הרעלים שמסתתרים בחבילות הבגדים שהזמנתם בבלאק פריידיי: "זה מגיע גם לעובר"

חודש נובמבר מאחורינו, ואיתו – כבכל שנה – גם הבלאק פריידיי, חגיגת הקניות חסרת המעצורים. במו עינינו ראינו את המטוסים בנתב"ג, שמהם פורקים את החבילות שכל כך הרבה ישראלים הזמינו. "רק בשבועיים בנובמבר אנחנו מטפלים ביותר מ-250 אלף חבילות, ובמהלך החודש נגיע כמעט למיליון חבילות", העריכה נחמה רונן, יו"ר קבוצת ממן. "זה שיטפון – במהלך דצמבר אנחנו מצפים למיליון וחצי חבילות שיגיעו, אלה באמת כמויות אסטרונומיות".

בתוך פחות משמונה שעות בבלאק פריידיי קנו הישראלים בכרטיסי האשראי שלהם בסכום של יותר ממיליארד שקל – עלייה של יותר מ-20% לעומת השנה שעברה. הייתה במהלך אותו יום דקה אחת ספציפית, בשעה 12:56 ליתר דיוק, שנרשמו בה עסקאות בסך יותר מ-4.5 מיליון שקל. ומעל כולם בלט המותג שהישראלים הכי אוהבים: החברה הסינית SHEIN, או "שיין" בעגה המקומית. היא – ורשתות האופנה המהירה – עמדו במרכז פרק של הפודקאסט "אחד ביום" ששודר השבוע ומובא כאן בהרחבה.

בנתב"ג היה ניתן לראות מקרוב כמה משמעותי SHEIN: כשפרקו את מכולות הענק שבמטוסים, יותר מחצי מהחבילות הללו הגיעו רק מהאתר הזה. במבט רוחבי על כל השליחויות לישראל, מגיע האתר למקום השלישי, אחרי עליאקספרס ו-Temu, והוא אתר ההלבשה מספר אחת במדינת ישראל. והחבילות עצמן גם הולכות וגדלות – אין מדובר עוד ב"קנייה קטנה לילד" אלא במוצרים לבית וגם בציוד חד-פעמי.

זה היה יכול להיות סיפור על חברה מצליחה ששברה שיאי מכירות וכבשה את השוק, אלא שכעת היא בכותרות בגלל נושא אחר לגמרי: הגילוי המזעזע על החומרים שלא ידעתם שיש בבגדים שלכם. דוח חדש של ארגון הסביבה גרינפיס מצא כי בגדים של SHEIN – וגם נעליים, סנדלים, תיקים ועוד כמה מוצרים המכילים מתכת – הכילו כימיקלים מסוכנים ברמה שהיא פי 3,000 מהמותר, מהתקן הגרמני. הדוח מצביע על כך שלמרות ההבטחות של הענקית הסינית, עדיין בחלק מהבגדים שאפשר לרכוש מאותו אתר, כולל בגדי ילדים, אפשר למצוא מתכות וחומרים רעילות שעלולים לפגוע בסביבה ובבריאות שלנו.

הרעלים המסוכנים שמגיעים עד לעובר

"גרינפיס קנו פריטים בשמונה מדינות, אחת מהן ישראל, ואפילו מתאילנד. הם לקחו את הבגדים האלה למעבדה ובדקו בהם כימיקלים ספציפיים. ביותר מ-30% מהבגדים ש-SHEIN מוכר נמצאו כימיקלים רעילים ברמות גבוהות מאוד וחריגות", מסבירה ד"ר מיטל פלג מזרחי, חוקרת אופנה ואקלים, עמיתת פוסט-דוקטורט במחלקה לכלכלה של אוניברסיטת ייל. "הרוב הגדול של הכימיקלים הרעילים האלה נמצאו בבגדים שנמכרים בישראל – כלומר כמות הכימיקלים הרעילים הגבוהה ביותר הייתה בפריטים שנמכרו בישראל. וזה צריך להדאיג אותנו".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

אותם כימיקלים לא רק פוגעים ברמת האסתמה בעור או גורמים לפריחות. מדובר בסכנה גדולה עוד יותר: הם עלולים לגרום לכמה סוגי סרטן ולבעיות פוריות. רופאת עור אחת אף הזהירה כי אם אישה בהיריון תלבש מוצרים שיש בהם רמת כימיקלים גבוהה כל כך, היא עלולה לפגוע בעובר. הסיבה לכך היא שבמהלך ההליכה וההזעה עלולים הכימיקלים האלה לחדור לגופנו ולגרום אפילו לעובר עצמו לאסתמה של העור.

