"לפני התחרות איבדתי חשק, היחסים עמדו על צוק": כש"האובססיה" הופכת לצלע השלישית בזוגיות

בין ביזנס לפלז'ר: כשנכנסים לבית של אופק זרמטי ויובל לוין, זוג מאמני כושר עם עשרות אלפי עוקבים, אי אפשר שלא להרגיש את ההצלחה מסביב. מרפסת שמשקיפה לים, רכב יוקרה בחניה וכלב פיטבול ירוק עיניים. אופק ממהר להגיד שהנוף והדירה הם לא חזות הכול ומציע לי קפה מחוזק בחלבון. אני נעתר ובטוח שהוא מנסה להצטנע.

20 דקות מתחילת הריאיון, יובל מבקשת "רגע" ואת עיניה מציפות דמעות. סיפור ההצלחה מוביל אותה להיזכר בהטרדות המיניות שעברה כנערה צעירה ובחרם שהביא אותה לרצות לבנות את עצמה, פיזית ומנטלית. "ראיתי איך כל היחס משתנה, פתאום אנשים מתקרבים כדי ללמוד ממני", היא מספרת ומוחה את הדמעות. אופק מגיש לה כוס מים ומוסיף: "אנשים מונעים מכאב. גם אני התחלתי כשהכאב שנגרם מלהישאר במקום היה גדול יותר מהכאב לעזוב את המוכר והידוע".

תקראו להם אובססיביים, אבל את התשוקה שלהם הם לקחו עד הקצה - והם לא היחידים. הדר ואלה התאהבו בזכות המוזיקה ומתחזקים זוגיות על הקו בין הסטודיו הביתי לבמות בארץ ובעולם. מושקא ומעיין התחילו ב"ציד פוקמונים", והפכו את האהבה ליפן לעסק ייחודי שצובר תאוצה. הזוגות שהתחברו בזכות "מאהב" משותף מסבירים: האם באמת אפשר לכבוש את הפסגה יחד - ואיך מתמודדים עם יום רע בעסק, שעלול לחלחל לחדר המיטות?

מילד צנום וילדה מוחרמת - לזוג שמנהל אימפריית כושר

בילדותם לא חלמו יובל ואופק להגיע לפסגת ההר שכבשו. היא הייתה מתעמלת אומנותית שבכלל חלמה להיות שחקנית ודוגמנית, ואילו דרכו של אופק נסללה להייטק. אלא שאז, בעודם מחשבים מסלול מחדש, נפגשו השניים בחדר הכושר והחיבור כמו נוצר מעצמו. "שמנו עין אחד על השנייה, אבל עדיין היינו במקומות אחרים בחיים", הם מספרים.

באותה תקופה עבד אופק על פיתוח העסק שלו - תוכנית ליווי אונליין, שנחשבת כיום לאחת משלוש התוכניות המובילות בישראל. "הוא הכיר אותי כשכבר הייתי משוגעת, חיית מכון אובססיבית וחולת נפש", היא צוחקת. "כשאנשים עדיין לא הבינו מה אני עושה, הוא זה שדחף אותי לקחת את זה קדימה". שניהם זיהו פוטנציאל אדיר, כל אחד בתחומו. היא - מתמקדת בתוכניות אימון לנשים בלבד, והוא - מציע ליווי מקצועי לכל קהלי היעד: גברים ונשים, מתת-משקל ועד עודף משקל.

"פעם כולם דיברו רק על ירידה במשקל, אף אחד לא דיבר על הצד השני", מסביר אופק על החזון שהפך למציאות חייו. "הייתי צריך לשבת עם ספרי אנטומיה וללמוד לבד. המזל שלי היה שיש לי יכולת כזו". אחרי בערך עשור של עבודה קשה, למרות הפחד ו"תסמונת המתחזה", הוא עשה את הצעד הגדול. "חיפשתי להיות בעל השפעה. היום, עם עסק מצליח, שום תפקיד בהייטק לא יכול להגיע לסכומים שאני מרוויח. זה במכפלות של עשרות. אבל העבודה כפולה וקשה בהתאם לכך".

