התרחיש שבו הכול עלול להשתבש בעזה – והצעדים שירחיקו אותו

במזרח התיכון אין קו גמר, יש רק קווי זינוק. אומנם סיום המלחמה בעזה חותם פרק ארוך וכאוב בתולדות ישראל, אבל הוא למעשה מבוא לתקופה חדשה – של משא ומתן מפורט על מימוש סעיפיה העמומים של תוכנית טראמפ ותרגומם לשינוי מעשי על הקרקע. בעוד השבת החטופים החללים לקבר ישראל נמשכת, אנו נכנסים לשלב ב' של תוכנית טראמפ, שמעמיד למבחן את יכולתה של ישראל להשלים את מטרות המלחמה שטרם הושגו, בדגש על מיגור חמאס בעזה ופירוקו מנשקו. במצב החדש שנוצר, לא רק ברצועה אלא גם במזרח התיכון בכלל, ברור שישראל תידרש להתמודד עם שורת אתגרים ואיומים ובה בעת לפעול לממש את ההזדמנויות הגדולות שנפתחו לפניה.

את ההתפתחויות מכאן והלאה קשה מאוד לחזות, בין היתר כיוון שמדובר באינטראקציה בין משתנים מגוונים התלויים לא רק בישראל, אלא בריבוי שחקנים חיצוניים. במציאות מסובכת של חוסר ודאות שבפניה אנו ניצבים, פנה צוות מיינד ישראל לנתח את המגמות להמשך באמצעות "תכנון מבוסס תרחישים" – מתודה מעולם התכנון האסטרטגי. כדי לדמיין תהליכים לטווח הבינוני-ארוך משרטטים שני תרחישי קצה: תרחיש שלילי ותרחיש חיובי. תרחישים אלה אינם אמורים לצפות את העתיד אלא לסייע לחשוב עליו: לזהות אתגרים ואיומים מצד אחד והזדמנויות מצד שני, ולגבש אסטרטגיה שתגדר סיכונים ותסייע לעצב את המציאות, בשאיפה להתקרב ככל הניתן לתרחיש החיובי.

תוכנית 20 הנקודות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונאומיו בכנסת ובוועידת שארם א-שיח' ממחישים את הדומיננטיות האמריקנית המוחלטת באזור, ומציבים שורת יעדים החופפים את האינטרסים האסטרטגיים של ישראל, ובהם שיקום עזה בזיקה להכרעה פלסטינית לנטוש את דרך הטרור, פירוז הרצועה ופירוק חמאס מנשקו, תרגום הישגי המלחמה לשלום בר-קיימה, יציבות ושגשוג באזור, שיקום תדמית ישראל בעולם, בלימת תוכניות הגרעין והטילים של איראן ופירוק חיזבאללה מנשקו. בכך יוצר טראמפ פוטנציאל גדול, שמימושו המלא על הקרקע "מצייר" את התרחיש החיובי, והחמצתו מובילה לתרחיש המסוכן שבו הכול משתבש.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

היום שאחרי המלחמה בעזה – מרכיבי התרחיש החיובי והרצוי

בעקבות ועידת שארם נמשך הלחץ על חמאס לעמוד בתנאי ההסכם, וארגון הטרור משחרר את רוב החטופים החללים ומשתף פעולה באיתור הנותרים. מדינות האזור והמערב, בהובלת ארה"ב, מקימות בתוך כמה חודשים ממשלת מעבר המורכבת מטכנוקרטים פלסטינים, בניהול טוני בלייר, ומושלת בעזה. ברצועה קם כוח ייצוב רב-לאומי בהובלת מדינות ערב ובראשן האמירויות, שחייליה וקציניה האיכותיים ביותר מפקדים על פעילות הכוחות, שמקצות המדינות המשתתפות.

המערכת הבין-לאומית, והנשיא טראמפ אישית, מפגינים נחישות לטפל באופן שורשי בבעיית עזה על בסיס העקרונות שעליהם הסכימו מתחילת הדרך: שחרור כל החטופים, פירוז הרצועה וחמאס מפורק מנשקו, שלא יהיה חלק מכל שלטון עתידי בעזה.