"הדוח הזה מגלה לנו שהבגדים שאנחנו קונים הם רעילים, ממש מרעילים אותנו, פוגעים לנו בבריאות. אלה כימיקלים שאנחנו יודעים כבר הרבה שנים שיש להם הרבה השלכות בריאותיות. בין היתר הם פוגעים בהתפתחות המוח ומעכבים הורמוני גדילה, וזה חשוב כאן במיוחד כאשר מדובר על בגדי ילדים", מוסיפה ד"ר פלג מזרחי.

"איכות ירודה טומנת בחובה כימיקלים רעילים"

אל מול דוח חמור שכזה עולה השאלה מדוע רק עכשיו אנחנו שומעים על הממצאים המזעזעים הללו. התשובה הפשוטה היא שבמדינת ישראל אין רגולציה ואין תקן: ברגע שאתה מזמין מוצר ביבוא אישי, אתה לא מחויב לבדוק אותו במעבדה, ואף מעבדה לא תלך ותעשה בדיקה מדגמית. בחו"ל, במקרים רבים שבהם מגיעה מכולה עם מוצרים, מבצעים בדיקה מדגמית על שקית – בלי לפגוע בבגד שהוזמן. בארץ אין שום תקן בנושא, ולכן לא תתבצע בדיקה מדגמית. אם יקנה יבואן מאותו אתר סיני שמלות ערב וירצה למכור אותן בחנות של "בגדי מעצבים" לכאורה – גם אצלו לא יבדקו את הסחורה הזו.

"אני לא מאשימה אותך שאתה לא בודק את הכימיקלים הללו, גם אני וגם אתה לא חושבים על זה כשאנחנו הולכים לקנות בגדים, זה לא התפקיד שלנו לחשוב על כך", מוסיפה ד"ר פלג מזרחי. "זה התפקיד של הרגולטור. הוא צריך להיכנס ולהעביר את הבגדים והמוצרים סדרה של תקנים מחמירים, שיקבעו אם המוצר הזה פוגע בבריאות שלנו. רגולציה מגיעה הרבה מאוד פעמים מתוך השטח ומתוך קול זעקה שלנו כצרכנים ושלנו כבוחרים. כל עוד השיח בישראל ממשיך להיות שיח של 'אנחנו רוצים שבגדים יהיו יותר ויותר זולים', ולא שיח של 'אנחנו רוצים שהבגדים שלנו לא ירעילו אותנו ואת הילדים שלנו', נמשיך לראות רגולציה שמגדילה את הפטור ממע"מ ומוזילה את הבגדים, ולא נראה רגולציה שמגינה על הבריאות שלנו ושל הילדים שלנו".

"כלל האצבע הוא שככל שבגד זול יותר, כך סביר יותר להניח שנמצא כל מיני קיצורי דרך בתהליך הייצור שלו", מדגישה ד"ר פלג מזרחי. "לרוב הם כוללים חומרים מזהמים יותר וגם תנאי העסקה ירודים יותר. "ואם מדברים על איכות הבגד, אז חומרים זולים יותר הם חומרים רעילים ברובם הגדול. ככל שבגד זול יותר, כך סביר יותר להניח שהאיכות שלו ירודה יותר, וחלק מהאיכות הירודה הזאת טומנת בחובה גם כימיקלים רעילים. למה? בשתי מילים: אופנה מהירה".

"הרעיון – שתמיד תמצא משהו לקנות"

גילוי הכימיקלים המסוכנים, טירוף הקניות בבלאק פריידיי וההשפעה שלהם על החיים של כולנו – כל אלו חלק ממהפכה שנמשכת כבר כמה עשורים, מהפכת האופנה המהירה. "זו אופנה שמייצרים אותה מאוד-מאוד מהר וגם נפטרים ממנה מהר כי הטרנדים מתחלפים: קניתי חולצה היום ובעוד שבוע-שבועיים-חודש-חודשיים יימאס לי ממנה כי היא יצאה מהאופנה, ואני איפטר ממנה למרות שהיא במצב מצוין, כדי לפנות את המקום בארון", אומרת ד"ר פלג מזרחי. "כדי שנוכל לאפשר לעצמנו את התחלופה הזו המחירים מאוד זולים, יותר זולים מאי-פעם. זו האופנה המהירה, והיום גם מדברים אפילו על אופנה אולטרה-מהירה".

