ביקור טעון במעוז חמאס שממנו יצאו המחבלים בני ה-18 לפיגוע

בבית של מוניר, איש עסקים כבן 40 מחברון, יש משהו שנשאר קבוע גם אחרי 7 באוקטובר: האמונה שלו בעבודה משותפת עם ישראלים. במפעל שהוא מנהל בגוש עציון, שמייצר דלתות ותריסים, עובדים שמונה יהודים, וכולם המשיכו להגיע גם בתקופה הכי מתוחה - לתפעל את המכונות, לשתות יחד קפה ולהחזיק את העסק יציב. אבל אז נכנסה המלחמה אליו הביתה. "באמצע המלחמה הבת שלי חוזרת הביתה ושואלת אותי, 'אבא, אתה עובד עם ישראלים? אתה לא מפחד שיהרגו אותך?'" הוא מספר בתסכול. "שאלתי אותה, 'מי אמר לך את זה?' והיא ענתה: 'המורה בבית הספר אמרה לנו שישראל הורגת פלסטינים, תיזהרו'".

הרגע הזה תפס אותו לא מוכן. "הרגשתי חוסר אונים והחלטתי לקחת את הבת שלי למפעל, והיא פגשה את העובדים הישראלים מכול הצדדים. היא התחילה להבין מי הם והחשיבה שלה השתנתה, אבל אחרי זה היא הולכת לבית הספר ומלמדים אותה שצריך לפחד מהם ושהם עלולים לפגוע בה", המשיך מוניר (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה).

ביום שלישי בשעה 9:00 בבוקר כבר מצאתי את עצמי בחברון. התושבים שפגשתי ציינו לפניי שהגעתי בעיתוי נכון, כשהכבישים עוד נושמים והתנועה זורמת יחסית, לפני שהעיר ננעלת בפקקים של המשך היום.

הביקור הזה היה כביכול שגרתי לחלוטין, פרט לעובדה שכניסה של כתבת ישראלית ללב הערים הפלסטיניות הפכה לחריגה מאז 7 באוקטובר. בעיר כמו חברון המציאות משתנה בן רגע, הכול נפיץ ועלול להתהפך. שעות ספורות לאחר מכן יצאו שני מחבלים בני 18 מהאזור לפיגוע המשולב בצומת גוש עציון ורצחו את אהרון כהן ז"ל בן ה-71.

הפער שבין האמירות שבתו של מוניר שמעה בכיתה ובין מעשה הטרור שהתרחש אחרי שעות ספורות הוא בדיוק הדיסוננס שעוטף את חברון - המרחק הקצר והבלתי נתפס בין מה שנראה כמו שגרה ובין הפעילות של חמאס, שמתקיימת ורוחשת מתחת לפני השטח כל הזמן. על כך מעידים בבירור גם הסקרים מהשנה האחרונה, שחושפים כי 55% מהתושבים בעיר מזדהים עם ארגון הטרור.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"בלי שמות ובלי מצלמה"

אנחנו חולפים על פני אוניברסיטת פוליטכניק בחברון, שבה לומדים כ-13 אלף סטודנטים. זו אחת משלוש האוניברסיטאות בעיר, מוסד גדול שמכשיר מהנדסים, אנשי חינוך ואנשי רפואה. אלא ששם עולה האבסורד: וליד צבארנה, אחד משני המחבלים שביצעו את הפיגוע, היה סטודנט לסיעוד. מי שלמד איך להציל חיים של בני אדם החליט לקחת את חייו של אהרון ז"ל, מוותיקי קריית ארבע.

ברחובות חברון קשה שלא להבחין באופי הדתי שמגדיר את תושבי העיר. ח'ליל א-רחמן, השם הערבי ששגור בפי הערבים ועיקרו מכינוי של אברהם אבינו, הוא לא סתם כינוי. אנשים כאן הולכים בכיסוי ראש, המסגדים צפופים ומלאים, והצדקה היא חלק מהיום-יום. כמעט אין בעל עסק שלא מפריש כסף לצדקה. אבל לצד החסד מתקיים גם משהו אחר. חלק מהתרומות שמגיעות למסגדים זולגות הלאה. בחברון יודעים היטב שחמאס מנצל את המרחב הדתי ואת מנגנוני הצדקה.

"אנחנו מוכנים לדבר בתנאי אחד", אמרו לי אנשי העסקים שפגשתי בחברון. "אנחנו מתראיינים בלי שמות ובלי מצלמה", הבהירו. לפני 7 באוקטובר הם עוד דיברו בגלוי, חלקם אפילו הסכימו להצטלם. אבל המלחמה בעזה טרפה את הקלפים. מאז אפילו מי שלא מזדהה עם חמאס יודע שהמרחב לצאת נגדו כמעט התאפס. בחברון כל מילה שתיתפס "לא במקום" עלולה לעלות ביוקר.

