העסקה של טראמפ מצוינת, אבל מסתירה את הסכנה האמיתית

דונלד טראמפ הוא כנראה מקרה מיוחד וחד-פעמי בהיסטוריה האמריקנית. זה נשיא שחורג מכל הנורמות המקובלות של הפוליטיקה בארה"ב, אך מנקודת מבט מקומית הוא מפגין תמיכה בלתי מסויגת בישראל, ואל מול הסיכון החמור הצפוי ביחסי ישראל-ארה"ב זאת הזדמנות אדירה. מהו הסיכון ואיך ניתן לנצל את ההזדמנות?

נתחיל בחדשות הטובות, אם אכן תצא לפועל, הרי שתוכנית טראמפ לסיום המלחמה בעזה עונה בצורה טובה מאוד לאינטרס הישראלי הרחב: החזרת החטופים, סיום המלחמה, הסרת שלטון חמאס, וחיבור טוב של ישראל למדינות המזרח התיכון תוך עצירת הבידוד של ישראל בזירה העולמית. אימוץ התוכנית הוא הכרחי לצורך הבטחת רתימת הנשיא לשאר היוזמות שיש להשיג, שיפורטו בהמשך. 

מעורבות טראמפ, התוכנית שהציג, ומפגן החיבה בבית הלבן - כל אלו עשויים לשכנע שמערכת היחסים בין ישראל לארה"ב היא בשיא חיובי של כל הזמנים. זה אולי נכון, אך לא רלוונטי בניתוח אסטרטגי של מגמות הטווח הארוך. יותר מכך, תקופת השיא מטשטשת את הבעיה האמיתית. החיבוקים בבית הלבן מאלחשים את חושי ההישרדות שלנו, וזה מסוכן. לכן כדאי לנו להכיר בבעיה, ולהתמודד עם המציאות המתפתחת בטווח הארוך.

המציאות היא שארה"ב משתנה, וזה לא ממש תלוי בנו. בהכללה גסה ניתן לומר כי בתוך השמאל האמריקני גובר הקול הרדיקלי. זו מגמה קיצונית שמנסה לכפר על חטאי האבות המייסדים (עבדות השחורים ורצח העם האינדיאיני) על ידי פולחן החלש, המנוצל, ושנאה (גם עצמית) של הלבן הפריווילגי. ובמובן זה, מדינת ישראל, בתפיסתם, מתויגת כ"לבן חזק נצלני" למול הפלסטיני החלש והנעשק.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

גם הימין השמרן האמריקני משתנה. רבים מתומכיו מייחלים לשנות ה-50 המופלאות של המאה ה-20. טראמפ עצמו מעריץ את שנות ה-80 של רייגן, שגם הן היו כמיהה לשנות ה-50. אלו שנים שבהן פרצה ארה"ב להיות המעצמה העולמית האדירה, שנים של דומיננטיות גברית לבנה ונוצרית.

במובן זה תנועת ה-MAGA היא פונדמנטליזם (כמיהה ליסודות). במסגרת זו ה"גדולה" האמריקנית מחייבת השקעות בארה"ב, וניצחון בתחרות מול סין, וכל השקעה מחוץ לארה"ב נתפסת מיותרת. בקרב חלק רדיקלי מהמחנה הזה, ישראל נתפסת כישות נצלנית שמנסה לתמרן את ארה"ב להילחם את מלחמותיה, ובכך מחלישה את ארה"ב בתחרות על הגמוניה עולמית.

סקרי דעת קהל מצביעים על המגמות הנ"ל באופן ברור: יש ירידה משמעותית ועקבית בתמיכה של אזרחי ארה"ב בישראל, הן ברמת הציבור הרחב והן ברמה הפרלמנטרית. על פי סקר מכון פיו (Pew), סקר שנערך בסוף מרץ 2025, שיעור האמריקנים שמביעים דעה שלילית כלפי ישראל הגיע לשיא של 53%, וההזדהות עם ישראל מול הפלסטינים נמצאת בשפל של 25 שנים.

