"אנשים אומרים 'את נקייה, אז אין לך כלום'": החלימו מסרטן וגילו את ה"יום שאחרי"
אורית, גוני ואור ניצחו בקרב נגד המחלה הקשה שתקפה אותן, אך גילו שהמאבק על החיים, על הגוף ובעיקר על הנפש רק מתחיל. "מבחינת כולם אני חזרתי. ברגע שעברתי את הניתוח האחרון, מבחינתם החלמתי ונגמר הסיפור", מספרת אורית. שלושתן מדברות על הכאבים וההשלכות של המחלה והטיפולים, ומבהירות: "סרטן הוא לא משהו שעוזב"
מור פיקלני
פורסם:
מי שמחלים מסרטן זוכה לדעת רבים ל"סוף טוב מהאגדות", אבל אחרי ההתמודדות הקשה עם המחלה, על שלל הטיפולים והבדיקות שלה, מגיעה התמודדות נוספת. "אני בעצם הצלתי לעצמי את החיים", מספרת אורית מרקוביץ', נשואה ואם לשני ילדים מעמק חפר. "עשיתי ממוגרפיה כל שנה ותמיד הכול יצא תקין. הרגשתי בגוף שלי עייפות יתר שלא מאפיינת אותי והתעקשתי שיש משהו, שיבדקו אותי", היא משחזרת את התקופה שקדמה לאבחון. למרות כל הבדיקות התקינות, היא המשיכה להרגיש שמשהו לא בסדר. "הכול יצא תקין – אבל אני עדיין לא במיטבי".
ההתעקשות שלה הצילה את חייה. "כשהתחלתי להרגיש משהו חשוד בשד הלכתי להיבדק. הרופאים אמרו לי שאין צורך לחזור על הממוגרפיה שכבר נעשתה בצד ימין, ועשו רק בצד שמאל. גם שם הכול יצא תקין", מספרת מרקוביץ'. "המשכתי להתעקש, ועשו לי אולטרסאונד. שם ראו משהו, אבל אמרו לי שהם חושבים שזה כלום". בכל זאת לקחו הרופאים ביופסיה. "וזהו, ה'שום דבר' הזה התברר כשלושה גידולים סרטניים: בצד ימין שני סנטימטרים, בצד שני שבעה, וגם בלוטה נגועה", היא מספרת. "אחר כך, בעקבות הפט סי-טי, מצאו לי סרטן גם בבלוטת התריס".
"אף אחד לא הודיע לי שזה נגמר"
אורית גילתה על המחלה כשהייתה בניו יורק, בסדנת צילום של זיו קורן. "הרופאה התקשרה אליי ושאלה איפה היא תופסת אותי. אמרתי לה שאני בסדנה במנהטן, אבל שתגיד מה שהיא רוצה", היא משחזרת. "הדבר היחיד ששאלתי את הרופאה אחרי הבשורה הוא אם אני צריכה לעזוב את הכול ולחזור". למרות הגילוי הקשה פיתחה אורית גישה פרקטית למחלה. "ישר כששמעתי שאני חולה עשיתי רשימה, צפיתי בסרטונים של רופאים ביוטיוב וככה החלטתי עם מי אני רוצה לצאת למסע הזה".
על הרופאים שבחרה בתום המחקר הקטן שלה יש לה רק מילים טובות לומר. "משלב הגילוי עברתי שישה ניתוחים: כריתה מלאה בשני הצדדים, ניתוח חירום והשתלת עור – כי בעקבות ההקרנות נשרף לי כל העור בצד שמאל – ושחזור בטן", היא מפרטת. "משתמע מכך שאני חתוכה מכל כיוון בגוף. למרות כל זה, כל הזמן המשכתי לעבוד מהבית, ניסיתי לשמור על שגרת החיים כמה שניתן". אף שהסרטן מאחוריה, אורית מבהירה: "תכלס, אף אחד לא הודיע לי שזה נגמר. בגלל שלא גילו את זה בצורה קלה, קצת איבדתי אמון בבדיקות".