"כילדה היה עליי חרם וכנערה הייתי עוברת הטרדות. פתאום אנשים התחילו לכבד אותי יותר"

יובל לוין, מאמנת כושר

ומה איתך, למה הפסקת לחלום על משחק ודוגמנות?
"לא רציתי להיות סתם בלונדינית יפה וטיפשה, אני יודעת שיש בי הרבה יותר מזה", עונה יובל. היא פתחה עסק בעקבותיו, ושניהם החלו להגשים את החלום - יד ביד עם הזוגיות. "זה היה רעב פנימי שלא יכולתי לכבות", מסביר אופק. אך גם אצל יובל הפכה האהבה מהר מאוד ל"אובססיה בריאה". "אנשים התחילו לכבד אותי יותר", היא סיפרה בדמעות. "כילדה היה עליי חרם וכנערה הייתי עוברת הטרדות, ראיתי איך כל היחס משתנה. פתאום אנשים באים ושואלים אותי שאלות, רוצים ללמוד ממני".

שאלתי אם הם מצפים שהמתאמנים שלהם יהיו אובססיביים כמוהם, והם הביטו זה בזה וצחקו. "למאמני כושר ותזונה זה לרוב 'נטורל סלקשן' - בחירה טבעית של מי שאהב את התחום מההתחלה והיה טוב בו", מסביר אופק. "בן אדם אובססיבי לא הגיע מאותם הרגלים של מי שרק מתחיל תהליך". יובל ממשיכה: "זה לא רק להיות מכורים למכון, זה עניין של חינוך מחדש. אני ממש לא מצפה שכל אחת תהיה מכורה למכון או בתפריט חיטוב מטורף עם 700 גרם חלבון. אני מצפה לראות את ההתקדמות".

יש מקום לזוגיות כשלוקחים הכול לקצה?
"אנחנו הזוגיות הכי בריאה שקיימת", קובעת יובל, אבל מודה: "בכל זאת לפעמים העבודה משפיעה על התקשורת בינינו. קורה שאני רוצה ערב 'צומי' ולו יש שרפה לכבות בעסק. לפני שפתחתי את העסק שלי התקשיתי להבין את זה. הייתי אומרת לו 'שים את זה בצד'. אנחנו מאוד מכבדים אחד את השנייה, אבל האם זה 'מושלם' כמו שברשתות? לא תמיד".

"לאנשים 'לא אובססיביים', אין מושג"

"החיים האלה הם לא איך שהם נראים", קובע אופק בטון נחרץ יותר, כמו מנסה להסיר משקולת שיושבת על ליבו. והוא, כידוע, מומחה במשקולות. "הסטורי הראשון שהעליתי מהדירה זה שאני אוכל פירות בשמש. היה לי חשוב להבהיר לעוקבים שאני לא בשקט המנטלי הזה כמעט אף פעם. בחופשות אני בסטרס יותר מאשר כשאני בארץ. לאנשים 'לא אובססיביים', אין מושג מה זה לנהל משק בית של שני בעלי עסקים. לכולנו יש מכסת משאבים של קשב וסבלנות, ויש ימים ספציפיים שהעסק שותה כמעט הכול".

"עם כל הכבוד לדירה ולאוטו", מבהיר אופק, "העליתי מכאן סטורי רק אחרי חצי שנה. לא רציתי למכור לאנשים חלום". כאן הבנתי שהוא לא מנסה להצטנע, אלא פשוט למד על בשרו מה הקשיים. "עד היום אנחנו לא נהנים מ'החיים המושלמים'. לא פייר להציג רק את הדובדבן שבקצפת מול חמש או שש שנים שאתה מחויב לעבודה לחלוטין. פיתוח גוף זה קיצוני, אבל זה צ'יפס לעומת הקמה של עסק מצליח".

