"זאת השאלה שלא העזתי לשאול": בשבוע שבו גיא אילוז ז"ל חזר - מיה רגב סוגרת מעגל עם משפחתו

לשיחת הטלפון הזאת חיכה מישל אילוז שנתיים. הוא קיבל אותה ביום שני בצוהריים בכיכר החטופים. באוויר הייתה אופוריה, מעלינו חגו מסוקים שהובילו את החטופים החיים שחזרו מהשבי לבתי החולים, ומישל עמד שם והבין שפרק בחייו עומד להסתיים. "אני לא יכול לדבר כרגע, אני צריך את הזמן שלי לעצמי", הוא אומר.

גיא: "אבא, אני אוהב אותך"

מישל: "איפה אתה גיא?"

גיא: "אני אוהב אותך"

ככה נשמעה השיחה ביניהם ב-7 באוקטובר.

נפגשנו בפעם הראשונה לפני שנתיים, ממש בתחילת המלחמה. גיא אילוז, בנם של דוריס ומישל, מוזיקאי, יצא למסיבת הנובה. הוא הספיק להתקשר תוך כדי שהוא מנסה לברוח מהמחבלים של חמאס. בסרטון חמאס רואים אותו נמלט מהרכב.

גיא: "הם הרגו את אלון"

מישל: "את מי הם הרגו?"

גיא: "את אלון. אני מתחבא בעץ"

פגשנו אז את המשפחה. "בשורה התחתונה, אני לא יודע כלום", אמר אז מישל. רק בהמשך תגלה המשפחה שגיא נורה על ידי המחבלים. הוא מת מפצעיו בבית חולים בדיר אל-בלח.

נפגשנו בדיוק לפני שנתיים. אתה איש אחר מהאיש שפגשתי אז?
"וואו, בוודאי. אני יושב מולך וזה נראה לי כמו אתמול, וזה נראה לי רחוק כמו שנות אור. אני לעולם לא אהיה אותו אדם".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

איך אתן השתניתן? אני שואל את אחיותיו של גיא, מאיה ואופיר. "התמימות אבדה. אתה פתאום צריך להיות בן אדם חזק", הן אומרות. "התבגרנו יותר מדי".

"שמח עבורם, וגם מקנא בהם"

במוצאי השבת עמדה באוויר תקווה. זה הרגיש קצת כמו מסיבת סיום - חצי שמחה, חצי עצובה.

איך מרגישים הערב?
"אני רואה את המשפחות של החטופים החיים שליווינו אותם שנתיים. שנתיים נלחמו כתף אל כתף, ואני רואה את הפנים שלהם והם כבר לא נראים אותו דבר. כאילו, משהו בפנים השתחרר. ואני כל כך שמח עבורם, אני גם מקנא בהם, אני גם מקנא בהם שאחרי המאבק הזה הם באמת ייפגשו עם הילדים שלהם, ואני איפגש עם הגופה של הבן שלי במקרה הטוב".

אתה מפחד מהרגע הזה?
"אני פוחד מאיזה אדם אני אהיה".

בשנתיים האלה, מישל היה ממובילי המאבק להשבת החטופים. זה היה מרכז חייו. מדינת ישראל, כמו שראש הממשלה נוהג לומר, נלחמה בשנתיים האלה בשבע זירות - מאיראן ועד עזה. אבל בכיכר וברחובות הסמוכים, התנהלה הזירה השמינית. "הייתה אכזבה עצומה מהנהגה, מהממשלה ומי שעומד בראשה", הוא אומר.

אני חושב שהשאלה היא בכלל לא על פוליטיקה, היא על אמפתיה. כמה אמפתיה הרגשת מאנשי הממשלה הזאת?
"אפס. אבל אפס, באמת. כשהגענו לכנסת ראו בנו מטרד, נטל. אני באופן אישי לא קיבלתי אף טלפון מאף חבר ממשלה ומאף שר. לא מראש הממשלה ולא מאף אחד. אני באופן אישי לא קיבלתי כלום. שום אמפתיה, אפס".

"כאילו עקרו לי את הלב"

בבוקר השחרור הכיכר שוב התמלאה, מדינה שלמה נשמה לרווחה. על המסך נראו תמונות שרק העזנו לחלום עליהן. ומישל? הוא נסע למקום הכי רחוק משם. לבית העלמין. "זה המקום ששמרנו לגייצ'וק", הוא מצביע על חלקת קבר ליד קברו של חברו אלמוג סרוסי, שנחטף יחד עמו ממסיבת הנובה ונרצח בשבי. "זה לא נתפס הדבר הזה. יותר מדי זמן יש לי להתכונן, וכשזה מגיע נכנסת בי איזושהי ריקנות, איזשהו חלל. כאילו מישהו עקר לי את הלב מהמקום - ועדיין עוקר אותו".