הכוח הרב-לאומי נכנס בהדרגה לאזורים מוגדרים ברצועה, ומתחיל בהקמת כוח שיטור פלסטיני עצמאי, במקביל לנסיגה הדרגתית של צה"ל ולהתפרסותו לאורך ה"פרימטר", כולל בציר פילדלפי. הכוח הבין-לאומי, בדומיננטיות של האמירויות וערב הסעודית, מתגבר על ניסיונות טורקיה וקטאר להקשות את נטרול יכולותיו הצבאיות של חמאס. בסיוע ארגוני או"ם לסילוק פצצות ופירוק נשק, הוא מתחיל בעבודת פירוז עזה – תוך דגש על נטרול מנהרות ואתרי ייצור, לצד איסוף נשק כבד מחמאס ומיתר הארגונים.

סיוע הומניטרי מתחיל לזרום בהיקף נרחב, אולם ברוח סעיף 17 בתוכנית טראמפ, הקהילה הבין-לאומית מתנה את תחילת השיקום העמוק והבנייה מחדש (במימון מפרצי נדיב, שרק חלקו הקטן קטארי) בפירוז האזורים המשוקמים. מצרים וישראל, בחסות אמריקה, פועלות לבניית קיר סולארי לאורך ציר פילדלפי ומגבירות את שיתוף הפעולה כדי לחסום את יכולתו של חמאס להתחמש מחדש.

הכוח הרב-לאומי מדווח באופן מדויק על תשתיות ואזורים שבהם הוא נתקל בקשיים בתחום הפירוז. באותם אזורים מפעילה האוכלוסייה הפלסטינית לחצים כבדים על חמאס שיעזוב, כולל מקרים של עימותים עם כוחותיו. במקרים שבהם נמשכת ההתעצמות של חמאס, ניתן לישראל ולכוחות צה"ל האור הירוק להפעיל כוח מנגד, או אפילו בתוך הרצועה, לסיכול האיומים.

בתנאים שנוצרים, פעילי חמאס לא מעטים בוחרים ב"אופציית החנינה": הם מקבלים ערבויות שלא יחוסלו בידי ישראל, ועוזבים את הרצועה עם משפחותיהם הגרעיניות למדינות שקולטות אותם במפרץ, באסיה ובצפון אפריקה.

על רקע הסכמת ישראל לשלב את הרשות הפלסטינית בממשלת המעבר בעזה על בסיס התנעת רפורמות עומק במנגנוניה, והכרה פומבית של ממשלת ישראל ב"נתיב שיוביל לשתי מדינות", מתחדש תהליך הנורמליזציה. המו"מ על הסכמים בין ישראל לשורת מדינות מוסלמיות – ובראשן סעודיה לצד אינדונזיה, מלזיה ואזרבייג'אן – תופס תאוצה ומוביל גם להסכמי אי-לוחמה עם סוריה ועם לבנון. מחנה אזורי סוני מתון, אנטי-איראני, הולך ומתגבש על חשבון הציר השיעי, ודוחק לשוליים את ניסיונות ההשפעה של הציר הטורקי-קטארי, המזוהה עם תפיסת העולם של האחים המוסלמים (אח"ס).

ככל שנוקף הזמן, כך הולכות ומעמיקות הרפורמות ברשות הפלסטינית. בסיוע הבנק העולמי נלחמת הרשות בשחיתות ומשפרת את תפקוד משרדי הממשלה ומנגנוני הביטחון. במקביל היא מפסיקה את תשלומי הקצבאות למחבלים ולרוצחים ומתחילה בניקוי ספרי הלימוד שלה מתכנים קיצוניים. ישראל, מצידה, מגבירה את האכיפה נגד פשיעה לאומנית וטרור יהודי באזור יהודה ושומרון, ומשחררת בהדרגה את כספי הסילוקין באופן שמביא לשיפור ניכר במאזן התקציבי של הרשות, שעמדה לפני פשיטת רגל. כוחות צה"ל באיו"ש מדווחים על שיפור דרמטי בתיאום הביטחוני עם מנגנוני הרשות, ומסתמן תהליך שבמסגרתו היא מחזירה לעצמה בהדרגה את המשילות באזורים שבהם איבדה אותה, בעיקר בצפון השומרון.

