"זה לא מאהבת נתניהו": מה עומד מאחורי המהלך של טראמפ

"שמעתי ממקורות שונים שהנשיא מוכן לשקול סנקציות על מערכת המשפט הישראלית אם לא תחון את ראש הממשלה". לאוזניו של השגריר והשר לשעבר מייקל אורן הגיעו כבר לפני כמה חודשים הלחשושים על המעורבות חסרת התקדים שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ בוחן: "הוא כבר הוכיח שהוא מוכן להתערב במערכת משפט של מדינה ריבונית במקום אחר, בישראל זה עדיין לא קרה".

אילולא חזרו באותו יום 20 החטופים החיים האחרונים מרצועת עזה, הרגע ההוא לפני חודש וחצי היה כובש את כל הכותרות. הנשיא האמריקני – שהפך לאדם הפופולרי ביותר בישראל – הגיע לכנסת כדי לחגוג את שחרור החטופים ואת סיום המלחמה בעזה, ובתוך אולם רועש מתשואות, פנה לפתע לנשיא יצחק (בוז'י) הרצוג ושיגר משפט שעתיד להרעיד את המערכת: "אולי תיתן לנתניהו חנינה? סיגרים ושמפניות – למי אכפת בכלל?". הרצוג, שנתפס לא מוכן, הסמיק במבוכה.

טביעות האצבע הישראליות היו ברורות, וזה היה הרגע שסימן את יריית הפתיחה של קמפיין החנינה – ובעיני רבים גם הדגיש מחדש כמה ראש הממשלה מוכן לערב גורמים זרים בפוליטיקה הישראלית ואף במערכת אכיפת החוק.

חודש לאחר הדרמה בכנסת קיבלו הדברים חותמת רשמית: טראמפ שלח לנשיא הרצוג איגרת חתומה, חריגה בכל קנה מידה, ובה קרא לו לשקול להעניק חנינה לנתניהו. עוד שבועיים וחצי חלפו, ונתניהו עצמו פנה להרצוג וביקש חנינה רשמית – בלי להודות בדבר ובלי להביע חרטה, בניגוד מוחלט לרוח החוק ולנוהג. אין תקדים להתערבות כה בוטה של נשיא אמריקני בהליך משפטי פנימי בישראל, והעמדה שהציג טראמפ מרחפת כעת מעל תהליך קבלת ההחלטות, והופכת את ההכרעה הדרמטית ביותר בכהונתו של הרצוג לקשה עוד יותר.

לקריאת הבקשה המלאה של נתניהו ועורך דינו – לחצו כאן

"נרטיב חזק של רדיפה"

"זו לא הייתה פרקטיקה מקובלת אצל נשיאים אמריקנים, אבל זו פרקטיקה מקובלת אצל טראמפ", מסביר יקי דיין, לשעבר קונסול ישראל בלוס אנג'לס. "טראמפ רואה זהות מוחלטת בינו ובין מנהיגים שמועמדים לדין. בוא נזכור שאם הוא לא היה נבחר לנשיא, אז הוא היה יושב עכשיו בכלא. הוא הרגיש נרדף פוליטית ומשפטית, והוא לגמרי מזדהה עם נתניהו ועם נשיא ברזיל לשעבר ז'איר בולסונארו. הוא מתערב גם משפטית וגם פוליטית, ורק עכשיו התערב במערכת הבחירות בהונדורס".

פרופ' אודי זומר, ראש מרכז ברק למנהיגות ומומחה לארה"ב מאוניברסיטת תל אביב, בוחן את התערבות טראמפ במישור הפסיכולוגי-פוליטי. "לטראמפ יש נרטיב חזק של רדיפה משפטית", הוא אומר. "הוא מרגיש שניסו להשתמש בבתי המשפט כדי להפוך אותם לכלי נשק פוליטי נגדו, ושמערכת המשפט משתפת פעולה עם האויבים שלו. מתוך ההרגשה הזאת נוצרת שותפות גורל שהוא רואה בינו ובין מנהיגים כמו נתניהו ובולסונארו – כולם, בעיניו, קורבנות של lawfare" (לוחמה משפטית, שימוש בכלים משפטיים נגד יריב, למשל כדי לכרסם בלגיטימציה שלו).