מהפכת האופנה המהירה התחילה בסוף שנות ה-80 כשחברת אופנה מספרד – אז די אנונימית, זארה שמה – הגיעה לארצות הברית. "היא הייתה החלוצה הגדולה של אופנה מהירה. הרעיון הבסיסי, שבמידה רבה הוא עדיין הרעיון של אופנה מהירה, היה לקחת כל מיני רעיונות ועיצובים ממסלולי ההוט-קוטור ולתרגם אותם לדגם נגיש וזול. קראו לזה אז 'דמוקרטיזציה של עולם האופנה': לוקחים את הרעיונות של ורסצ'ה ודולצ'ה וגבאנה ושאנל ומתרגמים אותם למשהו שכולנו יכולים לקנות – פתאום גם אני יכולה שיהיה לי משהו שהוא לא שאנל אבל 'נראה כמו', משהו דמוקרטי, מהיר וזול. איכות הבגדים כמובן נמוכה מהדגמים שהם מנסים להעתיק. מבחינת החברות לא צריך שהאיכות תהיה באמת טובה, צריך שאנחנו נרצה להיפטר מזה ולהחליף את זה. הדגם הזה היה הצלחה מסחררת".

מהר מאוד הצטרפו רשתות נוספות לחגיגה, ובהן H&M, פריימארק וגאפ. ומה מאפיין אותן? המהירות שבה הן מציעות קולקציות. "כמה מהירה היא האופנה המהירה? כשאנחנו מדברים על רשתות מסורתיות מהסוג הזה, אנחנו מדברים על סדר גודל של 52 קולקציות בשנה. 52, זה כשלעצמו מספר מטורף, כי יש לנו ארבע עונות בשנה". כלומר, אם נחזור לאותה חנות אחרי שבוע-שבועיים, נראה שם פריטים חדשים. "הרעיון הוא שתמיד תמצא משהו לקנות, את החוויה הזאת של הדופמין שעולה, את ה'חדש-חדש-חדש', ותמיד תהיה לך מוטיבציה לקנות עוד משהו. תמיד תרגיש שמה שכבר יש לך וכבר קנית הוא לא מספיק טוב, הוא מחוץ לאופנה, והינה ה'הוכחה' – הוא אפילו כבר לא נמכר, מי לובש את זה?"

"ומה קורה עם הבגדים שלא נמכרו? זאת שאלה נהדרת. אף אחד לא יודע. למה אנחנו לא יודעים? כי אין שום רגולציה שמחייבת את הרשתות האלה בגילוי נאות, להצהיר מה הם עושים בסחורה שהן לא הצליחו למכור, או אפילו מה היקפי הייצור: כמה בגדים הן משחררות לחנויות? כמה מהם הן הצליחו למכור? אנחנו מעריכים שבין שליש לרבע ממה שהרשתות האלה מייצרות לא נמכר, והופך להיות 'מלאי מת'. מה קורה לכל אותם המלאים המתים האלה? אין לנו מידע, מכיוון שהרשתות לא מסגירות את הפרטים האלה. ייתכן שהבגדים נשלחים ישירות כתרומה לכל מיני מדינות באפריקה ובאמריקה הלטינית, תרומה שפטורה ממס, או ששורפים אותם".

"משתלם להשמיד או לזרוק"

למה לשרוף את הבגדים? למה לא לנסות למכור את הפריטים האלה בעתיד במחיר נמוך יותר, ולפחות להרוויח מהם עוד קצת כסף? "קודם כול, אחסון הוא דבר יקר – לא משתלם לחברות האופנה לשים את הבגדים בצד עד לעונה הבאה, חבל לשלם על אחסון שכנראה יהיה יקר יותר מעלות הייצור. החלק השני של התשובה הוא שאין לשום חברת אופנה אינטרס למכור ב-10 דולר מוצר שלפני כן היא מכרה ב-50 דולר, כי אחר כך הצרכנים לא יסכימו לשלם שוב 50 דולר על הדבר הזה.