פרסומת
אומנם הגידולים הוסרו, אבל ההתמודדות של אורית ממש לא הסתיימה. "אני עדיין לא מרגישה בטוב", היא מספרת. "יש לי המון כאבים, אבל תודה לאל, כל הבדיקות יוצאות בסדר. בגלל שהסרטן שלי הוא הורמונלי, אני לוקחת כל יום כדור, ויש לו המון תופעות לוואי מאוד קשות". אורית סובלת עד היום מכאבים קשים בעצמות ובשרירים. "אני לוקחת משככי כאבים על בסיס יום-יומי, אחרת זה יותר מדי", היא אומרת. "מעבר לזה, גם בעקבות הוצאת הבלוטות בשתי הידיים, אני מאוד מוגבלת בתנועה שלהן. להחזיק דברים זה משהו שקשה לי להתמודד איתו, הידיים שלי חלשות מאוד. אני לא מצליחה לעשות הרבה, והדבר שהכי קשה לי הוא שאני לא יכולה להחזיק יותר את המצלמה".
"פתאום הפכתי להיות מי שצריכה סיוע"
הקשיים של אורית לא מסתכמים בכאבים, וגם הסביבה שלה מצפה ממנה שתחזור לשגרה. "מבחינת כולם אני חזרתי. אם אני עובדת אז אני בסדר, הכול כרגיל. מצפים שתצליחי לתחזק את הקשרים החברתיים והמשפחתיים, ואין לי אנרגיות לזה", היא מבהירה. "אנשים אומרים דברים כמו 'אם את נקייה, אין לך כלום'. לא מבינים שאני ממש בהישרדות תמידית". היא מתארת בכאב את הפער בין המציאות שלה לציפיות של הסביבה. "חד-משמעית איבדתי קשרים בחיים. בהתחלה כולם הציפו אותי, ומאוד נרתמו ועזרו. אבל ברגע שעברתי את הניתוח האחרון, זהו. מבחינתם החלמתי ונגמר הסיפור".
פרסומת
"גם הביטוח הלאומי הפסיק להכיר בי אחרי שסיימתי את הניתוח האחרון, ולא אושר לי מחדש תו הנכה", מוסיפה אורית. "כשאת חולה את מקבלת אוטומטית, אבל בתקופה ההיא לא נהגתי בכלל". לא מדובר רק באי-נוחות, אלא ממש בעיכוב השיקום שלה: "זה מונע ממני להגיע לפיזיותרפיה – כי לחפש חניה, לחנות רחוק ולתמרן, זה מעבר ליכולות שלי עכשיו. הדברים הכי פשוטים בעולם, שפעם לא הייתי מעריכה, הפכו להיות מאבקים של ממש. אני, שתמכתי ועזרתי לכולם, פתאום הפכתי להיות זו שצריכה סיוע. זה לא נתפס".
מעבר לקשיים שהיא חווה בסביבתה, גם בתוך המשפחה המצב של אורית לא פשוט. "בן הזוג מתוסכל שפתאום אין לו אותה אישה האקטיבית שהכיר בבית. הדינמיקה השתנתה והוא צריך ללמוד להסתדר מחדש עם מישהי שלא מתפקדת", היא מספרת בגילוי לב. "זה לא פשוט, אבל אנחנו עובדים על זה ולגמרי לא הרמנו ידיים, בסופו של דבר נמצא את השביל. לגבי הילדים, אני חושבת שהם לא הפנימו את זה בהתחלה לגמרי, כי הם כבר לא גרים בבית".
לדבריה, דווקא במהלך המלחמה עם איראן הבינו הילדים שלה את המצב האמיתי שלה. "זה שהם חזרו פתאום הביתה, גרם להם להבין כמה אני מוגבלת, ואז השיח איתם השתנה לגמרי. בכל פעם שאני מרימה משהו והוא כבד לי, אני חושבת מה יהיה כשיהיו לי נכדים. אני לא יודעת כמה אוכל להרים אותם. זו לגמרי מחשבה שעוברת בראש, אבל זו מטרה שאני מציבה לעצמי לעתיד".
פרסומת
"כשאמרו לי שאני חולה חשבתי שבא לי למות"
"הבת שלי נולדה ביום שאובחנתי", מספרת אור דורון, בת 35 מגבעתיים, מחלימה ומנהלת קשרי הקהילה ב"חלאסרטן" – עמותה וקהילה לתמיכה בחולי סרטן צעירים. "הייתי אז בת 32, בת הזוג שלי הייתה בהיריון, ואחרי סדרת בדיקות שבמהלכן את ממשיכה לקוות לטוב, אובחן אצלי סרטן השד. כמה שעות לאחר מכן התחילו לבת הזוג שלי צירים, ואלה, הבת שלי, נולדה. אני תמיד אומרת שזו הייתה יממה 'נורא מדהימה', כי היא באמת הייתה נוראה, אבל הבת שלי היא חבל הצלה".