"עם כל הכבוד לדירה ולאוטו - לא פייר להציג רק את הדובדבן שבקצפת. פיתוח גוף זה קיצוני, אבל זה צ'יפס לעומת הקמה של עסק מצליח"

אופק זרמטי, מאמן כושר

מה מבחינתכם נחשב "קיצוני"? איך נראה היום שלכם?
"אם אני לא הולכת להתאמן אני מתחרפנת, הגוף מגרד לי פיזית", מסבירה יובל. ואולי זה מסביר למה שניהם יושבים מולי בבגדי אימון. "יש לך מספר מוגבל של החלטות ביום שאתה יכול לקבל", הוא משלים. "יש לך סט בגדים קבוע. היא בטייטס ואני בבגדי ספורט. יוצא ככה שכל היום אנחנו מוכנים לאימון".

"אני יודעת שההרגלים שלי מעל לממוצע", מודה יובל - ואופק, לעומתה, משווה את עצמו לגרסה שהיה בעבר: "אני כבר ממש לא אובססיבי. פשוט הסבירות להתקדם בנקודה שאני נמצא בה דורשת הרבה מאמץ. כמתאמן ותיק שמתאמן עשור, צריך להשקיע את הנשמה עד האחוז האחרון כדי לעלות עוד חצי קילו מסת שריר בשנה. החזר ההשקעה נמוך כל כך, שלא יעיל להיות אובססיבי, אבל מה שגורם לי לעבוד קשה יותר זה התחרויות".

תחרויות פיתוח גוף הן אולי האתגר הפיזי והמנטלי הגדול ביותר של מי שהפכו את הכושר למשימת חייהם. "כשהוא היה לפני תחרויות, מערכת היחסים שלנו עמדה על צוק", מספרת יובל. "אי אפשר להכין את בת הזוג לדבר כזה", מספר אופק. "היא הייתה חולה במיטה ופיזית לא הייתה לי אנרגיה בגוף להרגיש אכפתיות למצב שלה. אמרתי לה 'אני מתרחק', מתוך מחשבה שאם אהיה חולה אני עלול לאבד מסת שריר".

"גם החשק המיני נפגע", מודים השניים. "כשאתה מתכונן לתחרות אין לך רגש, אין רעב אמיתי - אתה כבוי. הסבירות שלך לחוות רגש היא אפסית. אתה חושב על הארוחה הבאה מתוך צורך הישרדותי". ויובל? הצליחה לאט-לאט להתרגל. "אתה לומד את הדמות הזאת ויודע שלא לתת לה להשתלט. ידעתי שזה משהו זמני, ולכן הצלחתי לשרוד את זה".

לפני התחרות היא הייתה חולה, אמרתי לה 'אני מתרחק' מתוך מחשבה שאם אני חולה, אאבד מסת שריר"

אופק זרמטי, מאמן כושר

הייתם יכולים לחיות עם בן זוג בלי אובססיה לכושר?
"פעם התשובה שלי הייתה 'לא' מוחלט, אבל היום הפרטנרית שאני אצטרך היא מישהי שתבין אותי בתור בעל עסק", עונה אופק אחרי מחשבה. "זה בעיקר מיינדסט", ממשיכה יובל. "יש מצב שהייתי יכולה, אבל מניסיון העבר אני יודעת להגיד שזה לא עבד לי. זה מעבר להליכה למכון, כל השגרה היום-יומית שלכם שונה".

מה התוכניות להמשך?
יובל ואופק רואים עתיד - גם זוגי וגם עסקי. אופק לא מסתפק בהצלחה העסקית, ובימים אלה הוא עובד על הטמעת אוטומציות וכלי AI מתקדמים בעסק, מרחיב את צוות המכירות ובעיקר שואף להפוך את הלקוחות המרוצים ל"מעריצים". "זה בדיוק הפער בין קשה מאוד לכמעט בלתי אפשרי", הוא מסביר.