מייקל אורן, לשעבר שגריר ישראל בוושינגטון וסגן שר לענייני דיפלומטיה, מסכים שיש כאן רובד עמוק של הזדהות אישית. "רק בשנים האחרונות הוגשו נגדו ארבעה כתבי אישום", הוא מזכיר. "יש לו בטן מלאה על השופטים, על הפרקליטים, והוא מרגיש הזדהות עם פוליטיקאים – במיוחד מימין – שלשיטתו נרדפים בצורה דומה". מעבר לכך, הוא מוסיף בזהירות, ייתכן שיש כאן גם ממד עסקי-מדיני פשוט: "נתניהו היה עד היום שותף מאוד נוח, שלא ערער בפומבי על שום מהלך מרכזי של טראמפ בעזה או באיראן".

ודיין מחבר בין שני הרבדים: "יש פה גם שותפות גורל – טראמפ באמת מרגיש שהוא נרדף משפטית, והוא מזדהה עם נתניהו – וגם שותפות אסטרטגית. הוא רואה בנתניהו שותף קרוב בעיצוב המזרח התיכון מחדש". לדבריו, טראמפ "אימץ לחלוטין" את העמדה של נתניהו, שלפיה המשפט מפריע לו להקדיש את מלוא תשומת הלב לזירות האזוריות.

"טראמפ רוצה לסיים את הסיפור של נתניהו"

ד"ר קובי ברדה, מומחה להיסטוריה פוליטית אמריקנית וגיאו-אסטרטגיה, מזיז את הפריזמה הזאת הצידה: "להערכתי הסיבה שטראמפ עושה את זה היא לא מאהבת מרדכי, או במקרה הזה אהבת בנימין, אלא מתוך הבנה שלו שהוא רוצה למצוא דרך לסיים את הסיפור שנקרא נתניהו בדרך יפה".

לדבריו, החיבוק הפומבי והקריאה לחנינה הם "צעד אחד בסדרת לחצים שנראה ככל שיתקרבו הבחירות", חלק מניסיון לעצב מחדש את המפה הפוליטית בירושלים כך שתשרת את התוכניות האסטרטגיות הגדולות של טראמפ. "ההערכה הזו מתבססת על כך שמצד אחד יש לנתניהו כבוד אצל טראמפ, אבל מצד שני הוא הגיע למסקנה – בעיקר בעקבות ג'ארד קושנר וסטיב וויטקוף – שנתניהו הוא חסם, בתוך ההרכב הנוכחי של ממשלתו, לתוכנית הגדולה יותר שלו, שהיא התוכנית של הסכמי אברהם 2. ולכן אני חושב שטראמפ ינסה ליצור כמה ערוצים כדי לסיים את האירוע של נתניהו, על האג'נדה הזו".

בעיני ברדה, זה קודם כול מנגנון תועלתני קר: להערכתו, טראמפ צריך בירושלים ממשלה אחרת – או לכל הפחות הרכב אחר – כדי להתקדם עם ערב הסעודית, בתוכנית לכונן מסדרון כלכלי חדש מאסיה לאירופה ובתכנון אסטרטגי עד 2027. "הפרשנות בישראל שהחנינה נובעת מאהבתו של טראמפ לנתניהו – מיסודה לא נכונה", הוא טוען. "זה אינסטרומנטלי. זו עוד אבן בדרך ללוח הזמנים של טראמפ".