"חברת קסטרו מכרה לפני שלוש שנים שלושה פריטים במאה. תיזכרו מה הייתה התגובה של הלקוחות שראו שהם מוכרים ג'ינסים ב-33 שקל. 'בחיים לא נקנה את זה שוב ב-120 שקל', נכון? כי עכשיו כבר יודעים מה המחיר האמיתי. לכן משתלם יותר להשמיד את הבגדים האלה או לזרוק אותם על מדינה אחרת".

הגל הראשון של מהפכת האופנה המהירה הביא את ההוט-קוטור להמונים, אותה אופנה עילית בתפירה איכותית יחידנית לפי מידה (להבדיל מן קונפקציה – ייצור תעשייתי המוני של בגדים במידות קבועות). אותו גל התאפיין בעשרות רבות של קולקציות בשנה, הגביר את הצרכנות, וגרם להצטברות של זבל רב.

השלב הבא של המהפכה התרחש בתחילת שנות ה-2000. "נכנסו אז שחקנים חדשים לחיינו – הטלפונים, האינטרנט. זה השפיע כמובן גם על האופנה. וכך הגענו לדור השני של האופנה המהירה, עם השחקניות הדיגיטליות הראשונות – אסוס, בובו, פריטי ליטל טין ועוד. הנקודה המשמעותית היא שבפעם הראשונה יכלו אנשים לקנות בגדים דרך הטלפונים, בכל מקום, בכל שעה. כבר לא צריך לחכות שהחנות האהובה תיפתח, פתאום יש לנו גישה לאלפי רשתות מכל העולם. הצרכנים קנו הרבה-הרבה יותר".

המעצב הוחלף באלגוריתם

אחרי הגל הראשון שהובילה זארה, והגל השני שהביא האינטרנט, הגיע הגל השלישי: אופנה אולטרה-מהירה – כמו אופנה מהירה, אבל מהיר עוד יותר, מנצל יותר, מזהם יותר וזול יותר. "המעצב הוא אלגוריתם, זאת אומרת שאין בכלל בן אדם שיושב מאחורי העיצובים האלה. האלגוריתם סוקר את כל הרשתות החברתיות, מבין מה חם ומה טרנדי, ומתרגם את זה לאלפי הדגמים שעולים בכל יום", מסבירה ד"ר פלג מזרחי. "זו גם הסיבה שאנחנו רואים הרבה מאוד הפרות של זכויות יוצרים, הרבה מאוד מעצבים קטנים, עצמאיים, שאין להם היכולת הכלכלית לתבוע את SHEIN, אבל פעם אחרי פעם אנחנו רואים שאותו אתר מעתיק מהם דגמים ש'התפוצצו' באינסטגרם או בטיקטוק, מוכר אותם כאילו היו שלו, ואין שום דרך להתמודד עם התופעה הזאת".

"SHEIN נכון להיום היא חברת האופנה האולטרה-מהירה הגדולה בעולם. היא החלוצה של המודל הזה, היא הראשונה, היא המובילה והיא זאת שמכתיבה את הטון. זו חברת האופנה הרווחית בארצות הברית, והיא בכלל לא ממוקמת שם, מה שמעצבן את האמריקנים. היא מחזיקה ביותר מ-30% משוק מכירות האופנה שם והפכה לתופעה גלובלית: גם באירופה המצב דומה, וכמובן גם בישראל. ישראל נחשבת לצרכנית מאוד-מאוד 'כבדה' של SHEIN".

הקרב המשפטי של SHEIN בצרפת

רק לפני כמה ימים הודיע שר האוצר בצלאל סמוטריץ' על הגדלת הפטור ממס בקניות מחו"ל, שעמד על 75 דולר וכעת עולה ל-200 דולר. ד"ר פלג מזרחי מתקוממת: "באופן אישי אותי זה מדאיג ומרגיז, קשה לי להבין למה במקום לתמוך בתעשיית האופנה הישראלית, שגם ככה גוססת, המחוקק הישראלי בוחר לתמוך ב-SHEIN. אם הוא רוצה לקבל השראה, הוא יכול להסתכל על החקיקה באירופה, וספציפית בצרפת, שמנסות אפילו להוציא אל מחוץ לחוק את אותו אתר, אחרי שניסה להשתלט על שוק האופנה המקומי. החברה פתחה את החנות הפיזית הראשונה שלה בפריז ומוכרת שם לא רק בגדים זולים: מצאו שהם מכרו גם צעצועים פדופיליים, כלומר בובות מין בצורה של ילדות, וגם צעצועי נשק באתר האינטרנט שלהם. המחוקק מיד ניצל את זה בשביל לנסות להוציא אותם אל מחוץ לחוק.