הבשורה הקשה הגיעה במקביל ללידת הבת. "עוד לא הספקתי לעכל וכבר הפכתי לאימא", מספרת אור. "ההרגשה היא ששום דבר לא מתאים עכשיו. לא מתאים להיות אימא כשיש סרטן, ולא מתאים סרטן כשאת הופכת לאימא. כשאמרו לי שאני חולה, חשבתי שבא לי למות. המחלה לא משאירה אותך עם יותר מדי אופציות. אין ברירה אלא להחלים". אחרי לידת אלה נלחמה אור במחלה – גם כדי שלבתה תהיה אימא. "אני הבטחתי לה בחוזה, חוזה שהיא עוד לא הייתה מודעת אליו, שיהיו לה שתי אימהות. הייתי נחושה שלא להפר אותו".
פרסומת
"מבחינה פיזית כל הגוף שלי נכנס לטלטלה והיה קושי של ממש בהתנהלות היום-יומית", מפרטת אור על התקופה הקשה ומדגימה: "להיות לא מסוגלת להרים את הילדה, להחליף לה חיתול או בעצם לתפקד כמו האימא שהייתי אמורה להיות למענה". לאחר שהטיפולים שלה הסתיימו נגמר גם הליווי של בית החולים, מלבד מעקב. "אבל דווקא כשאת חופשייה ומשוחררת מהסרטן, אז את מתחילה להתמודד באמת. ברגע שיש מחלה פעילה, יש מסגרת שמחזיקה אותך, אבל כשאת לא בלו"ז טיפולים יותר, את נשארת מאוד לבד, וזה מזמן מחשבות ופחדים והתמודדות. פתאום את מסתכלת אחורה ואומרת לעצמך: מה לעזאזל קרה כאן?"
גם אור מתארת נתק משמעותי בינה ובין הסביבה שלה לאחר תום הטיפולים. "הפער כל כך גדול בין מה שאנחנו מרגישים ובין מה שקורה בפועל, כי הרבה פעמים אנשים אומרים 'אז יאללה, למה לא תחזרי לעבודה? או 'למה לא תתחילי טיפול?' המעטפת הכי קרובה שלך, המשפחה, החברות הכי טובות, כולם פתאום הופכים למי שלא דוברים את אותה השפה. בשביל שהאנשים הכי קרובים אליי יבינו אותי, כאילו צריך שיהיה להם סרטן, וכמובן אני לא רוצה שיהיה להם סרטן".
פרסומת
כדי להתמודד עם הבדידות, היא הגיעה אל קהילת חלאסרטן, שמיועדת לחולים ומחלימים צעירים בני 18–44. "אין שם בדידות, יש רק הבנה והכלה", מספרת אור בהתרגשות. "את יכולה לנהל שיחה עם אדם שהכרת לפני חמש דקות ולא תצטרכו לדבר, הכול יהיה דרך העיניים. סרטן הוא לא משהו שעוזב", היא מודה. "הבנתי שצריך ללמוד לחיות לצד המחלה, ולא לתת לה לנהל אותי. לי אישית, הקהילה של חלאס עזרה מאוד, כי היופי הוא שביחד מצאנו שפה משותפת שעזרה לנו להביא את עצמנו למקום רגשי מלא בפורקן".
"מאותו לילה, לא חשבתי עוד על המוות"
גוני דרי, בת 27, גילתה שחלתה דווקא בשיא של חייה. "בדצמבר שעבר חליתי בלוקמיה, סרטן הדם, ממש במפתיע", היא מספרת. "הכול קרה מהר. הייתי בשבוע התשיעי להיריון הראשון, והרגשתי עייפות וחולשה מטורפות, כאילו אני הולכת על מים". גוני הניחה שהתסמינים נובעים מההיריון, אך בכל זאת קבעה תור לרופא. "עשיתי בדיקות דם שגרתיות וראו שמשהו לא בסדר. למוחרת בבוקר התקשרו אליי ואמרו שאני צריכה להגיע למיון. שם הודיעו לי שיש לי סרטן אלים ושאני צריכה להתחיל טיפולים מיד".