לדבריו, טראמפ אינו משאיר את לוחות הזמנים שלו בידי הבוחר הישראלי בלבד. "הוא תמיד משאיר כמה קלפים על השולחן". הוא מסביר. "אני לא שולל תרחיש של הזמנת נפתלי בנט לבית הלבן כדי להודיע לעם היושב בציון שטראמפ רוצה סוויץ' בכיסא בירושלים. אם יזהה שבנט הוא המועמד המוביל – אל תתפלא אם נראה מהלך פומבי, אפילו צורם דיפלומטית, שבו טראמפ נותן לו רוח גבית".

לדבריו, הבקשה לחנינה היא רק חלק מאותו רצף: מנוף לחץ שנועד ליצור אפשרות לממשלה שתשרת את היעדים הגדולים בהרבה של הנשיא האמריקני – הסכמי אברהם 2, בלימת סין והמרוץ העולמי ל-AI. "זה לא עניין של נאמנות לנתניהו. זה עניין של לוח זמנים ואינטרסים. החנינה היא כלי – לא מטרה. אני לא חושב שהבקשה לחנינה כזאת תמימה. יש לי תחושה שכל המהלך הזה הוא מהלך שסודר כך שנגיע לנקודת קצה עם תנאים נוחים לפרישה של נתניהו".

בא לעזרת חבר

גם מי שלא עוקב אחרי כל פרט ופרט בסיפור כבר מכיר את העיקר: ציוצים ברשתות החברתיות, פנייה חסרת תקדם בכנסת, מכתב רשמי לנשיא – ועכשיו גם בקשת חנינה חתומה מראש הממשלה עצמו. אבל כשמרכיבים את הפאזל הזה מתקבלת תמונה של מעורבות חריגה הרבה, מעבר ל"זרוק מילה טובה".

כבר ביוני השנה התחיל טראמפ לשרטט את קו ההתערבות. בציוץ חריג אפילו במונחיו, ברשת Truth Social שבבעלותו, הוא תקף את משפט נתניהו במילים הקשות ביותר שברשותו ("מופע אימים", "ציד מכשפות") וכתב שההליך המשפטי מתנהל "ממניעים פוליטיים ועוסק בסיגרים ובבובת באגס באני". לטענתו מדובר ברדיפה של אדם ש"נתן כל כך הרבה". הוא הוסיף משפט שמסגר מחדש את יחסי וושינגטון–ירושלים: "ארה"ב הצילה את ישראל – ועכשיו נציל את ביבי".

אבל זו הייתה רק ההתחלה. ימים ספורים אחר כך המשיך הנשיא טראמפ במתקפה, והפעם הוא קשר בין המשפט ובין הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. "השימוש הזה במערכת הצדק יפריע למשא ומתן עם איראן וחמאס. זה טירוף מה שהתובעים שיצאו משליטה עושים לנתניהו", אמר. הוא הילל את נתניהו כ"גיבור מלחמה" וכראש ממשלה שעבד עם ארה"ב "כדי להביא להצלחה גדולה" במאבק עם איראן. לסיום קרא: "שחררו את ביבי, יש לו עבודה גדולה לעשות".

ואז הגיעה הופעתו של טראמפ במליאת הכנסת. מול נשיא המדינה הרצוג, בלב ליבה של הדמוקרטיה הישראלית, הוא פלט משפט שהדהים את הנוכחים: "יש לי רעיון, אדוני הנשיא – למה שלא תיתן לו חנינה?". הרצוג נראה די המום. טראמפ רק חייך ואמר: "זה לא היה בנאום הכתוב, אבל אני אוהב את האיש הזה. הוא אחד המנהיגים הכי טובים שהיו פה בזמן מלחמה".

גם על גבי מטוס ה"אייר פורס 1" מיהר נשיא המעצמה החזקה בתבל להסביר שלא תכנן מראש. בשיחה עם כתבים טען שהכול קרה בגלל תגובת הקהל: "אמרתי שאני לא הולך להעלות את סוגיית החנינה. אבל זה היה הרגע המושלם... בגלל שהוא קיבל מחיאות כפיים טובות מאוד... עצרתי ואמרתי: למה שלא תיתן לבחור הזה חנינה?" הוא הודה שזו הייתה "לקיחת סיכון קטן", והזכיר שמדובר ב"נושא די מכאיב בישראל".