יובל מצידה זנחה לעת עתה את חלום המשחק והדוגמנות כדי להיות אימפריית כושר. בימים אלה היא מרחיבה את הצוות המקצועי שלה ומשכללת את המערכות שיעזרו לה להגיע אל היעד. "העסק שלי הוא מוצר שמתפתח במהירות אדירה ולא מפסיק להשתפר", היא מתגאה. "אין פתרון טוב מספיק לקהל הנשים", היא קובעת. "בנות אוהבות לראות נשים שהגיעו לתוצאה שהן רוצות. אני כאן כדי להגיד להן שזה יכול להיות נוח". עוד היא אומרת בביטחון: "החלום בארבע מילים? להיות אימפריה של נשים".

"מסדרים לנו טיסה ומלון - ואז עולים לבמה"

על הדר דוד ואלה אפלבוים, או Davee & Ela, כנראה עדיין לא שמעתם. אבל בפלטפורמות ברשת כבר יש להם שירים עם מיליוני האזנות, וברזומה גם כמה הופעות גדולות בישראל ובאירופה. הוא שמע אותה שרה, הזמין אותה אליו - והם התאהבו בזכות המוזיקה. מאז הם מקדישים את חייהם ליצור טראנס מסוג חדש - ומחכים לפריצה הגדולה שמתקרבת.

"אנחנו עובדים עם האומנים הכי גדולים שיש, בהתחלה ישבנו עם אינפקטד מאשרום והייתי צריך להגיד לה מי הם"

הדר דוד

איך המוזיקה משתלבת בזוגיות שלכם?
"זה החיים שלנו, והאמת היא שאנחנו חיים הפוך מכל העולם לדעתי", צוחק הדר. "כשאנחנו לא מנגנים במסיבות אנחנו יושבים עד ארבע-חמש בבוקר באולפן. זה השגרה שלנו. הכול מתערבב – וזה טוב. את הטראק עם הכי הרבה צפיות שלנו (שני מיליון צפיות רק בספוטיפיי) אלה בכלל הקליטה במיטה".

מגיל צעיר נמשכה אלה לעולם הבמה, אבל מעולם לא חשבה להיות זמרת. בטח לא על רקע מוזיקת טראנס ב-140 BPM. "בהתחלה התביישתי, לא האמנתי לו שאני שרה יפה – אבל אהבתי את זה. מעבר לזה, לא אהבתי טראנסים ומסיבות טבע, אבל במוזיקה שלו היה משהו מיוחד". באותה תקופה ניגן הדר בפסטיבל בגרמניה – עם מלון וטיסות הלוך חזור. אולי החלום של כל מוזיקאי. הוא פגש שם את הדי-ג'יי רנג'י, מגדולי האומנים בתחום, שמשלב טראנס ושירה. הוא התאהב בסגנון, ובהמשך – גם באלה.

"עשינו מוזיקה ושום דבר אחר לא הרגיש רלוונטי", אלה נזכרת. "הכול הסתדר והתאהבתי בו ובמוזיקה. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. מה שמדהים זה שבחיים לא חשבתי על הכיוון הזה, אפילו לא קרוב". הדר נזכר: "מדהים כמה שהיא לא הכירה את העולם הזה. בהתחלה, לפני שהיינו נפגשים עם אומנים גדולים, הייתי צריך להכיר לה אותם. היא ישבה עם אינפקטד מאשרום והייתי צריך להגיד לה מי הם. היום היא מאזינה לאומנים שאנחנו עובדים איתם".

זה לא הופך להיות אינטנסיבי עם הזמן?
"זה החלום שלנו", הם מספרים. "יש לנו חברים שכבר מתבאסים להגיע לנתב"ג, כי הם כל הזמן טסים לפסטיבלים. לשם אנחנו רוצים ועומדים להגיע. אנשים כבר כותבים לנו באינסטגרם, 'בואו לברזיל', 'בואו להודו', זה פשוט מטורף".