"מה אם יקרה לך משהו?"

כשאנחנו מתקרבים לכיכר א-רחמי, המתח בעיר כמעט מוחשי. סוף העלייה ימינה מוביל ישירות ליישוב היהודי שבחברון, שבו חיים כיום כ-600 יהודים. כמה מאות מטרים בלבד מפרידים ביניהם ומגלמים את כל המורכבות של העיר הזו. מעל אחד המבנים מתנוסס דגל ישראל, מראה חריג שמבטא כמה הכול כאן צמוד, טעון ומסובך.

אחמד מזכיר שעשרות מתפרעים יהודים הציתו השבוע בתים ורכבים בכפר ג'בעה שבאזור בית לחם. הוא לא מנסה לרכך - מבחינתו זה סימפטום של בעיה עמוקה. "זה אסון", הוא טוען, "צריך לטפל בנושא המתנחלים ולעורר הרתעה, המציאות הזו משתוללת. כל יום שולטת באזור המדיניות של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. הם נותנים למתנחלים חופש לעשות כרצונם".

אותה מציאות נפיצה פוגעת גם בקשרים האישיים שטיפח מוניר במשך שנים עם עובדים ישראלים. אחד המנהלים הוותיקים, שעבד תחתיו והפך ל"בן בית" אצלו בחברון, נשבר ביום שבו פרצה המלחמה בעזה. "ב-7 באוקטובר הוא התקשר אליי ואמר, 'אני רוצה לעזוב', נזכר מוניר. "שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר לי, 'אני מכבד אותך, אבל מסוכן להגיע לגוש עציון'. רק לאחר מכן התברר שהבעל של אימא של אשתו נרצח באותו יום בידי מחבלי חמאס, והיא נכנסה להיסטריה - היא אמרה לו, 'אתה מפסיק לעבוד שם. מה אם יקרה לך משהו?"

מוניר זוכר היטב את הרגע שבו הלב שלו התכווץ. "לבנות אמון וקשר טוב לוקח הרבה שנים, אבל בשביל להרוס אותו מספיקה שנייה. בהתחלה נפגעתי, אחרי זה הבנתי את הנסיבות", הוא מודה.

גינית את הטבח הרצחני שביצעו מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר?
"בטח, הם יודעים שאני נגד זה, ואמרתי להם שחמאס עשה טעות גדולה ושאנחנו משלמים עליה את המחיר משני הצדדים. אני נכנס לבית שלהם כאילו זה הבית שלי ויש לי מפתחות לשם, אני מכיר אותם כבר יותר מעשור, זה לא קשר מאתמול".

"אין כסף, יש בעיקר ייאוש"

ביקרתי עם מוניר וכמה תושבים מקומיים בקניון חברון סנטר, שבו החיים נראים כמעט רגילים: חנויות אופנה, צעירים עם קפה ביד, מוזיקה שמתנגנת מעל המדרגות הנעות, שמובילות למזנון ולמותגים. אבל מחלונות התצוגה הנוצצים שמציגים לראווה בגדים, נעליים ותיקים, נשמט הדבר המרכזי. חמאס הוא בעל הבית. הוא מי שממשיך להכתיב את הטון ואת הקצב שבהם מתנהלת העיר הפלסטינית.

אנחנו עולים לתצפית בקומה 6 של הקניון. מהגג אפשר להשקיף על מרכז חברון: הצירים הראשיים, התנועה והרחובות שמתחילים להתמלא. אנחנו שותים משקה מוגז קר שנקנה בחנות משקאות סמוכה, ואחמד מתאר מציאות שלא התייצבה כפי שייחלו לה מאז 7 באוקטובר. "קשה מאוד", הוא אומר. "היו מחסומים שסגרו את חברון והמתנחלים התנכלו לאנשים ולאדמות. רק עכשיו מתחילים לפתוח. לפני כן המצב היה רע מאוד. הכלכלה עד עכשיו נפגעת ומשלמת מחיר ופחות מייצאים מפה סחורות, גם זה נהיה קצת יותר קל". לדבריו, הם שרויים בחוסר ודאות: "אנשים לא יודעים לאן הולכים. לפעמים רוצים את הרשות, לפעמים לא. יש בלבול גדול. אין מספיק כסף ויציבות, יש בעיקר ייאוש".

סמיר מצטרף לדבריו: "התפרנסנו מתנועה של אנשים. כל יום הגיעו אלינו ערביי ישראל, אבל היום הרחובות ריקים יותר. השוק כבר לא עמוס כמו שהיה והמסחר נפגע. אנשים רוצים אוויר, שהילדים ילכו לבית הספר בלי פחד. המלחמה בעזה עשתה זעזוע גם פה. אנחנו רוצים להחזיר את החיים למסלול".

