קרן אן לא מתרגשת מה-BDS: "הקשר שלי לישראל חזק מאוד וכואב"

"אני מרגישה שהקהל שלי, בצרפת או בישראל, מתחבר למה שיש לי להגיד. זה לא בשביל כולם, אבל מי שכן - זה קשר עמוק. בדרך כלל אנשים שמקשיבים למוזיקה שלי הם כאלה שאני יכולה לשבת איתם לקפה. אין קיר בינינו". קפה או-לה בפריז או בישראל, הזמרת ילידת ישראל קרן אן היא עדיין אשת העולם הגדול. בין טיסות ללונדון וניו יורק לטובת עבודה על פרויקטים חדשים, היא מתכוננת לסיבוב ההופעות הבא שלה ברחבי צרפת - אבל עוד לפני זה לגיחה מרעננת בישראל.

כשאת מסתכלת על ישראל מנקודת המבט שלך, את מרגישה שהיא מתרחקת ממך או דווקא מתקרבת עם כל מה שקורה בה? אפילו עוד לפני המלחמה.
"אני מרגישה שדברים מסוימים מאוד קרובים אליי, ואני קרובה אליהם. אני מרגישה שיש הרבה כאב, שיש שבר רציני, בדברים מסוימים יש חוסר הבנה. אני בעיקר מרגישה כאב גדול. לפעמים יש תקופות שקשה מאוד למצוא תקווה. אבל זה כמו כל דבר. תראה, הרבה חברים שלי בישראל לא מסכימים איתי, אבל כשאתה חי בחו"ל ויש לך היסטוריה יהודית משפחתית ממזרח אירופה, אתה רואה ומרגיש דברים אחרת".

"אנשים בארץ לא הסכימו איתי כשדיברתי על אנטישמיות עמוקה ועל דברים שעוד לא עלו לפני השטח, אבל אנחנו יודעים שהם קיימים. הם אמרו לי 'די להשתמש בכלי הזה'. עכשיו זה ברור להמון אנשים. אבל זה הרבה יותר גדול מהמיקום הפוליטי שלך ולמי אתה מצביע. אנחנו לפעמים מתעסקים בדברים שהם כל כך רחוקים מהמהות האמיתית של מה שבאנו לעשות פה".

"הקשר שלי לישראל חזק מאוד וכואב"

זו תקופה של ציוני דרך בחייה של קרן אן, שהחלה ביום הולדת 50 בשנה שעברה ונמשכת כעת בציון 25 שנים לקריירה. אלבומה העשירי, Paris Amour, הוא מכתב אהבה לפריז שנשמע כאילו נשאב מפסקול קולנוע. למרות שהיא עזבה את הארץ כבר בגיל 12 וקנתה לעצמה שם בין-לאומי בתוך זמן קצר, היא לא מוותרת על הקהל הישראלי ומקפידה להיות על הקו. עכשיו היא חוזרת לביקור קצר הכולל שתי הופעות בסופ"ש אחד: ב-7 בנובמבר במלון "אלמא" בזיכרון יעקב, ולמוחרת ב-8 בנובמבר במוזיאון תל אביב במסגרת "פסטיבל תל אביב" החדש של עיריית תל אביב.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

קרן אן זיידל (או רק קרן אן לפי שם הבמה) גדלה בקיסריה. בגיל 11, אחרי שלוש שנים בהולנד, עברה עם משפחתה לפריז בעקבות עסקים של האב דני זיידל - שמוזכר ב"שיר השכונה" מאת חיים חפר ("מי קיבל בלתי מספיק? דני זיידל הצדיק"). כעבור כמה שנים המשפחה שבה לישראל, אך הבת הצעירה בחרה להשתקע בעיר האורות והוציאה בשנת 2000 את אלבומה הראשון, La Biographie de Luca Philipsen ("הביוגרפיה של לוקה פיליפסן" - הנגזר משם הסבתא מצד אימה, ילידת הולנד). האלבום נמכר במיליוני עותקים, זכה לביקורות מעולות באירופה, העניק לה את תואר זמרת השנה בצרפת, והיא גם זכתה לתשומת לב כזמרת-יוצרת מבטיחה שמשתפת פעולה עם אומנים אחרים. כך, למשל, כתבה מחצית מתקליט הבוסה נובה של הזמר הצרפתי האגדי אנרי סלוודור, שכלל את הלהיט Jardin d'hiver והעניק לה את פרס הגראמי הצרפתי ("Victoir").