פרסומת
"באותו לילה כבר נשארתי באשפוז, ובמקביל גם הייתי צריכה לעבור הפלה", משחזרת גוני את היום הטראומטי. "היה דופק, וכבר מאוד רצינו את ההיריון הזה. הכול היה בבת אחת. הרגשתי פחד עצום, אבל אני בן אדם פרקטי, אז ישר התחלתי לשאול שאלות". הרופאים בבית החולים ניסו להכין אותה לכך שהתקופה הקרובה תהיה קשה, אך הבטיחו שהיא תצא מזה. "לא האמנתי להם", היא מודה. "שאלתי אם אני הולכת למות, ואמרו לי ששיעורי ההחלמה גבוהים, אבל הוסיפו שתלוי איך אני 'אקבל' את המחלה. אמרו שהמוטיבציה משפיעה מאוד על ההחלמה, וזהו, מאותו רגע שאמרו לי את זה פשוט עשיתי סוויץ' בראש והחלטתי שאני לא יכולה שלא לקחת את זה בטוב. מטורף כמה כוחות יש בפנים. מאותו הלילה לא חשבתי עוד על המוות אפילו פעם אחת".
ביום המוחרת היה הרבה לעכל והרבה להתאבל עליו. "בין הבדיקות, הביופסיה וההפלה, חילקתי לי את הזמן להתאבל. 'אלו השעות להתאבל על הסרטן', 'אלו השעות להתאבל על ההיריון'. חילקתי את זה לשלבים כדי שאוכל להתמודד עם הכול. בערב אמרתי לעצמי, זהו, מעכשיו פשוט מקבלים את זה בטוב", מספרת גוני. מתוך הקושי העצום, היא גם קיבלה עליה את תפקיד: לחזק את המשפחה שלה. "בן הזוג שלי, יונתן, ישן איתי בבית החולים כבר באותו יום והיה איתי כל הזמן. גם אימא שלי, שהייתה איתי בכל הטיפולים, תמכה".
פרסומת
"אימא שלי ויונתן הכניסו את עצמם לבידוד כדי שהם יוכלו לטפל בי, כי לא הייתה לי מערכת חיסונית", היא מוסיפה. "אימא שלי לא ישנה עם אבא שלי במיטה ובכלל לא באותו חדר במשך חצי שנה. הם לא יכלו להיפגש אחד עם השני והסתובבו בבית כל הזמן במסכות, זה היה מאוד קשה. יונתן לא יכול היה להגיע לפגישות עם לקוחות, לא הלך לחדר הכושר, הוא היה צריך לעצור את החיים". את המצב הקשה השתדלה גוני לשפר ככל יכולתה. "אני נהייתי מאסטרית בלחשוב על רעיונות למאכלים עם חלבון שאפשר לאכול, כי בכימותרפיה כל התאים שמתחלקים מהר נפגעים, וזה גם במערכת העיכול. רוב האנשים שעוברים את הטיפול הזה מרזים מאוד, ואני אפילו השמנתי".
"כשאמרו לי שאני בריאה לא יכולתי לעצור את הדמעות"
כשהיא נשאלת על תמיכת המדינה ואם היא מספיקה, גוני מבהירה: "חד-משמעית לא. הייתי צריכה לעבוד קשה, גם בזמן הטיפולים, בשביל לקבל מה שמגיע לי. שיחות טלפון מאוד ארוכות, טפסים על גבי טפסים של בירוקרטיה. למה תוך כדי הטיפולים אני צריכה להתעסק בזה?" היא תוהה. "ארבעה חודשים עברו עד שראיתי כסף. את גם עוברת טיפולים, וגם תוך כדי זה את בלחץ כלכלי ובחוסר ודאות".
"כשהייתי חולה, גם הגיע לי טיפול פסיכולוגי, אבל תוך כדי הטיפולים פיזית רוב הזמן לא יכולתי לדבר מרוב כאבים", מוסיפה גוני. "דווקא עכשיו, כשאני רוצה, אני זכאית לשמונה פגישות. זה מוערך, אבל ממש לא מספיק".
פרסומת
"כשאמרו לי שאני בריאה לא יכולתי לעצור את הדמעות", משחזרת גוני. "אימא הייתה איתי שם פיזית, אבל מנטלית כולם. זה היה ניצחון של כולנו. חשבתי שזהו, שהכול מאחוריי. אבל די מהר התחיל החשש שהמחלה תחזור, כי בשנתיים הקרובות הסיכוי שהיא תחזור גבוה יחסית, ואני פעם בחודש צריכה להגיע לביקורת". מעבר לדאגות שלא פסקו, גוני מציינת: "יש המון תופעות לוואי, ופתאום נפשית המקום קצת שונה, ואני לא מרגישה שהחלמתי, עדיין לא".