"אני לא חושבת שהם יצליחו בצרפת, אבל הכיוון של החקיקה הוא לנסות להתנגד לתופעה, ולתפיסתי זה צריך להיות גם הכיוון בישראל – לא רק נגד SHEIN, אלא באופן כללי מול אופנה מהירה ונגדה – לתמוך באופנה המקומית וביצירתיות. אין באמת דבר כזה פריטים זולים, יש רק בגדים שמישהו אחר כבר שילם עליהם את המחיר לאורך הדרך, זה לא משתלם. נדמה לנו שאנחנו דופקים את המערכת כשאנחנו קונים הרבה ובזול, אבל היחידים שנדפקים מזה הם אנחנו, שמסיימים מול ארון מלא בזבל באיכות ירודה.

"אם אמרנו שבאופנה מהירה אנחנו מדברים על 50 קולקציות בשנה, באתרים כמו SHEIN אנחנו מדברים על בין 3,000 ל-11,000 פריטים חדשים בכל יום. זה קצב ייצור שבאמת קשה לתפוס. ובשביל לייצר כל כך מהר וכל כך הרבה, אנחנו חייבים בהכרח לנצל עובדים לאורך הדרך, לייצר בתנאי ייצור קשים: הם עובדים בין 14 ל-18 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, ומשלמים להם לפי פריט, לא לפי שעה. זה אומר שברוב המקרים הם אפילו לא יקומו לשירותים, כדי שלא להפסיד את היכולת לייצר עוד ועוד. הרבה מהם עובדים בחיתולים. חלק מהם גם גרים שם, כלומר הרבה יותר משזה דומה למפעל, זה דומה לבית כלא, וחשוב להגיד גם את זה. אנחנו יודעים היום שיותר מ-98% מהפועלים במפעלי הטקסטיל לא מרוויחים שכר שמספיק אפילו כדי להאכיל את המשפחות שלהם, שלא נדבר על שכר מחיה".

לטמון משאית של זבל בכל שנייה

"זו תעשייה בעייתית: למחיר הזול של הבגדים יש מחיר גבוה – לא רק הפועלים משלמים את המחיר אלא גם אנחנו, הילדים שלנו שאנחנו קונים להם בגדים ברשתות האלה משלמים את המחיר בבריאות. היום תעשיית האופנה נחשבת לאחת מהתעשיות הכי מזהמות והכי מנצלות בעולם, זו תעשייה שאחראית ליותר פליטות של גזי חממה, מה שגורם למשבר האקלים יותר מכל הטיסות וכלי הרכב גם יחד. תעשיית האופנה היא גם המקור השני בגודלו לזיהום של מים מתוקים, מים שבכל קונסטלציה אחרת היו משמשים לשתייה של אנשים, 35% מהמיקרופלסטיק בים – הפלסטיקים הקטנים שאנחנו לא רואים בעיניים אבל נמצאים במזון שאנחנו אוכלים ובמים שאנחנו שותים ובמחזור הדם שלנו – מקורם בתעשייה הזו. ככל שזה יותר זול, ככה זה יותר מזהם ויותר מסוכן לבריאות שלנו".

ועל כל זה צריך להוסיף את כמויות הפסולת הבלתי נתפסות. "נכון להיום, מדי שנה, תעשיית האופנה מייצרת 1.92 מיליון טונות של פסולת טקסטיל מדי שנה. ערכתי את החישוב בשביל הסטודנטים שלי בייל כי זה מספר שקשה לתפוס – 1.92 מיליון טונות שווה ל-278 מגדלי אמפייר סטייט בניו יורק מדי שנה. כשאני אומרת 'פסולת טקסטיל' הדבר הראשון שעובר בראש הוא זבל, אבל מדובר למעשה על בגדים שאנשים קנו ולבשו פעם, פעמיים או שלוש – מקסימום שמונה פעמים לפי הממוצעים הכי נדיבים – ונפטרו מהבגדים האלה פשוט כי הם יצאו מהאופנה, לא כי הם לא טובים. והבגדים האלה במצב מצוין. הסטטיסטיקה מדברת על כך שבכל שנייה בארצות הברית לבדה נטמנת באדמה כמות בגדים בשווי של משאית. זה נתון שתמיד מדהים אותי".