בין פריז לניו יורק, בין בלדות מלנכוליות לפופ רך, שלוש שנים לאחר מכן הבהירה קרן אן שהיא לא הולכת לשום מקום והוציאה את Not Going Anywhere, אלבומה השלישי אך הראשון באנגלית - ששיר הנושא מתוכו נכנס לסדרה הפופולרית "האנטומיה של גריי" והוא גם זה שגילה אותה בכל העולם. זה רק היה הסיפתח לעוד שלל הבלחות מוזיקליות על המסכים ב-20 השנים האחרונות - מ"עמוק באדמה" של HBO עם Jardin d'hiver בגרסתה, דרך קמפיין לרשת האופנה השוודית H&M עם השיר Lay your Head down - ועד סדרת הלהיט "אייל קטן" של נטפליקס שבה הושמע My Name Is Trouble. 

גם בשנתיים האחרונות קרן אן שמרה על הקו לישראל והופיעה בין השאר בפסטיבל הג'אז באילת עם אבישי כהן, שגם מתארח עם החצוצרה בשיר האחרון באלבום שלה. כבר קרוב ל-40 שנה שהיא חיה בצרפת, אך היא מתקנת אותי בבואי לשאול אותה על הפרספקטיבה שלה כיהודייה בפריז וכ"ישראלית לשעבר": "אני לא ישראלית לשעבר. אני מרגישה קשר מאוד חזק לישראל. אומנם אני צרפתייה לכל דבר - חיה כאן, מצביעה כאן ומשלמת מיסים כאן כבר שנים, ולפני זה עוד הייתי בהולנד - אבל הקשר שלי לישראל תמיד היה ותמיד יהיה, והוא גם מאוד מורגש. אני גם לא מחביאה את זה. האהבה שלי לארץ קשורה מאוד לאדמה, לחקלאות, אבא שלי נולד בישראל ומת בישראל. הקשר שלי לארץ חזק מאוד. כואב, אבל חזק".

"בארץ לא הסכימו איתי כשדיברתי על אנטישמיות עמוקה. כשאתה חי בחו"ל ויש לך היסטוריה ממזרח אירופה, אתה רואה דברים אחרת"

"המצב היום באירופה מורכב וקשה"

כשהיא נשאלת אם המצב בישראל השפיע על הקריירה שלה היא עונה "כן ולא. יש מקומות שבהם זה מורגש ויש מקומות שלא. אני לא יכולה לשים את האצבע, אבל אני לא מתעסקת בזה. זה לא מה שמעסיק אותי. צריך לצאת מנקודת הנחה שאם יש מקומות שלא רוצים בך בגלל שאתה שייך למשהו שלא מתאים להם, יהיה מקום אחר שכן ירצה בך".

לצערנו זה ממשיך לחלחל בעולם התרבות ואומנים ישראלים וכאלה שמזוהים עם ישראל נאלצים לשאת בהשלכות עם החרמות וביטולי הופעות.
"כן, זה קורה. זה קורה לכולם. זה קורה גם לי כיהודייה. אבל באותה מידה גם יש קהל. בסופו של דבר, אם יש איכות במה שאתה עושה - קהל יהיה לך. גדול, קטן, בינוני, לא משנה. כל עוד אני יכולה לחיות ממוזיקה, אני מתעסקת בתוכן של מה שאני עושה. אני לא צריכה לימוזינה. בן אדם שכותב שירים לא מחפש לימוזינה, אחרת לא יהיה לו על מה לכתוב. אני צריכה שיהיה לי אוכל על השולחן בשבילי ולבת שלי, וזה מספיק. כלכלת המוזיקה כבר מזמן לא מה שהייתה לפני 20 שנה. הכרתי זמנים שהייתי מוציאה תקליט וזה היה טירוף מבחינה כלכלית. היום זה כבר לא ככה. הגישה למוזיקה היום היא בחינם וההצלחה נמדדת אחרת".

איך הצלחה נמדדת מבחינתך?
"בזה שאני יכולה להתרכז בתוכן, בלכתוב וליצור, ועדיין לראות את הבת שלי גדלה. זה ניצחון גדול. ברור שהמצב היום באירופה מורכב וקשה, אבל אני אגיד לך שהמצב בבלגיה, בהולנד ובאנגליה הרבה יותר קשה ליהודים. בצרפת דווקא הכי פחות".

"בן אדם שכותב שירים לא מחפש לימוזינה. אני צריכה שיהיה לי אוכל על השולחן בשבילי ולבת שלי, וזה מספיק"

אומנם על No Music for Genocide, יוזמת החרם התרבותי של תנועת ה-BDS שקוראת לאומנים לחסום את הגישה לשירים ולאלבומים שלהם בישראל, היא לא שמעה - אך לקרן אן יש היכרות ארוכת שנים עם התנועה, ולכן היא גם שומרת על קור רוח. "את ה-BDS אני מכירה כל החיים. אתה יודע כמה פעמים רציתי להופיע במקומות והיו אנשים עם שלטי BDS? זה סיפור חיי. הם הרי לא נולדו אחרי 7 באוקטובר, הם מחוץ להופעות שלי בפריז כבר יותר מ-30 שנה".