"אנחנו רוצים את זה דווקא עכשיו, במיוחד אחרי 7 באוקטובר", מדברת אלה בדם ליבה, "אחרי הטבח בנובה ואחרי כל כך הרבה זמן של מלחמה, שלא היה אפשר לעשות מסיבות - גם אם היינו רוצים. חשוב לנו להתעקש דווקא עכשיו על טראנס בארץ ולהראות לעולם: We will dance again. פשוט ככה".

"בעבודה הזאת יש הרבה לחץ - לא הכול ורוד"

היום הם פאוור קאפל, אבל ההחלטה לצרף זמרת נוספת לא באה להדר בקלות. הוא כבר היה על הגל, ודווקא אז בחר לשנות כיוון. הדר התאהב ברעיון, ובאלה, גם כשראה שחלק מהקהל שכבר צבר החליט לעזוב. "זה היה שיקול, אבל זה לא הפחיד אותי. הרגשתי שהכול מסתדר לי. הרגשתי שהשירים איתה יותר טובים מהשירים שלי לבד".

"אני לא מרגישה שיש ההפרדה ממשית בין המוזיקה לזוגיות שלנו. משהו קורה, נשפך לדף והופך למוזיקה

אלה אפלבוים

"כששני אנשים נלחמים למען אותו יעד, זה עלול ליצור מריבות על הדרך. אבל זה לא המקרה", מסביר הדר. אני מנסה להתעמק בבעיות שבכל זאת צצות, ואז אלה צוחקת ועונה: "אני חושבת שלרוב אני הבעיות". בגילוי לב היא חושפת את הקושי מאחורי הקלעים ואת החרדה שתוקפת אותה מדי פעם באולפן או לפני העלייה לבמה הגדולה מול פסטיבל שלם שלוטש אליה עיניים.

"זה מחזיר אותי להופעה הראשונה שלנו בגרמניה", ממשיך אותה הדר. "סידרו לנו נהג, טיסה ומלון ללילה או שניים. התקף החרדה של אלה הגיע כבר בטיסה. בעבודה הזו יש הרבה לחץ, לא הכול ורוד. לפעמים יש דדליין וחייבים להוציא שיר עם לייבל מסוים, לסיים סקיצה אחרונה או להקליט אותה לווקאלס (קולות) שאנחנו מוכרים לאומנים בעולם".

סצנת הטראנס בישראל, מספרים השניים, היא מהחזקות ביותר בעולם - מאינפקטד מאשרום ועד ויני-ויצ'י וסקאזי: "ההפך מאנטישמיות, אם אתה מישראל מחכים לך, בטוחים שאתה תותח". והרוב הגדול הצליחו לבד. בזוג האושר יהיה כפול, אבל האתגר קשה פי שניים. "אני רואה את עצמי עם האומנים הכי גדולים בעולם ומאמין שזה יקרה", מספר הדר. "להיט אחד ובום. אנחנו כרגע כל חודש כמעט מוציאים טראק, והאומנים הכי גדולים מבקשים לעבוד איתנו מיוזמתם – זה מטורף".

ואתם לא מפחדים שזה יפגע בזוגיות שלכם?
"הזוגיות עצמה היא לא פקטור נפרד, גדלנו יחד איתה. תחשוב כמה מדהים זה ההופעות בעולם. טסים כאילו לחופשה – ופתאום עולים לבמה", מסביר הדר. אלה מוסיפה: "אני לא מרגישה שיש ההפרדה ממשית בין המוזיקה לזוגיות. אני משתפת אותו בכל מה שאני מרגישה, אני כותבת על זה, ואנחנו עובדים על זה. הכול ביחד מספר את מה שאנחנו חווים ביום-יום. קורה בחיים, נשפך לדף ויוצא החוצה לעולם".