סקרים נוספים מצביעים על מגמה דומה: בסקר של אוניברסיטת מרילנד 41% מהאמריקנים סבורים כי ישראל מבצעת רצח עם או מעשים הדומים לו בעזה. שיעור התמיכה בישראל בקרב כלל המבוגרים בארה"ב ירד ל-46% בלבד על פי סקר של חברת גאלופ - הנתון הנמוך ביותר ב-25 השנים האחרונות בסקרים מסוג זה. התמיכה בפלסטינים עלתה בהדרגה והגיעה ל-33% (לעומת 15% ב-2016) אצל רפובליקנים התמיכה בישראל עדיין גבוהה (75%), אך גם כאן מתחילה מגמה של ירידה: בקרב בני 18-34 התמיכה בישראל נמוכה במיוחד: רק 13% תומכים בישראל לעומת 67% מבני 65+ .

בקרב האוונגליסטים הצעירים, התמיכה בישראל צנחה מ-69% ב-2018 ל-34% ב-2021, ומגמה זו נמשכת. נכון, האוונגליסטים הלבנים ממשיכים להיות תומכים נלהבים של ישראל, אך מחקרים מראים על דעיכה עקבית בכוחם ובגודלם, הקהילה הזו מתכווצת: שיעור האמריקנים שמזדהים כאוונגליסטים ירד מ-23% בשנת 2006 ל-14% בשנת 2020. בנוסף, סקרים חדשים מצביעים על כך שאף שהתמיכה בישראל בקרב אוונגליסטים צעירים גבוהה משל מקביליהם שאינם אוונגליסטים, היא נמוכה בעשרות אחוזים מאשר בקרב אוונגליסטים מבוגרים. בקיצור - ישראל ניצבת בפני מצוק. 

המסקנה: יש לנצל את חלון ההזדמנות הייחודי של נשיא מיוחד

כפי שראינו, בטווח הארוך אנו בסיכון חמור, אך בטווח הקצר, כל עוד טראמפ בבית הלבן, יש לנו הזדמנות גדולה. יש לנצל את ההזדמנות הזאת על ידי קידום שני מאמצים – מאמץ עיצוב המזרח התיכון, ומאמץ התעצמות וחיזוק ישראל.

עיצוב המזרח התיכון:

1. הזירה האזורית/פלסטינית: טוב עושה הממשלה בהתחברות ליוזמה הנוכחית של טראמפ, אך יש ללכת צעד נוסף ולנצל את התקופה הנוכחית לשרטוט קווי מתאר מדיניים להיפרדות בין מדינת ישראל לישות פלסטינית עצמאית בריבונות מוגבלת. במובן זה ניתן להתחבר ליוזמת טראמפ הקודמת משנת 2020 (תוכנית המאה): זו עדיין תוכנית טובה ורלוונטית מבחינת ישראל, והיא מוזכרת בתוכנית הנוכחית. הגשר בין שתי יוזמות טראמפ יכול להיות הדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
2. אסטרטגיה דו-שלבית מול איראן: המדיניות של הלחץ המקסימלי הכלכלי והמדיני שמובלת על ידי ארה"ב היא נכונה, והסנאפבק היה מהלך אירופי מצוין, ונכון עושה ישראל כאשר היא מכינה פעולה התקפית נוספת מול איראן, היה והאיום יחודש מהר מהצפוי. אך במקרה שבו למרות כל זאת המשטר יישאר על כנו, יש לנצל את סוף תקופת הכהונה של טראמפ בכדי להשיג הסכם גרעין טוב יותר מהקודם, שיבטיח כי לאירן לעולם לא יהיה נשק גרעיני. מומלץ שלא להשאיר זאת לטיפול הנשיא הבא, כפי שהאיראנים מקווים שיקרה.
3. הובלה אחראית של סוריה לשלטון מתון: מצב הסיום הרצוי בסוריה ברור - מדינה יציבה השולטת בשטחה ולא מאפשרת כל איום לעבר ישראל, אשר מקיימת עם ישראל יחסים דיפלומטיים עד כדי נורמליזציה. הדרך לשם פחות ברורה. נכון לדחוף למימוש הגעה הסכם ביטחוני תחילה, אך אסור להאיץ ולדחוף את א- שרע להכרעות מוקדמות מידי שעלולות להביא להחלפתו במנהיג איסלמיסטי ג'יהאדיסטי מובהק וקיצוני יותר.
   במקרה הסורי המיוחד של א-שרע, (שאיננו יודעים מה פניו האמיתיות), הדרך חשובה יותר מהיעד. יש לקבוע אבני דרך שממתנות את המשטר, מייצבת אותו ובוחנות את טיבו לישראל. ומשום שא-שרע חייב את הסיוע האמריקני/מפרצי לצורך שרידותו ולשיקום סוריה, ארה"ב יכולה להכתיב את הדרך הזו. 
4. נרמול היחסים עם לבנון ופירוק חיזבאללה: הפעילות ההתקפית הישראלית למניעת שיקום חיזבאללה חשובה ביותר. ורק בזכות ההחלשה של הארגון נוצר מצב מיוחד שבו ממשלת לבנון דורשת את התפרקותו מהנשק. אבל צריך לעשות עוד יותר והרבה יותר מהר, כי חלון ההזדמנויות עתיד להיסגר. איראן שואפת לשקם את חיזבאללה ומרגע שזה יקרה והוא יצבור כוח, המהלך ייעצר ולכן יש להשתמש במנוף האמריקני לפירוק חיזבאללה מהר. צבא ארה"ב יכול לתמוך בצבא לבנון בנושא וללוות את הפירוק בפיקוח ובקרה הדוקה אמריקנית (עד כדי מעורבות ישירה), שכנראה תהיה טובה יותר מיוניפי"ל, שזוהי השנה האחרונה לקיומו.