"הקמפיין כבר התחיל מתחת לפני השטח"

בתחילת החודש שעבר נכנס טראמפ שוב לקלחת – הפעם מול מיליוני צופים ב-CBS. בריאיון ל"60 דקות" הוא לא רק מתח ביקורת על היחס לנתניהו, אלא גם רמז בגלוי על כוונותיו. "אני חושב שמתייחסים אליו לא יפה", אמר. "הוא עומד למשפט על כמה דברים ואני חושב שהיחס אליו לא הוגן". ואז הוסיף משפט שהרים לא מעט גבות בירושלים: "אני חושב שאנחנו נתערב בזה כדי לעזור לו קצת".

ולא, לא היה מדובר במעידה לשונית: זמן קצר לאחר מכן עבר טראמפ מדיבורים למעשים. הוא שיגר מכתב רשמי לנשיא המדינה וקרא לו להעניק חנינה מלאה לנתניהו. "אני קורא לך לחון לחלוטין את בנימין נתניהו", כתב. "תשומת ליבו לא יכולה להיות מוסחת שלא לצורך. אני מאמין שהתיק נגד ביבי – שנלחם לצידי במשך זמן רב – הוא פוליטי ובלתי מוצדק. הגיע הזמן לתת לביבי לאחד את ישראל באמצעות חנינתו, ולשים קץ ללוחמה המשפטית הזו אחת ולתמיד. תודה על תשומת הלב שלך לנושא הזה".

"כשנשיא פופולרי כל כך בישראל עומד מעל בימת הכנסת וקורא לחון את נתניהו, ואחרי זה שולח מכתב לנשיא – זה בשיטת טראמפ, in your face, בצורה הכי חזקה והכי בוטה שיש", אומר דיין – ומעריך שעוד לא ראינו את הסוף. "גם בביקור הקרוב של נתניהו בוושינגטון סביר להניח שאנחנו נראה תמיכה וחיבוק מטראמפ. גם אם עוד לא התחלנו בפועל – הקמפיין הפוליטי או מערכת הבחירות כבר התחילו מתחת לפני השטח, אבל כשנראה אותם עולים מעל לפני השטח בישראל, אני מניח שטראמפ לא יהיה ביישן בתמיכה ובחיבוק שהוא נותן לנתניהו".

"טראמפ כבר הוכיח: הוא מוכן להתערב"

הלחץ סביב החנינה לא הגיע רק מהבית הלבן. במקביל להתערבות הפומבית של טראמפ הצטרפו גם גורמים אמריקניים וישראליים לניסיון לדחוף את הרצוג לכיוון אחד ברור. שגריר ארה"ב בישראל מייק האקבי הפתיע כשהופיע באחד הדיונים במשפט נתניהו עם בובת באגס באני והביע תמיכה פומבית בביטול המשפט. בכנסת, יו"ר הקואליציה אופיר כץ קרא "לבטל את המשפט מיד", ובליכוד אף החתימו שרים על מכתב רשמי שמפציר בנשיא ש"יפעיל את סמכויותיו" ויעצור את ההליך.

השרה להגנת הסביבה עידית סילמן הגדילה לעשות ועירבה השבוע את טראמפ בעצמה בריאיון ל-i24News. "אם הנשיא הרצוג לא יידע לבוא לטובת ביטחון ישראל ועם ישראל, לטובת אותם איחוי ואחדות, אני חושבת שהנשיא טראמפ עלול לנקוט צעדים נוספים וייאלץ להתערב", אמרה, ואף ציינה כי אלה עשויים לכלול "סנקציות כאלה ואחרות על בכירים במערכת המשפט". בתגובה נאלץ הנשיא הרצוג להגיב בפומבי על הלחצים בליכוד והבהיר: "שיח אלים לא משפיע עליי".