ד"ר פלג מזרחי ביקרה בחצר האחורית של האופנה המהירה, אחד המקומות שמגיעים אליהם כל הבגדים האלה שעד לפני רגע רצינו לקנות – ועכשיו הם זבל, פסולת. "חזרתי לא מזמן מגאנה. אני חייבת להגיד שזו הייתה חוויה מטלטלת. אני חוקרת אופנה וסביבה כבר עשור פחות או יותר, בהחלט מודעת להשלכות של צריכת יתר, ובכל זאת, לעמוד בלב של מזבלות במקומות שפעם היו החופים היפים ביותר בעולם – ולראות מסביבי הרים על גבי הרים, של פסולת טקסטיל בגובה של בניינים, ערמות של בגדים על בגדים שאף אחד לא רצה ויש משפחות שגרות שם – זאת חוויה מזעזעת, הריח קשה, הרבה מהבגדים האלה הם בגדים ששורפים, כי אין שום דרך אחרת להיפטר מהערמות האלה".

גאנה היא אחת ממדינות אפריקה שמתקיים בהן מה שנקרא "קולוניאליזם של פסולת": אזורים שהפכו למזבלות ענק של מדינות עשירות – מדינות שנפטרות מהנטל הסביבתי והבריאותי שלהן ומעבירות אותו הלאה תחת מעטה של "תרומות". זו פרקטיקה שחברות אופנה אוהבות, כי זה גם פוטר אותן ממס, כי הן נתנו פה "תרומה", תרומה שאיש לא ביקש. "הבגדים האלה מכילים הרבה מאוד כימיקלים רעילים, אז תחשבו מה קורה ברגע ששורפים ערמות בגודל של בניינים, מלאות בכימיקלים רעילים, תחשבו כמה זה רעיל למשפחות שגרות שם, אני הרגשתי את זה על עצמי – הייתי חולה שבוע לאחר מכן. מסביבי במזבלה יש אנשים שמחפשים 'מציאות' בתוך הזבל, דברים שאולי אפשר להציל ולמכור, וברור שהם חולים. זה תוצר של עופרת ושל כימיקלים רעילים שנשרפים שם. יש מִתאם גבוה עם מחלות נשימה".

"הפכנו את אפריקה ובתוך זה את גאנה לפח הזבל שלנו, כדי שנוכל להמשיך לקנות עוד ועוד בגדים זולים, ובשביל להוסיף חטא על פשע אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו תורמים את הבגדים שאנחנו כבר לא רוצים – חבר'ה, זו לא תרומה, זה לזרוק זבל על אפריקה, שלא מעוניינת בו: אף אחד בגאנה לא מחכה לחולצת סוף המסלול שלנו, ואם אתם רוצים לתרום תתרמו כסף, לא בגדים מלוכלכים".

ערמות פסולת הבגדים חושפות את הצד האפל של הבלאק פריידיי וכל תרבות חגיגת הקניות. אז מה בכל זאת אפשר לומר למי שאוהבים בגדים ואוהבים לקנות וגם חוטאים בחגיגות הסיילים הגדולות – מה חשוב שנזכור בפעם הבאה שאנחנו מתפתים ללחוץ ולרכוש?

"אני אוהבת אופנה, כן? לא הייתי נכנסת לתחום הזה של אופנה בת-קיימה אם לא הייתי אוהבת אופנה, ולא הייתי מחפשת דרכים הוגנות ואתיות ליהנות ממנה. אפשר להמשיך ליהנות מאופנה, אני לא אומרת שלא, אבל יש דרך אחרת. תשאלו את עצמכם: למי אתם רוצים שהכסף שלכם ילך?

"האם הייתם רוצים שהכסף שלכם ילך לתאגיד ציני, ענק ומזהם, או למעצבת ישראלית שאנחנו מעריכים ואוהבים? צריך לקנות פחות ולקנות מדויק יותר, כי בסוף חגיגות הקניות אנחנו עומדים בבוקר מול ארון מלא בגדים ותחושה של 'אין לי מה ללבוש'. תפחיתו את הכמויות, תתמקדו באיכות ולא בכמות. אתם גם תיראו הרבה יותר טוב, אני מבטיחה לכם".

עורך הפודקאסט: רום אטיק | מגיש הפרק: גדעון אוקו | תחקיר והפקה: הלה פז, שירה אראל, דניאל שחר ועדי חצרוני | סאונד: יאיר בשן

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של "אחד ביום"