אחמד מדבר באופן ישיר על מה שציפו לראות אחרי 7 באוקטובר. "כן, כולם רצו אינתיפאדה", הוא מספר. "בגדה אנשים חשבו שזה יקרה. אבל אין אינתיפאדה, כי אנשים יודעים שלא תהיה לזה תוצאה, רק נזק ייגרם". כשהשיחה גולשת לפוליטיקה הפנים-פלסטינית הוא לא מהסס ושולף את דעתו: "אבו מאזן חגג 90 בסוף השבוע, הוא לא אלים ולא אוהב טרור. הכי טוב שימשיך". אך כשאני שואלת אותו על השחיתות, הוא לא מתווכח: "יש שחיתות ברשות הפלסטינית ומחוצה לה".

"אין אפשרות חוץ מלחיות יחד"

משם אנחנו ממשיכים לשוק של חברון ונוסעים בין הדוכנים הצפופים והסמטאות הצרות. תמונה אחת לוכדת את עיניי: ילד קטן שסוחב על גבו מטאטאים, לבדו. אף אחד לא מתעכב לידו, לא סוחר ולא לקוח. בשוק הזה, שבו כל אחד עסוק בפרנסה שלו, גם ילד שנושא על הגב עבודה של מבוגרים לא מושך תשומת לב מיוחדת.

בשוק הצפוף אני חוזרת אל מוניר, שמוּכר בחברון כאיש עסקים שמעסיק יהודים, והתווית הזו מלווה אותו לכל מקום בעיר. בתוך מציאות שבה כל מבט מתפרש וכל מילה נמדדת, זו דרך שלא רבים מעיזים לבחור בה. כשאני שואלת אותו אם אינו חושש מהביקורת ומהכינוי "משת"פ", הוא לא מהסס לרגע: "יכולים לומר שאני 'משת"פ', אבל מה שאני עושה טוב בסופו של דבר לשני העמים, לפלסטינים ולישראלים - בכל יום אני אומר תודה על הפרנסה. אין אפשרות אחרת חוץ מלחיות יחד. יש לנו אפשרות לריב ולהילחם כל הזמן ולשלם על זה בדם, אבל מה זה ייתן? צריך לחזור ולהזכיר לקיצוניים בשני הצדדים שזה לא משרת אותם".

מה תענה למי שיגיד שלהאמין בדו-קיום זו אשליה מאז 7 באוקטובר? גם בחברון בעל הבית נשאר חמאס.
"ככה אומרים. לפני המלחמה נכנסו לישראל 200 אלף עובדים פלסטינים, וזה הכניס כמעט 80 מיליון שקל ביום לכלכלה הפלסטינית בשטחים. אחרי 7 באוקטובר הרבה מאוד פועלים פלסטינים מצאו את עצמם בלי עבודה, ספציפית בחברון יש הרבה מפעלים שזקוקים לפועלים. במקום להרוויח 12 אלף שקל הם מקבלים 6,000 והתרגלו לזה. אבל לאנשים בגדה שאין להם עבודה חמאס אמר, 'קחו משכורת, שבו בחוליה, תשנאו ישראלים'. הפכו אותם למחבלים. הרע מביא מצב רע, הטוב מביא מצב טוב יותר".

גם מוניר החליט לארוז הכול וללכת

למוחרת הביקור בחברון הרמתי טלפון למוניר. הוא סיפר שאחד מהעובדים שלו התקשר אליו מיד אחרי הפיגוע בגוש עציון. "הוא היה נסער", הוא אמר. "קרוב משפחה שלו נהרג שם, ואני לא ידעתי מה להגיד. רק אמרתי שאני משתתף בצערם ושאני מצטער על כל זה". אבל אפילו מוניר נשחק. בעוד כמה חודשים הוא צפוי לארוז עם רעייתו ובתו ולעבור לגור בדובאי. את העסק שבחברון הוא ימשיך לנהל, ויבקר בו מפעם לפעם, אבל הבית כבר לא יהיה כאן.

ברגע הזה מתבהר לי משהו עמוק על חברון של 2025: האנשים המעטים שעדיין מנסים להחזיק את החוט הדק שבין שני העמים חשים שכבר אין להם עוד אוויר בעיר הזו. "תחנכו את הילדים שלכם לחיים משותפים ולדבר זה עם זה. תביטו קדימה, לא רק על מה שקרה בעזה", הוא מסכם ומבקש להעביר מסר לישראלים. "לא כל הפלסטינים רוצים טרור ואלימות כמו שטועים לחשוב, אנחנו רק רוצים לחיות בכבוד".