אורן מאשר שכבר לפני חודשים הסתובבה בוושינגטון השמועה המטרידה על הנכונות לשקול את הסנקציות. גורמים בישראל ששוחח עימם התייחסו לכך כאל משהו דמיוני – ואז הגיע המהלך של טראמפ כלפי ברזיל: מכסים של 50% על יבוא, כדי ללחוץ על מערכת המשפט שם שלא תעמיד את בולסונארו לדין. ברדה מחדד: במקרה נתניהו, לפחות כרגע, טראמפ מסתפק ב"רמה נמוכה יותר" – לחץ ציבורי ופוליטי, מכתב, נאום. "זה לא כולל סנקציות", הוא אומר. "אבל בעולם הדיפלומטיה – גם זה חריג, מאוד לא מקובל ומאוד לא שכיח".

מאחורי הקלעים של השיחה האחרונה בין נתניהו לטראמפ התגלה פער בציפיות: שני בכירים אמריקנים אמרו לכתבנו ברק רביד כי נתניהו ביקש מהנשיא להמשיך לסייע בקידום החנינה, אך טראמפ השיב רק ש"הדברים יסתדרו" – בלי להתחייב על צעדים נוספים. "נתניהו רוצה שטראמפ ינקוט צעדים נוספים בנושא, אבל הנשיא סבור שכבר עשה כל מה שהיה יכול לעשות", אמר אחד מהם. מנגד, גורם ישראלי טוען כי דווקא טראמפ הוא שהעלה את הנושא בשיחה, והשניים אף סיכמו להמשיך לעסוק בו בעתיד.

בית המשפט, בית הנשיא – והרחוב הישראלי

כשמנסים להבין כמה "אמיתי" כל הלחץ הזה, המומחים כולם מבקשים להפריד בין שלוש זירות: בית המשפט, בית הנשיא והציבור. במערכת המשפט, דיין סבור שההשפעה הישירה כמעט אפסית: "בית המשפט בישראל הוא בלתי תלוי – אני לא רואה שופט משנה את החלטתו בגלל ציוץ של טראמפ". זומר, שעוסק שנים בחקר מוסדות דמוקרטיים, מזכיר את אלכסנדר המילטון, שתיאר את בתי המשפט כרשות "החלשה ביותר", בלי חרב ובלי ארנק. "בדיוק בגלל זה, בדמוקרטיות שמידרדרות, בתי המשפט הם הראשונים שנפגעים. הם הכי שבירים".

אורן, מנגד, מתאר תרחישים קונקרטיים יותר ששמע בוושינגטון. כששאל את מקורותיו "מה כבר יכול לעשות נשיא אמריקני מול שופטים בישראל", הוא מספר, קיבל תשובה מפורטת: "אמרו לי: לכל השופטים האלה יש חשבונות בארה"ב, השקעות, קשרים פיננסיים. אפשר ללכת דרך רשויות המס, דרך מנגנונים אחרים. זה לא רעיון שלי, זה מה שנאמר לי". הוא עצמו מעריך שזה לא יצליח: "ישראל היא לא ברזיל, אבל עצם העלאת רעיון הסנקציות על שופטים ישראלים כמנוף לחץ הופכת את השיח על המשפט למשהו אחר לגמרי".

מול בית הנשיא, מנופי הלחץ משמעותיים יותר. ברדה מזכיר שטראמפ הוא "הנשיא האהוד בישראל", עם מספרים פנומנליים בסקרים – כולל בקרב חלקים במחנה הליברלי שהפגינו וקראו לו שיתערב למען החטופים. "כשאתה שואל מה מנופי הלחץ על הרצוג", הוא אומר, "צריך להסתכל גם על שכבת האקלים הציבורי וגם על השיחה בדלתיים סגורות. לומר לא לטראמפ זה לא רק לומר לא לנתניהו – זה לומר לא לנשיא שרוב הציבור הישראלי אוהב". אורן מסכים: "אין לי ספק שזה ייכנס לסט השיקולים של הרצוג: מה המשמעות של להגיד 'לא' לנשיא ארה"ב".