איך זה לראות היום את השחרורים?
"לא יכולתי להיות בדבר הזה. הייתי אמור להיות בפגישה עם טראמפ הבוקר, ולא מצאתי מקום. זה המקום שהכי נוח לי להיות בו עכשיו. אחרי זה אני אסע לכיכר, אני אשמח איתם, ואני אחכה לסבל שלי עם עצמי".

כשהתמונות של החטופים החיים התחילו להתפרסם, מישל הלך והביא מים לנקות את הקבר של אלמוג סרוסי, חבר ילדות של גיא שהוצא להורג במנהרות של עזה. "ביי, אלמוג ידידי", הוא נפרד מהקבר, "עוד מעט גיא יצטרף אליך".

מבית העלמין המשיך מישל לאנדרטה שהקימה עיריית תל אביב לזכר הנופלים. עד עכשיו זה היה המקום היחיד שאליו יכול היה לבוא, כי קבר לא היה לו.

מתי גיא הכי חסר לך?
"תמיד. כל שנייה, כל דקה, כל שעה. כמעט כל יום שישי אני שומע את המוזיקה של גיאצ'וק, ואני ממרר בבכי. כל הזמן, זה כאילו אין רגע שאני לא מצפה שגיא יפתח את הדלת וייכנס. ה-7 באוקטובר לימד אותי שלתהום אין תחתית, כי אני מבין שגם לשמחה אין תקרה. זה כאילו... התמונות שלו, זה כאילו לא מוחשי עבורי עדיין שגיא איננו לגמרי".

בכיכר החטופים פגשנו את מאיה ואופיר, האחיות של גיא. גם הן באו לשמוח בשביל המשפחות האחרות.

מה אתן מרגישות?

אופיר: "זו שמחה שאני מרגישה כלפי את זה שאח שלי חוזר לקבורה? זה עצב? אני שמחה? אני עצובה? אני מתרגשת? אני לא מתרגשת? זה הכול וכלום".

מאיה: "אני יכולה להגיד לך שאני באמת שמחה. הם כבר מזמן הפכו למשפחה. מגיע להם הרגע הזה ולצד זה ברור שזה כואב. למה לי אין את גיא שחוזר אליי?"

יש גם פחד מזה שזה נגמר?
אופיר: "יש, אבל אנחנו כל-כך מחכות לריפוי של המשפחה. להתחיל תהליך של ריפוי והחלמה וסגירת מעגל, כי המקום שאנחנו נמצאים בו עכשיו כמשפחה הוא מאוד נמוך. הוא חסר תקווה והוא כואב והוא חסר סבלנות, ואנחנו כמשפחה כולנו על קוצים. אנחנו מאוד מנסים להיות שם אחד בשביל השני, אבל זה גם קשה כי כל אחד מתמודד בדרך שלו".

כי מה זה עושה למשפחה?

מאיה: "זה מפרק את המשפחה, זה מפרק אותה מבפנים".

מישל: "כל הטיסות לחו"ל, כל ההיעדרויות מהבית, חגים שלא חגגנו ביחד. לא הייתי שם בשבילם במאה האחוזים".

אופיר: "הבית שלנו היה בית כל כך שמח ומצחיק ומואר, ומאז שזה קרה, האור נכבה. המאבק הזה חוסם אותו, אין חמצן ללהבה הקטנה הזאת. ועד שלא יהיה לנו את סגירת המעגל הזו, הלהבה הזאת לא תצליח לחזור לבוא".

מאיה, את מתגעגעת למשפחה שהייתם?
"נו, תראה מה עשית", היא עונה בדמעות.

"אמרו לנו שיש ארבעה חללים בדרך"

עמדנו שם בכיכר. על המסך הקרינו את התמונות הראשונות של המפגשים עם המשפחות. כמה אצילי צריך להיות אדם שבנו לא יחזור בחיים, כדי להיות בלב השמחה הזאת עכשיו?

אין בה הרבה משפחות חללים, נכון?
"אני חושב שאני היחיד".

ולמה אתה פה ולא בבית?
"כי אני רוצה להיות חלק מהשמחה הזאת. כי כשאני אהיה חלק מהשמחה הזאת, הם יהיו בעצב שלי".

"אתה יודע שעכשיו פנו אלינו ואמרו לנו שיש ארבעה חללים בדרך אחרי הצוהריים, רק ארבעה", מספר לי מישל.

ואתה יודע מי?

"לא, אני מחכה כל הזמן לטלפון. כל הזמן. התחלתי לחשב אחוזים. אני הגעתי למסקנה שיש לי בין 20 ל-25% שהבן שלי יחזור היום".

מה עם הטלפון? אין חדש.
"אני חולה".

"הנה", הוא אומר פתאום, "אי אפשר לכתוב, עדכון חשוב. אני חייב לענות. עכשיו זה יכול להיות זה, חבר'ה".