על רקע השיפור בזירה הפלסטינית בכללותה, הן בעזה והן באיו"ש, מדינות אירופה והמערב בכלל ממתנות את הביקורת נגד ישראל, סנקציות ותהליכי אמברגו מוקפאים, ולאורך זמן מסתמנת דעיכה גם בהפגנות האנטי-ישראליות ברחובות ובקמפוסים.

בנסיבות אלה מאמצת ישראל נרטיב ברור של ניצחון במלחמה: שחרור החטופים, הכרעת חמאס כמסגרת צבאית והתנעת תהליך פירוז הרצועה, תוכנית בין-לאומית אפקטיבית בדרך למיגור שלטון חמאס ולפירוק יכולותיו הצבאיות לאורך זמן, ההרס המרתיע בעזה, ושיקום מעמדנו באזור ובעולם.

התרחיש המסוכן – או מה עלול להשתבש?

חמאס, הכוח החמוש היחיד ברצועה, מדכא בברוטליות ובאכזריות את האוכלוסייה ומונע כל ניסיון התנגדות לשלטון הטרור שלו. התמונות מעזה מדכאות בתורן את תאבון המדינות התורמות, שאמורות לשגר כוחות לייצוב עזה ולהקים כוחות משטרה מקומיים.

הלחץ האמריקני על כל השחקנים להתקדם למימוש אפקטיבי של תוכנית הנשיא טראמפ לעזה מתפוגג בהדרגה. טראמפ ממוקד לחלוטין ב"פרסים הגדולים" – סיום המלחמה באוקראינה והסכם היסטורי עם איראן – ומאבד עניין בעזה. בצוות יועציו, ג'ארד קושנר וסטיב וויטקוף, אין כוח אדם בעל ניסיון רלוונטי, וגם שורות הממשל דלילות בעקבות פיטורים רחבים בגופים דוגמת המועצה לביטחון לאומי (NSC).

מבית, הנשיא נשאב בהדרגה להתמודדות עם מחאה גוברת נגד מדיניותו בסוגיות הפנים. בתנאים אלה, הקמת הכוח הרב-לאומי מתנהלת בעצלתיים, והתנגדותה של ישראל לכל מעורבות, ולו עקיפה, של הרשות הפלסטינית, עורמת קשיים ומסבכת עוד יותר את התהליך.

המו"מ הארוך על מנדט הכוח הרב-לאומי מסתיים בהישגים מוגבלים, בין היתר בצל עמדות בעייתיות של קטאר וטורקיה, שמנצלות את האשראי שהן זוכות לו מטראמפ. הכוח מורשה לפתוח באש רק להגנה עצמית, אבל לא כחלק מתהליך פירוק חמאס מנשקו ומפירוז הרצועה, שלהם אינו מקבל אחריות.

כמו יוניפי"ל בלבנון, חיילי הכוח חוששים לסכן את חייהם בעימותים מזוינים עם מחבלי חמאס, ואלו מנצלים את המצב כדי לייצר ולצבור אמל"ח ויכולות צבאיות. יתרה מכך, בלחץ של טורקיה וקטאר – הלהוטות להכניס חברות קבלן טורקיות לעזה ולגזור קופונים על מיזמי שיקום במימון קטאר – נמנע הכוח מדיווחי אמת על אודות המציאות הבעייתית על הקרקע ומתחת לפניה (במנהרות), בכל הקשור ליכולות הצבאיות ולאתרי הייצור של חמאס.