"מה שנשאר זה להמשיך עד שייצא להיט", אומר הדר בחיוך מרוצה. "למשל על השיר The Look in My Eyes עבדנו עם DJ Whitenoise והוא ממש התלהב. עבדנו עליו יחד עם בת הזוג שלו, ממש דאבל דייט". עכשיו כשנגמרה המלחמה הם מכוונים הכי גבוה שאפשר. "הפרגון מטורף, אנשים עומדים בפסטיבל להצטלם איתנו. זה פשוט לראות חלום הולך ומתגשם".

חולמים על יפן

בעודי אוכל קימצ'י (חמוצים קוריאנים) תוצרת בית החלו מושקא כהן ומעיין צ'רני (26) לספר לי על אהבתם הגדולה לתרבות היפנית - ועל העסק המשותף שהקימו לאורה. "האהבה הזו התפתחה ביחד", מסביר מעיין. "התחלנו לצאת ובמקביל התאהבנו בעולם הזה". אני מתאושש מהחריפות ומביט על הבית. על הקירות תמונות בסגנון קוואי, בעציצים פרחים מננובלוק (לגו יפני) – ובחדר העבודה ארגזים מלאים באָמִיגוּרוּמִי. ואחרי שהצלחתם לקרוא את המילה הזו, עכשיו תבינו מה היא אומרת.

"תמיד אהבתי לסרוג, למדתי את זה עוד כשגרנו בקהילה היהודית בברוקלין", נזכרת מושקא. "ביום האהבה החלטנו שלא נקנה מתנות אחד לשנייה, אלא שנכין משהו. זכרתי שמעיין אוהב פוקמון, בתחילת הקשר היינו יוצאים ותופסים פוקמונים יום שלם".

דייט של תפיסת פוקמונים?
"משהו כזה", מאשרים שניהם בצחוק. "בשעה 6:00 יש 'שעת תפיסה' – והוא היה צריך לצאת. היינו מתעוררים מוקדם ביום שבת כי אז הרבה פוקמונים 'מסתובבים' בשכונה. לכן בוולנטיין החלטתי לסרוג לו בובת פיקאצ'ו. וככה גיליתי את האמיגורומי, או בעברית בובה חמודה סרוגה. בהתחלה היא בכלל לא חשבה לעשות מזה כסף. "חברה ביקשה שאכין לה משהו וסירבה לקבל את זה בלי לשלם. אמרתי לה, תני לי כמה שאת רוצה בתמורה, ולאט-לאט ראיתי שהביקוש זינק. הבנתי שאולי יש פה משהו".

"היינו מתעוררים מוקדם ביום שבת כי אז הרבה פוקמונים מסתובבים בשכונה, בוולנטיין סרגתי לו פיקאצ'ו"

מושקא כהן

היום שניהם סטודנטים, ובמקביל גם לומדים יפנית. מעיין, שלומד מנהל עסקים ומתמחה בעיצוב גרפי, החליט לעזור לה לקחת את זה לשלב הבא. הוא בנה לה מותג של ממש. לוגו, אריזות ואפילו סטיקרים נלווים לבובות – מוצר נמכר מאוד בקרב חובבי הז'אנר.

ומה קל יותר – יחד או לבד?
"אנחנו מקבלים הרבה השראה אחד מהשנייה – ועדיין יש חילוקי דעות", משיב מעניין. מושקא מוסיפה: "הרבה פעמים אני מרגישה שאני יכולה לעוף עם המחשבות שלי, אבל הוא מאפס אותי. גם זה חיובי מאוד. ומצד שני, לפעמים אני מרגישה שאנחנו מפחדים לעשות צעד כדי שמשהו גדול יותר יקרה".