ואיך את מתמודדת עם זה?
"זה קיים ותמיד יהיה קיים, אבל הכול תלוי במה אני רוצה להתרכז. ברור שזה כואב ומפריע, אבל אני לא יכולה לשנות את זה. ברגע שמשהו קיים, גדל ואנשים תומכים בו, אין דרך להעלים אותו. זה כמו שנאמר שרוג'ר ווטרס משוגע. יש כאלה שחושבים שהוא גאון".

"לפחות תודו שזו אנטישמיות"

בציוץ בטוויטר ב-2017 מתחת ביקורת על אנשים ואומנים שלא מגנים מדינות אחרות שמפירות זכויות אדם, אבל כשזה נוגע לישראל פתאום צריך לפעול וליישם חרם תרבותי.
"היום לפחות כולם רואים את זה. אני תמיד אמרתי: אם החרם מיושם רק כלפי ישראל, לפחות תודו שזו אנטישמיות. לא מעניין אותם למה ישראל זה כן ג'נוסייד ורוסיה לא, למרות שיש אותו מספר הרוגים ואולי יותר. אין בזה היגיון. ברגע שב-8 באוקטובר 2023 כבר השתמשו במונח 'ג'נוסייד' עוד לפני שישראל בכלל הגיבה, אתה מבין שזה לא מבוסס היגיון אלא סלוגנים קיימים מראש. זה מתסכל וזה בדיוק למה צריך ספרים ומוזיקה טובה".

מצד שני, מעולם לא הסתרת את הדעות הפוליטיות שלך. פעם היית פעילה יותר בטוויטר והתבטאת נגד נתניהו וממשלותיו.
"נכון, ועדיין אין לי בעיה לעשות את זה, אבל זה לא כוס התה שלי. אני גם לא מתערבת, כי מה כרגע אני יכולה לעשות מהמקום שלי? הרבה יותר חשוב לי כרגע זה לדעת שאנשים יכולים לנשום ושיחזרו כולם הביתה. זה הרבה יותר חשוב".

ההכרה של מקרון במדינה פלסטינית סחפה אחריה עוד מדינות רבות.
"עזוב, הוא לא מעניין. לא צריך להתעסק בזה. הוא משנה את דעתו, אותו הדבר על הכלכלה, על ישראל, על ארצות הברית, על ביירות ועל אלג'יריה. יום אחד הוא יגיד שהוא רוצה להציל את בואלם סנסל (סופר אלג'יראי-צרפתי שנידון באלג'יריה לחמש שנות מאסר בטענה שפגע בביטחון המדינה, ע"א) ולמוחרת הוא ילחץ את היד של שר החוץ של אלג'יריה. מה שמקרון אומר על ישראל הוא עושה אותו הדבר בצרפת. אתה יודע כמה פעמים הממשלה כאן התפרקה בשנתיים האחרונות? זה לא מעניין. בואו לא נתעסק בביבי, מקרון או טראמפ אלא בתרבות. הרבה יותר כיף להתעסק ביצירה. לצערנו הם מקבלי ההחלטות - שיחליטו. די להתרכז בעצמנו".

"זה בא עם הבגרות, עם ההורות"

מלבד אלבומי הסולו, קרן אן גם כתבה והלחינה למחזות, לאופרות, לסרטים ולמחול. יצרה שיתופי פעולה מקומיים עם שלומי שבן והחצוצרן אבישי כהן, לצד שורת כוכבים בין-לאומיים מוערכים כמו יוצא להקת "טוקינג הדס" דייוויד ברן ו"הסנדק של הפאנק" איגי פופ - וגם הופיעה במקלטים בצפון בימי מלחמת לבנון השנייה. עולה השאלה מה היה חשוב לקרן אן להביא באלבום החדש שטרם נשמע ממנה.

"בואו לא נתעסק בביבי, מקרון או טראמפ אלא בתרבות. הרבה יותר כיף להתעסק ביצירה. לצערנו הם מקבלי ההחלטות - שיחליטו"

"עם הזמן, ואני בטוחה שכל אומן אומר לך את זה, אז הצורך לדייק, להיות ברור במה שאנחנו מגישים, הוא הרבה יותר גדול", היא אומרת. "הרי הכול זה טרנספורמציה של רעיון או רגש לסוג של ארכיטקטורה שנקראת שיר. הבלדה עברה בכל כך הרבה יבשות - בבלוז, ברוק, בפופ. זה כולה בית-פזמון, בית-פזמון, גשר-פזמון. המבנה הוא קלאסי וברור, אבל בתוך זה יש אין-סוף אפשרויות. מכאן נובעים הצורך והתשוקה לדייק את הזהות המוזיקלית ואת הסאונד. יותר קרוב למה שאנחנו חווים או מרגישים עם השנים".