בתנאים אלה, ובזמן שחמאס טרם החזיר את כל גופות החטופים החללים, ומצליח בגיבוי טורקיה לשלב גורמים מטעמו בממשלת הטכנוקרטים – לישראל אין ברירה אלא לפעול נגד שלטונו והמשך התעצמותו, גם מתחת לקרקע. הבעיה היא שנוכחות כוחות בין-לאומיים ברחבי הרצועה, ובהם חיילים מטורקיה ומקטאר, והאוכלוסייה ששבה בהמוניה לערים – מקשות מאוד על צה"ל. שורת תקריות שבהן נפגעים חיילי הכוח הרב-לאומי מעכירה את יחסי ישראל עם מדינות האזור. טורקיה מאיימת בעימות עם ישראל ומצרים נמנעת מלשתף פעולה באופן אפקטיבי בחסימת ציר פילדלפי.

המציאות המידרדרת בהדרגה בעזה, פרובוקציות ועימותים בהר הבית והסלמה באיו"ש – כל אלה מחוללים תסיסה ב"רחוב הערבי". המגעים שמוביל טראמפ להרחבת הנורמליזציה מוקפאים, בין היתר על רקע תפיסה במדינות ערב כי ישראל "משתוללת" ואיבדה כל רסן. במקום מהלך אזורי רחב, הנשיא טראמפ מקדם, באופן בילטרלי, הסכמי הגנה וגרעין אזרחי עם סעודיה, ללא התניה בנרמול היחסים עם ישראל.

בהדרגה נשאבת ישראל לתוך הרצועה, ובצל הלחימה המתעצמת, המדינות התורמות לכוח הרב-לאומי מסיגות מעזה את חייליהן. הכול מתפרק, וצה"ל שוב נלחם בעזה. אומנם היעדר חטופים בשטח ופתרונות טכנו-מבצעיים למלחמה במנהרות מאפשרים הישגים, אבל בצל הפגיעה הרחבה בבלתי מעורבים ובתשתיות, שבה ומחריפה הביקורת על ישראל בעולם. בהיעדר כל אלטרנטיבה לשלטון חמאס, חלופת הכיבוש המלא והממשל הצבאי בעזה חוזרת לסדר היום, על העול העצום לכלכלת ישראל הכרוך בה.

החות'ים מחדשים את ירי הטילים לישראל, אחרי שייצרו וצברו טילים בתקופת הפסקת האש, הרשות הפלסטינית נאבקת להישאר עם הראש מעל המים, והטרור באיו"ש מרים ראש ועימו עימותים אלימים בין מתנחלים לאוכלוסייה פלסטינית. הפגנות אנטי-ישראליות ברחבי העולם מתחדשות ומתגברות, ומדינות המערב חוזרות לדון בעונשים ובסנקציות נגד ישראל.

חמאס מכריז על ניצחון במלחמת אוקטובר: ראשיו טוענים כי עמד איתן במשך שנתיים מול הצבא החזק באזור ולא ויתר על נשקו, רוקן את בתי הכלא בישראל מאסיריו והחזיר את הסוגיה הפלסטינית לסדר היום העולמי.

ההמלצות שישפרו את סיכויי ישראל

קשה מאוד לחזות כיצד תתהווה המציאות בעזה בעקבות המלחמה, אבל בהיעדר התפתחויות של ממש בזירות אחרות (מלחמה נוספת עם איראן, למשל), סביר להניח שהיא תנוע בין שני תרחישי הקצה. להלן עשר המלצות לישראל שישפרו את סיכויינו להתקרב לתרחיש האופטימי.

