה עובר בראש?
תא"ל במיל' ש: "שזה יצליח".

סרן נ': "מה שלי עלה זה הכוח של חתירה למגע, והדבר הכי חשוב זה לחכות לראות שהוא באמת מת".

"הייתי קמה איתו והולכת איתו לישון"

תא"ל במיל' ש': "(אחרי החיסול) אנחנו רגע לוקחים אוויר, עשר דקות-רבע שעה קפה ומתכנסים לעשות מה שתמיד עושים בחיל האוויר - תחקיר. עשינו תחקיר, נסעתי הביתה, כתבתי לאשתי שהיה עוד יום בעבודה, היא פתחה את האינטרנט, עשתה אחד ועוד אחד והייתה מספיק חכמה גם לא להגיד לי כמה יצא לה ושמעתי את זה מהתקשורת בדרך הביתה".

מה הרגשת כשהבנת שזה הצליח?
סרן נ': "וואו. קודם כול אי אפשר לעכל את זה, אני עדיין לא מעכלת את זה - גאווה, המון אחריות. זה מישהו שהייתי קמה איתו בבוקר והולכת איתו לישון, זה לא נתפס בכלל".

מה עושים אחרי ש"מאבדים" מישהו שאתה ליווית אותו כל כך הרבה זמן?
סרן נ': "ממשיכים לרשימה הבאה. אנחנו לא עוצרים".

מי הבא בתור?
סרן נ': "עדיף שלא נגיד להם את זה, שלא יידעו".