"מה שהכי מפריע לי פיזית הוא הסחרחורות", מספרת גוני, "שמאוד מזכירות את הסחרחורות שחוויתי בתחילת המחלה. אני לא יכולה לעמוד לבד, ללכת, לנהוג, לעבוד – איבדתי את העצמאות שלי. אני תמיד צריכה מישהו איתי. אני גם לא יכולה לרקוד, שזו האהבה הכי גדולה שלי.
"יש לי גם עוד תסמינים שכנראה יישארו איתי לכל החיים מהכימו - והדבר שהכי הכי קשה לי הוא כל העניין של הפוריות. בגלל שהסרטן היה כל כך אלים והייתי בהיריון, לא היה זמן לעשות שאיבת ביציות. היום כמות הביציות שנשארה לי נמוכה. הרופאים אומרים שיש לי סיכוי טוב להביא ילדים לעולם, אבל אני מכינה את עצמי שאולי לא ושגם אם כן, זה כנראה לא יהיה שלושה ילדים כמו שפנטזתי, אלא פחות. זה עצוב לי, גם בשביל יונתן, שבא לי לתת לו גם את החלום הזה".
פרסומת
"פתאום זה נגמר, ואז מתחילים לעכל"
מעבר להתמודדות הפיזית, גוני מספרת על ההתמודדות הנפשית שהכתה בה בעוצמה לאחר סיום הטיפולים. "פתאום זה נגמר, ואז אתה מתחיל לעכל. עדיין כואב לי בלב על כל מה שאיבדתי בעקבות המחלה: ההיריון, החתונה שתוכננה. זה לא עובר", היא מפרטת. "התחושה הזו, שכל מה שהשקעתי בו עלול להילקח ממני בשנייה – זו תחושה קשה. פתאום אני מסתכלת על עצמי במראה, השיער שלי מתחיל לצמוח אחרי שהייתה לי קרחת, ואני לא מזהה את עצמי בכלל. אני מרגישה שאיבדתי איזו תמימות, ואני לא הייתי רוצה שגם מישהו אחר יאבד אותה".
"אני חושבת שהקושי הנפשי הוא יותר קשה מהקושי הפיזי, כי קושי פיזי הוא נקודתי, הוא פחות מכבה אותך", מסכמת גוני. "הצפי הוא שדווקא עכשיו אהיה הכי מאושרת, ואני דווקא הכי לא, אז יש פה פער. היום אני רוצה לתת לעצמי זמן לעכל ולעבד את מה שעברתי. למרות שמאוד חששתי, המחלה לא הייתה הדבר הכי מפחיד או נורא שקרה לי, כי למדתי להתמודד איתה", היא מסבירה. "היום אני יודעת שאם יבוא קושי, אני יודעת להתמודד איתו. יש לי הציוד שצריך ואני מוכנה לקרב. אני כבר לא פוחדת להגשים את עצמי".
פרסומת
"הבנו שיש בדידות עמוקה"
שירה סגל-קופרמן, מנכ"לית ומייסדת-שותפה של עמותת "חלאסרטן", שהוקמה בהשראתה של טל יעקובסון ז"ל, שמעה את הסיפורים האלה פעם אחר פעם והחליטה לפעול. "הבנו שיש בדידות עמוקה בקרב אותם אנשים צעירים שחולים בסרטן, כי הם לא שייכים לקטגוריה של הילדים, הם לא שייכים למבוגרים, והם בדיוק באמצע", היא מסבירה. "אחרי שזוהר ויענקל'ה יעקובסון איבדו את בתם בגיל 26 יצאנו לדרך, מצאנו שבעצם בכל יום עשרה צעירים בישראל מתבשרים שאובחן אצלם סרטן. לא יכולנו להישאר אדישים לזה והחלטנו לנסות למלא את הוואקום".
כיום משמשת העמותה קהילה לחולים ומחלימים צעירים ומנסה לשנות את המערכת. "הדרך היחידה, בעיניי לפחות, שאפשר למלא וואקום כזה היא לשאול את החולים והמחלימים מה כואב להם, מה חסר להם – וזה מה שעשינו", אומרת שירה. "ברגע שסיימת את הטיפולים, אז אין לך מסגרת וכל המאמץ הנפשי שאתה משקיע בזמן הטיפולים כדי לעבור את התקופה הזאת נחלש. כאילו עברת את הדבר הקשה, עברת את הדרמה הגדולה, ובעצם שם יש התחלה של פרק חדש בחיים".