חיזוק ביטחון ישראל:

1. מזכר הבנות חדש: יש להאיץ עבודה על מזכר ההבנות החדש. כדאי לשקול מעבר הדרגתי מסיוע ביטחוני לגישת השותפות העסקית. כלומר מעבר ממצב של "מדינה נתמכת" ל"שותפות אסטרטגית". הרעיון הוא לקדם בניין כוח משותף להגנה, כולל הורדת חסמי ייצוא וייבוא, העמקת יכולת הייצור בארה"ב ובישראל, ושילוב עמוק במו"פ האמריקני. מהלך זה עשוי לחזק את היחסים המיוחדים לאורך זמן דרך מסגרת מחויבות חוזית עסקית, שתהווה אינטרס משותף, ולא רק דרך הבנות בין מדינות המבוססות על ערכים משותפים. בעולם שאליו אנו מתקדמים נראה כי המסלול של מחויבות עסקית יהיה חזק יותר מהסכמים בין-לאומיים רופפים.
2. תוכנית מחקר משותפת לנושא טכנולוגיה עמוקה (מחשוב קוונטי, בינה מלאכותית): הטכנולוגיות החדשות הללו ישנו את חיינו וגם את שדה הקרב העתידי.  כיום ישראל עדיין נמצאת במקום הנכון לקפוץ על הרכבת הזו, אך ממשל שפחות אוהד את ישראל, בשילוב המשך המגמה של חשדנות בישראל והפיכתה לאירוע נגוע פוליטית, עלול להדיר אותנו וזה מסוכן. רק מדיניות פרו-אקטיבית של הנשיא (הצהרה נשיאותית) או קידום של חקיקה בקונגרס המייצרת שותפות במחקר ופיתוח, לצד תנאים טובים יותר בארה"ב לחברות ההזנק הישראליות בתחום המחשוב הקוונטי, יכולים לשנות את המגמה הנוכחית.
3. הצטרפות ישראל ל"חמש העיניים": זוהי ברית לשיתוף מודיעין בין חמש מדינות (ארה"ב, קנדה, בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד), מעין מועדון יוקרתי למודיעין. המדינות החברות משתפות מקורות מודיעין ובכך מייצרות מערכת התרעה חזקה הרבה יותר מזו של כל מדינה בנפרד. השותפות הזו מהווה מסגרת אמון מיוחדת מאוד. הכנסת ישראל למסגרת זו תסייע מאוד במימוש שתי היוזמות הנ"ל, ובוודאי תשפר את היכולות המודיעינית הישראליות.

סיכום

בשנת 2026 תיכנס ישראל לשנת בחירות, וארה"ב תעשה זאת בשנת 2028, כך שלמען הדיוק אין לנו שלוש שנים מלאות, זמן הנטו קצר מאוד. יש לפעול עכשיו ובתודעת דחיפות. יש לקדם את השת"פ הטכנולוגי ומזכר ההבנות החדש, ויש לייצר רשת של הסכמים המקבעים את ההצלחות של ישראל במלחמה. סיום המלחמה, ובוודאי שעצירת ההידרדרות למלחמה אין-סופית, יעזרו מאוד. ככל שנקדים להוציא את הראש מעזה, ולהבין את החשיבות של תפיסה רחבה יותר וארוכת טווח יותר של הביטחון הלאומי, כך ייטב לישראל.

>>> אלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)