1. האתגר האסטרטגי – כדי לתרגם את הישגיה במלחמה בעזה לשינוי חיובי במציאות האסטרטגית האזורית חייבת ישראל לוודא כי ההתפתחויות ברצועה אינן מפריעות להרחבת מעגל הנורמליזציה, מול ערב הסעודית, אינדונזיה ומדינות אחרות. מדובר בשינוי אסטרטגי חשוב שיפתח לפני ישראל הזדמנויות אדירות, כלכליות, מדיניות, ביטחוניות ועוד.
2. לא להוריד את העיניים מעזה – אומנם נכון לנצל את להיטותו של טראמפ, שכבר פוזל לפרס נובל בשנה הבאה, להרחיב את הסכמי אברהם – אבל בה בעת יש להבהיר לו שכישלון בעזה ישבש את תוכניותיו הגדולות. חשוב לא פחות ליצור עבורו "פיילוט" מוצלח של שיקום שטחים שפורזו, באזורים שבשליטת ישראל במזרח עזה, שיהיה מודל של הצלחה לכל שאר הרצועה.
3. ערבויות והסכמות צד עם ארה"ב – מטרת ישראל היא להסכים עם ארה"ב מראש על העקרונות ותנאי הסף לפירוז עזה, על כללי הפעלת הכוח לסיכול יזום של התעצמות צבאית של חמאס ואיומים מהרצועה ועל מאפייני הנוכחות והפעילות של צה"ל בשטח. כל אלה על בסיס תפיסה כוללת, שתהיה שונה בתכלית ממדיניות ההכלה בעשור שלפני 7 באוקטובר, ושלא תאפשר לחמאס ולשום ארגון אחר לשוב ולבנות איום טרור צבאי מהרצועה.

   

4. עיצוב מנגנוני הממשל הזמני וכוח הייצוב הרב-לאומי – למנדט, לאיכות ולמאפייני פעילות המנגנונים שיוקמו בעזה, בדגש על הכוח הצבאי וחימושו, תהיה השפעה גדולה על המציאות ברצועה. בצה"ל ובשב"כ מרוכז ידע רב בתחומים אלה, ולנוכח פערי האיוש בשורות הממשל האמריקני, לישראל יש הזדמנות להקדים להניח על השולחן תוכנית מפורטת, באופן שישפיע על תפקוד המנגנונים ברוח אינטרסיה, ובראשם פירוק חמאס מנשקו.
   
   במסגרת זאת, יידרשו בין היתר הגדרות ברורות ומדויקות של –
   • הגורמים האחראים לפירוק חמאס ויתר ארגוני הטרור מנשקם ומניעת התעצמותם, ומאפייני הפירוז: פירוט סוגי הנשק שיימסרו, התשתיות הפיזיות שיפורקו, מעל הקרה ומתחת לפני קרקע, יכולות הייצור, המסגרות הארגוניות ועוד.
   • סמכויות הכוח הרב-לאומי, בדגש על גישה בלתי מוגבלת לכל מקום (כולל לבתים פרטיים, בתי חולים, מסגדים וכו'), סמכות להפעיל כוח ולפתוח באש למילוי משימתו וכדומה.
   • שקיפות ודיווח מפורטים (לישראל, לארה"ב וליתר המדינות המעורבות) על פעילויות הכוח, אירועים חריגים והפרות של ההסכם, בדגש על תחום הפירוז.
   • המנגנונים ואופן הטיפול בכל תלונה ישראלית על ניסיון הפרה של חמאס, כולל לוח זמנים מחייב לתיקון ההפרה ותהליך דיווח.
   • הסמכויות שיינתנו לישראל לפעול נגד יכולות צבאיות של חמאס, או איומי טרור מעזה לשטח ישראל, בכל מקום שבו הכוח הרב-לאומי וגורמים אחרים האחראים לפירוז לא יפעלו להסרת איומים, יכולות ותשתיות אסורות.

   