פרסומת
"אתה בעצם מתחיל להבין שמי שהיית, זה משהו ששייך לעבר, ואתה מתחיל תהליך של להשלים עם מי שאתה עכשיו. וזה תהליך ארוך", מסבירה שירה. "הבנו שבערך 70% מהצעירים מחלימים. ובניגוד למבוגרים, לצעירים וצעירות צפויה תוחלת חיים ארוכה. תופעות הלוואי לטווח הארוך של הטיפולים הכימותרפיים, הביולוגיים והקרינתיים עלולים לגרום למחלות כרוניות ולהביא מורכבויות חדשות שנוצרות בתחום הפוריות, מחלות כלי הדם והלב, שמגיעות כתוצאה מהטיפולים שעברו".
שירה מציינת שהמדינה לא נותנת מספיק מקום לסוגיה הזו, וכי אין פרוטוקול החלמה או שיקום מסודר. "בעזרת מחלימה שחוקרת את התחום הקמנו לראשונה בישראל מרפאת מחלימים בקופת חולים, והפידבקים היו מעולים, אבל אז פרצה מלחמת חרבות ברזל והכול קרס", היא מבהירה. "העובדה שהמדינה לא נותנת גב לשיקום אונקולוגי, זו בכייה לדורות".
שירה מספרת על הניסיונות לשנות את המצב הבירוקרטי, למשל בהארכת קצבת הנכות. "בזמנו ניסה אמיר פיי גוטמן לקדם את הנושא, אבל זה לא צלח. זה נושא כבד, מכאיב ויקר". לצד הקשיים, היא גאה מאוד בחברי קהילת חלאסרטן, שמספקים עשרות מענים לצעירים וצעירות שמחלימים. "אני גאה בחבר'ה הצעירים האלו, שקמים על הרגליים ומפתחים מענים בכל תחומי החיים שנפגעים מהמחלה".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "מערכת הבריאות נותנת מענה לחולי הסרטן, החל מעת האבחנה, דרך הטיפולים ועד לשלב ההחלמה והשיקום. בישראל, כמו בעולם, הטיפול השיקומי לחולים אונקולוגיים ניתן ברובו במסגרות שיקום שונות, אשפוזיות ואמבולטוריות, שכן לרופאי השיקום יש היכולת והידע לטפל גם בחולים אונקולוגיים ובמחלימים ממחלות אלו.
פרסומת
"בשנים האחרונות פועל המשרד על מנת להרחיב את מסגרות השיקום באשפוז ובקהילה, על מנת לתת מענה גם לצורכי השיקום של מטופלים או מחלימים ממחלות אונקולוגיות. כחלק מכך, בשנתיים האחרונות נוספו כ-200 מיטות שיקום חדשות ברחבי הארץ, וכן נפתחו מספר מרכזי אשפוז יום שיקומיים. במטרה לחזק את מערך השיקום בקהילה הקצה המשרד בשנה שעברה 48 מיליון שקל לפתיחת שירותי שיקום חדשים בקהילה, תקציב שגדל השנה בעוד 26 מיליון שקל.
"במקביל פועל המשרד להרחיב את כוח האדם בתחום. בין היתר נחתם הסכם שכר רופאים היסטורי, שנותן דגש גם בתחום השיקום. המשרד מתמרץ את קופות החולים באמצעות מבחן תמיכה על מנת שיעסיקו מתמחים בשיקום מטעמן. חלק מקופות החולים אף מציעות סדנאות שיקום שונות למחלימים ממחלה אונקולוגית בהשתתפות עצמית נמוכה במסגרת השב"ן (שירותי בריאות נוספים). כדי להסדיר את תהליך העברת המעקב והטיפול במחלימים ממחלת הסרטן מאונקולוג לרופא המשפחה, וכן כדי לשמור על רצף הטיפול, פרסם משרד הבריאות חוזר חטיבת הרפואה בנושא. בין היתר קובע החוזר כי בעת סיום הטיפול האונקולוגי על האונקולוג המטפל למלא מכתב סיכום. המכתב יועבר לרופא המשפחה ויכלול, בין היתר, את פירוט המעקב הנדרש. כמו כן, קיימת המלצה כי ימונו אחראים ייעודיים בבתי החולים ובקופות החולים שירכזו את הטיפול בנושא".
מצאתם טעות לשון?