זומר מוסיף לכך את ממד התלות האסטרטגית שהתחזקה בוושינגטון מפרוץ המלחמה. לדבריו, השותפות הצבאית-מדינית העמוקה – מהתקיפה המשותפת באיראן ועד המפקדה האמריקנית בקריית גת – יוצרת מצב שבו "בקרבה כזאת, יש תלות מאוד גדולה". לדבריו, "כל מהלך של give and take – של מה שאתה נותן ומה שאתה לוקח באינטראקציה בין שתי המדינות – כל אלמנט כזה הוא נורא חשוב. כשאלמנט אחד הופך לגדול כל כך, זה מעורר את השאלה אם אין ממדים אחרים שנפגעים כתוצאה מזה. יש לזה מחיר דיפלומטי במערכת היחסים בין ארה"ב לישראל".

ובזירה הציבורית – לכולם ברור שיש לטראמפ משקל. "כשטראמפ, שהוא כל כך פופולרי בישראל, אומר שצריך לחון את נתניהו", אומר דיין, "זה מחלחל לשיח, לתקשורת, להפגנות מתחת לבית הנשיא. על הציבוריות הישראלית בטח יש לו השפעה. גם כשפונה נשיא לנשיא, וזה נשיא חזק ופופולרי, יש לזה משקל וברור שהרצוג לא יכול להתעלם לחלוטין מהבקשה".

לא רק ירושלים

מה שקורה בירושלים הוא חלק מתבנית רחבה יותר. כמעט כל מי שדיברנו איתו הזכיר את ברזיל, שם הוטלו מכסים כבדים על יבוא – 50% – כדי ללחוץ על מערכת המשפט שלא תפעל נגד הנשיא לשעבר בולסונארו. גם סנקציות שהטילה ארה"ב על השופט דה מוראש וגורמים אחרים במערכת המשפט של ברזיל לא הובילו לתוצאות הרצויות מבחינת טראמפ, ובולסונארו נכנס ל-27 שנים מאחורי סורג ובריח.

"ברזיל היא מדינה שאתה ממש לא רוצה להיות בקטגוריה שלה כשזה נוגע לשחיתות ולמנהל תקין", אומר זומר. "כשישראל מוצאת עצמה מוזכרת באותה נשימה, זו לא רק פגיעה בריבונות, זו גם השוואה שאנחנו לא שייכים אליה".

דיין מרחיב את התמונה גם למערכות בחירות. "טראמפ מתערב במערכות בחירות בעולם בצורה מאוד פומבית", הוא אומר. "הוא עשה את זה בארגנטינה, הוא עושה את זה עכשיו בהונדורס". בהתערבויות פוליטיות היו אשמים גם נשיאים קודמים – ביל קלינטון, הוא מזכיר, תמך באופן לא ממש סמוי בשמעון פרס ב-1996. "כולם זוכרים את ועידת שארם א-שיח' שנועדה לוודא שפרס זוכה בבחירות – אבל התערבות בוטה כל כך, בטח במערכת המשפט, היא יוצאת דופן".

ההבדל, אומר אורן, הוא שעכשיו כבר לא מדובר בתמיכה בבחירות, אלא במעורבות במערכת המשפט עצמה: "התערבות פוליטית עשו כמעט כולם. התערבות משפטית, במערכת שנחשבה עד לא מזמן פרה קדושה – זה משהו אחר לחלוטין".

ברדה מזכיר שהקשר של טראמפ לנתניהו ולבולסונארו איננו רק פוליטי אלא גם נרטיבי. בעיני טראמפ, הוא אומר, יש להם "סיפור משותף": מנהיגים שנרדפים בידי אליטות משפטיות ותקשורתיות, שהעם אוהב אך "הממסד" מנסה להפיל. "זו תפיסה של דמוקרטיה שאומרת: מי שנבחר צריך להיות כמעט בלי הגבלות, ובתי המשפט לא צריכים להגביל אותו יותר מדי".