5. התניית הנסיגה בתוך עזה – נוכחות צה"ל בתחומי הרצועה, שכל הצדדים יבקשו להסיג, היא נכס ומנוף בידי ישראל. על ישראל להתנות את נסיגת הכוחות מהשטח, בסיכומים ברורים על המנדט ומאפייני הפעילות של הכוח הרב-לאומי ויתר מנגנוני השלטון בעזה, ועל התנאים שיבטיחו את פירוק חמאס מנשקו ומניעת תרחיש של חזרת האיום מעזה על ישראל. בכל מקרה תשאיר הנסיגה "פרימטר" מספק להגנה על יישובי מערב הנגב.
6. שיקום תמורת פירוז – בידי ישראל מנוף רב-עוצמה נוסף להשיג את מטרותיה בעזה: שליטתה במעטפת ובמה שייכנס לרצועה מאפשרת לה להתנות שיקום ובנייה מחדש של כל אזור בעזה בפירוזו, גם אם בהדרגה, על פי פרמטרים מוסכמים מראש עם המערכת הבין-לאומית.
7. תפקיד לרשות הפלסטינית – לצד עמידה על מימוש הרפורמות ברשות, אסור לישראל לפסול על הסף את זיקתה לתהליכים בעזה, ובוודאי שלא להמשיך לפעול להחלשתה עד כדי פירוק. הכרה בתפקיד לרשות ברצועה היא תנאי שמציבות מדינות ערב, והיא חיונית מבחינת היכולת לגייסן ולרתום אותן, לא רק להשתתף באופן יעיל במנגנוני השלטון והביטחון בעזה, אלא גם להתקדם בתהליך הנורמליזציה.
8. מזעור השפעתן של קטאר וטורקיה – לישראל אינטרס עמוק שהדומיננטיות במימון ובהשתתפות במנגנוני הביטחון בעזה תהיה של האמירויות וסעודיה, ולא של קטאר וטורקיה. בה בעת, לא נכון להגזים באיום שמציבות האחרונות ולהפוך אותן לאויבות, באופן שעלול ליצור חיכוך ישיר, בעיקר בין טורקיה לישראל, ולהסיט את הפוקוס מהיעדים המרכזיים בעזה. בניית מחנה ישראלי-סעודי-אמירותי באזור, כחלק מתהליך הנורמליזציה, תציב את משקל הנגד האפקטיבי ביותר לציר האחים המוסלמים.

   

9. מוכנות להתפוגגות ההסכם ולהכרעה – לא כדאי להחמיץ את ההזדמנות לתרגם את חזון טראמפ והירתמות העולם, כולל שיגור כוחות בין-לאומיים, כדי לבנות אלטרנטיבה לחמאס ב"יום שאחרי" בעזה. זה נושא שמשיקולים פוליטיים נמנעה ממשלת ישראל מלעסוק בו, ובלעדיו תבוסת חמאס לא תהיה שלמה. ועדיין יש להיות מוכנים גם לאפשרות שבטווח הארוך המהלך המדיני בעזה לא יצליח. מכיוון שישראל לא יכולה להרשות לעצמה לחזור למציאות של 6 באוקטובר, ועליה לוודא שעזה לא תשוב לעולם להיות עוד איום על אזרחיה, עליה להכין מהלומה מפתיעה להשמדת חמאס כצבא טרור, ובמוקדה פתרון טכנו-מבצעי להרס מרכז הכובד העיקרי של יכולתו הצבאית – המנהרות.
10. איו"ש וירושלים – חשוב למנוע הסטה של המיקוד מפירוז עזה ומתהליך הרחבת מעגל הנורמליזציה. הזירות המיידיות שעלולות להסיט את הקשב במערכת הפלסטינית הן הר הבית בירושלים ואיו"ש. הדבר מחייב שמירה קפדנית על הסטטוס קוו בהר הבית וריסון הפשיעה הלאומנית, לצד מאמצי הסיכול הסיזיפיים של התארגנויות טרור פלסטיני.

בשורה התחתונה, סיום המלחמה בעזה מסמן יציאה מהמצר שנקלענו אליו, שהיה עלול להוביל אותנו להמשך לחימה ללא תוחלת וללא סוף, בואכה כיבוש הרצועה וממשל צבאי בה. כעת, נפתח לפני ישראל חלון הזדמנויות להפוך את המגמות המדיניות השליליות, לבודד ולפרק את חמאס, לחדש את תהליכי הנורמליזציה והתארגנות המחנה האנטי-איראני באזור ולהיחלץ מהבידוד הקשה בעולם. אומנם זה לא יהיה קל, אך ההישגים מאז 7 באוקטובר מקנים נקודת זינוק טובה להתמודדות עם הנזקים הכבדים שנגרמו לישראל ועם האתגרים הגדולים שבפתח. לשם כך יידרשו יוזמה, מדינאות ודיפלומטיה אמיצות, אחראיות ומרחיקות ראות.  

>>> האלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא MIND ISRAEL ומייסדו.