"מה את יודעת להגיד לי?", הוא אומר בטלפון. "אתה אומר שהחמאס הולך להוציא שגיא הוא אחד מתוך הארבעה?"

גיא הוא אחד מהארבעה?

"אני לא יכול לדבר כרגע, אני צריך את הזמן שלי לעצמי".

"הוא אמר לך איך הוא נשבה?"

בלילה שלפני ההלוויה, מיה רגב הגיעה לבית משפחת אילוז כדי לסגור עוד מעגל. היא הייתה האחרונה שראתה את גיא בשבי בבית החולים בדיר אל-בלח. אם היא לא הייתה שם, ספק אם מישהו היה יודע מה עלה בגורלו.

"אני מגיעה לבית החולים ב-12 לאוקטובר", היא מספרת למשפחה. "פותחים את הדלת ואני רואה גבר, ואני בהתחלה לא מבינה. ואז שמעתי אותו מדבר אנגלית במבטא כזה ישראלי. ואמרתי, טוב, הוא ישראלי, אני חייבת לדבר איתו".

גיא שכב במיטה הצמודה, פצוע, חיוור, רזה ועייף. הם היו זה לצד זו במשך יום וחצי.

"את יודעת, תמיד רציתי לשאול אותך, ואף פעם לא העזתי, כי לא רציתי להפריע לך", אומר לה מישל, "אבל... האם הוא אמר לך איך הוא נשבה? איך תפסו אותו? למה ירו בו?"

מיה: "הוא סיפר לי בעצם שהוא היה ברכב, והם נורו, והוא הצליח לברוח, התחבא בשיח, ואחרי כמה זמן הם תפסו אותו. אמרו לו להסתובב עם הגב אליהם, ירו בו שני כדורים בגב".

מישל: "סתם ככה?"

מיה: "ואז הם ראו שהוא בעצם עדיין בחיים, ואז הם לקחו אותו. והם נסעו איתו ישר לבית החולים, איפה שהוא היה, איפה שאנחנו נפגשנו. הוא היה מאוד מאוד חלש, הוא שכב על המיטה רוב הזמן. הוא סיפר לי שהוא כל הזמן שר שיר למעלות, זה מה שהחזיק אותו.

"הוא פשוט אמר שהוא כל כך מתגעגע אליכם, שהוא רק רוצה לחזור הביתה ולחבק אתכם, ולהגיד לכם שהוא אוהב אתכם הכי בעולם".

ביום השני שניהם קיבלו משככי כאבים חזקים ונרדמו. כשמיה התעוררה, היא הבינה שמשהו רע קורה.

מיה: "אני מתחילה לקרוא לו, אני אומרת לו 'גיא, גיא, גיא'. ואני מבינה שהוא לא עונה. הבחורה המחבלת שהייתה איתי, אמרתי לה, 'לכי תבדקי מה קורה, אני רוצה לדעת'. ואז היא באה אליי ואמרה לי שהוא לא, אמרה לי שהוא מת. אמרתי לה שאני לא מאמינה לה, איבדתי את זה שם, אמרתי לה 'הרגע דיברתי איתו, זה לא יכול להיות, נרדמנו ל-40 דקות'", הוא אומרת בדמעות.

"אני מסיטה את הווילון ואני רואה באמת שהוא לא מגיב", היא ממשיכה. "ואני קוראת לו ואני קוראת לו והוא לא מגיב. ואז הם נכנסו עם שק לבן, הכניסו אותו לבפנים, והוציאו אותו מהחדר".

"אני חייבת להגיד לך תודה שאת ככה באה ומדברת איתנו. אני מניחה שזה לא קל בשבילך", אומרת מאיה, אחותו של גיא ז"ל.

מיה: "לא היה לי אפילו ספק הכי קטן, אני מרגישה שאני חייבת את זה בשבילו ובשבילכם. אני מרגישה שגיא שלח אותי אליכם".

מישל: "את האחרונה שראתה את גיא. ועכשיו לפני יום כזה זה מציף הכול".

אלפים הגיעו ללוות את גיא אילוז בדרכו האחרונה. הוא חזר אל החברים שיצאו איתו לפני שנתיים למסיבה ולא חזרו גם הם.

"תנוח חמוד שלי, תנוח אחרי מסע של שנתיים, בני בכורי אהובי", ספד מישל לבנו בלוויה.

המעגל הזה נסגר, והוא מכוסה עכשיו ברגבים של אדמה. המצווה קוימה, הערבות ההדדית ניצחה את האטימות ואת העדר האמפתיה של אלו שהנהיגו את המדינה בשנתיים הכי קשות שלה. ואחרי הקדיש שאמר מישל לראשונה, השתרר שקט. שקט שהזכיר את דממת המוות של שיחת הטלפון האחרונה: "אבא, אבא אני אוהב אותך".

תחקיר: נוי ברכה