"אנחנו כל הזמן מתווכחים, זה טבעי מאוד", היא ממשיכה. "אנחנו פתוחים אחד עם השנייה. אני יכול לומר לה על בובה שהיא פחות יפה, או על מוצר שלא יימכר. פעם למשל היא רצתה לסרוג זר פרחים, אני יודע שפרקטית הדברים הקטנים נמכרים יותר".

מבחינתךְ, זה פשוט לקבל ביקורת כזאת מבן הזוג?
"אם הוא אומר לי שמשהו לא טוב מספיק – זה קשה לי מאוד. אבל אני יודעת שהתוצאות טובות יותר כשאני מקשיבה לו. אני צועקת עליו ואז מבינה שהוא צדק".

יחד הם ממשיכים להצמיח את העסק: מסדנאות סריגה, דרך mystery boxes (תיבות עם בובה בהפתעה). "מעבר למוצר אנשים צריכים את הסיפור", מסביר מעיין. "הם רוצים להגיע לחבר ולספר לו 'זכיתי בזה' או לצלם איזו בובה יצאה להם. זה שווה להם יותר מאשר מה שיש להם בסוף ביד".

פוקמונים, בובות, פרחים – לא קצת אינטנסיבי?
"אולי", עונים שניהם אחרי מחשבה. "עסק בצמיחה זה לעבוד סביב השעון. אין הפרדה בין העסק לחיים כרגע. אנחנו חיים את זה. עדיין קצת קשה להפריד, כי זה אקסטרה, משהו שאנחנו עושים בזמן הפנוי עד הערב. אחרי ארוחת ערב למשל אנחנו רואים סדרה, מושקא סורגת ואני מעצב לה את הדבר הבא. אין זמן עבודה – אלה החיים שלנו".

"בסופו של דבר, להתלהב ממשהו וללכת איתו עד הסוף – זה חלק מהקשר שלנו, זה מחזק אותו", ממשיך מעיין. "אנחנו מתלהבים ממשהו והופכים אותו למציאות. אני, למשל, ראיתי פוטנציאל בעולם מדפסות התלת-ממד. אז ביום ההולדת האחרון שלי מושקא הגשימה לי את החלום וקנתה לי מדפסת מהכסף של הסריגה. בסופו של דבר זה יכול לעזור לשנינו. אם צריך להדפיס פתאום עין לדמות או אביזר נלווה, חרב למשל".

"אף פעם לא חשבתי על זה ככה", ממשיכה מושקא. "שנינו חולמניים מאוד, אנחנו מלהיבים את עצמנו. בהתחלה היינו מציירים, אחר כך התחלנו לאסוף תקליטים ואז לגדל עציצים. הוויכוחים שלנו צצים דווקא כשיש חלום שלא מתגשם". בעודם מדברים נזכרים בני הזוג בטיסה ליפן שלא יצאה לפועל, חלום שנגוז ועדיין מכרסם בהם. "שנינו רצינו מאוד להגשים את עצמינו, ולפעמים זה בא על חשבון דברים אחרים, וזה קשה", הם מסבירים את ההחלטה. "הטיסה ליפן היא חלום שמלווה אותנו הרבה זמן. היינו אמורים להיות עכשיו ביפן, אבל זה לא קרה מכל מיני סיבות. בדרך היו ריבים וקשיים, וזה מכאיב לשנינו. ואז אתה מבין שלפעמים, גם אם שנינו רוצים, יש חלומות שצריכים לחכות".

ובכל זאת על החלום הגדול הם לא מוכנים לוותר. "אנחנו על הגל, אבל זה עוד לא פרץ ברמה שהיינו רוצים", מסביר מעיין. "אנחנו הולכים לדחוף את זה קדימה, ללכת עד הסוף, להמשיך למכור בירידים ובמקביל לפתוח קורסים". מושקא מחזקת את דבריו ומסכמת: "תמיד חשוב לזכור שלא מובן מאליו שלדברים שאנחנו מכינים ביד יש ערך. לא מובן מאליו להגשים יחד חלום".