כשמצרפים את כל זה, ההתערבות בחנינה לנתניהו כבר לא נראית כאפיזודה חולפת, אלא כעוד תחנה ברצף: התקפות על בתי משפט, חיבוק למנהיגים מסובכים פלילית, התערבות גסה בבחירות, שימוש בעיצומים כלכליים ככלי לחץ על מערכות הצדק. ישראל, במקרה הזה, היא אחת הזירות – אולי המרכזית ביותר – שבהן נבחנת התפיסה הזאת.

מה יישאר כאן אחרי שטראמפ ילך?

השאלה הגדולה שנשאלת שוב ושוב היא אם כל זה ייזכר בעתיד כעוד קוריוז טראמפיסטי או כרגע מכונן בטיב הקשר ההדוק, לפעמים הדוק מדי, בין ישראל לארה"ב. "אני לא חושב שזה ייזכר כקוריוז", אומר יקי דיין. לדבריו, "אנחנו בתקופה היסטורית שבה המזרח התיכון מתעצב מחדש", וההתערבות האמריקנית בחנינה תיחקק בזיכרון כאחת ה"נקודות" בתהליך הזה: "נשיא אמריקני שהחזיר חטופים ותקף באיראן – אבל גם התערב התערבות בוטה במערכת המשפט בישראל".

אורן מבקש להציג את המהלך כחלק מתמונה רחבה יותר של שבירת מוסכמות במערב. "אנחנו חיים בעידן של הריסת כל הנורמות", הוא אומר. "לא רק ביחסים הבין-לאומיים, גם בתוך ארה"ב. הריסה של מוסדות, של הבנות, של סטנדרטים. יש פוליטיקאים שנבחרים לקונגרס ואומרים בגלוי: באתי להרוס הכול". התערבות בחנינה בישראל, בעיניו, נכנסת בדיוק לפרדיגמה הזאת: "מה שעושה טראמפ – אף נשיא לפניו לא היה מעלה על דעתו לעשות".

לכך מתקשרת נקודה מטרידה נוספת, לדברי אורן: "בפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו, אין לנו בארצות הברית recourse (מפלט). בעבר, כשנוצר משבר עם נשיא אמריקני, תמיד יכלה ישראל לפנות לאופוזיציה בקונגרס, לבנות בריתות חלופיות. היום אין לנו את זה. אנחנו לא יכולים להתלונן לדמוקרטים על טראמפ. גם בתוך המפלגה הרפובליקנית יש מגמות בדלניות ואנטי-ישראליות. כמעט בכל המערב, ואולי בכל העולם – יש לנו רק את טראמפ". במצב שכזה, כל התנגשות איתו סביב החנינה אינה רק עניין אישי של ראש הממשלה.

אורן מוסיף שהמשפט עצמו, באופן פרדוקסלי, פוגע פחות בקשר ההדוק בין המדינות ויותר בדימוי. "זו פדיחה", הוא אומר. "כשרואים בארה"ב שראש ממשלה יושב בבית משפט כמה ימים בשבוע בעיצומה של מלחמה – זה נראה רע. אבל קשה לומר שזה מונע ממנו לנסוע לוושינגטון או לנהל משא ומתן".

כמעט כל מי שדיברנו איתו מסכים על דבר אחד: גם אם תינתן החנינה והמשפט יסתיים בדרך זו או אחרת, וגם אם לאו, הנזק הנורמטיבי כבר נגרם. לראשונה קרא נשיא ארה"ב בגלוי לנשיא המדינה להתערב בהליך פלילי פעיל נגד ראש ממשלה מכהן. ברגע הזה, הלגיטימציה של מערכת המשפט הישראלית הפכה לכלי בזירה הפוליטית האמריקנית, והקו שבין ברית אסטרטגית הדוקה ובין פגיעה בריבונות הישראלית מעולם לא היה מטושטש יותר.