אם תהיתם מה השנים עושות למעיין היצירה, אז הדוגמאות שהמוזיקאית שולפת מהמותן מעידות שזו אולי רק אמצע הדרך. "לפני הטור, בינואר, אני מופיעה במשך שבועיים עם השחקנית אירן ז'קוב בתיאטרון רון פואן ביצירה תיאטרלית שכתבתי", היא מספרת על סדרת הופעות מיוחדת בתיאטרון הסמוך לשאנז אליזה בפריז. "חוץ משתי ההופעות בארץ, אני מסיימת פרויקטים אחרים - אחד מהם הוא מוזיקה לסרט".

קרן אן נזכרת באלבומיה הראשונים שדרכם התגלתה, ויש לה כמה תובנות: "יש משהו מאוד מהיר ואינטואיטיבי כשאנחנו בתחילת הדרך וכותבים תקליטים ראשונים, אנחנו רוצים להשאיר את זה טהור. עם הזמן זה כבר לא מספיק לנו. אני אוהבת את האופן שבו ניק קייב מתייחס לזה - הוא סיפר בריאיון על איך שהוא קם בבוקר, לובש חליפה והולך לשבת בין המחברת לפסנתר. כל הגישה שלו למלאכה מאוד דיברה אליי, הרי אנחנו לא רוצים שדברים יום-יומיים יעברו לידנו. אחרת על מה יש לכתוב? כשאנחנו כותבים אנחנו צריכים את היום-יום, אנחנו צריכים את הבנאליות ולהיות עם הרגליים על הקרקע, אנחנו צריכים לקחת את המטרו ולהיות בלחץ של שגרה. אנחנו צריכים ליצור איזושהי דיסציפלינה שמתאימה לנו. זה בא עם הורות, עם כל סוג של בגרות".

"בהתחלה לא הרגשתי זמרת"

אם את חמשת אלבומיה הראשונים היא הקליטה בתוך שבע שנים, המרחק בין אלבומיה האחרונים גדל ולעיתים עמד על חמש שנים. "בין 2000 ל-2004 הוצאתי ארבעה תקליטים, והיה גם את Lady & Bird (פרויקט צדדי עם ברדי ג'והנסון האיסלנדי, ע"א). אם בתחילת הדרך אפשר לעבוד על תקליט בשנה או שנתיים, אז בהמשך הזמן נמתח כי יש רצון לקחת רגע, לזוז הצידה ולחזור. אבל זה גם בגלל עוד פרויקטים ותשוקה לדברים אחרים, כמו פודקאסט על שירה שעשיתי וכתיבה לסרטים, לתיאטרון ולאופרה. קיים צורך ליצור בעוד צורות ובכל מיני שיתופי פעולה. התוצר הסופי הוא חשוב, אבל בעידן של AI מה שמזין אותי הוא התהליך. הכתיבה בגוף ראשון, וכל הסגנון האמריקני הזה שאני מאוד מחוברת אליו דרך ספרינגסטין, לאונרד כהן, ג'וני מיטשל, ג'ואן באאז או דילן - היא נטולת שיפוטיות ובתקליטים האחרונים שלי אני מרגישה יותר כמספרת סיפורים".

איך האלבומים הראשונים שלך נשמעים לך היום כשאת מקשיבה להם?
"זה מאוד אותנטי. אני מרגישה ששם הייתי כשסיפרתי את זה. ואני מרגישה שהם כן חלק ממני, והרבה דברים שאמרתי אז אני עדיין יכולה לומר. אני עדיין מרגישה קרובה אליהם. מה שהשתנה אצלי הוא שבהתחלה הרגשתי בעיקר סינגר-סונגרייטרית, כותבת, מלחינה ומפיקה. לא הרגשתי זמרת, כאילו לא הייתה לי את הזכות. אני חושבת שהיום הקול שלי מורגש יותר, ויש כל מיני סיטואציות שאולי זה יותר טבעי". 

"פעם מישהו אמר לי בניו אורלינס שזמר הוא לא זמר עד גיל 40. אני באמת מרגישה שכל התקליטים שיצרתי בעשר השנים האחרונות מבחינה ווקאלית - יש בהם משהו הרבה יותר ראוי. פעם אולי סיפרתי סיפורים של בן אדם בוגר עם קול של ילדה צעירה, ואולי היה חוסר התאמה לפעמים, אבל זה לא בא ממקום שאני מצטערת. אני מאוד מתחברת למה שכתבתי ומאוד שמחה על הדרך".

"חצי מאה יכולה להפחיד ולשתק"

גיל 50 שינה משהו מבחינתך או שזו רק החלפת קידומת?
"באלבום החדש אני מדברת על demi siècle, חצי מאה. יש שם שורה שאומרת 'חצי מאה, לילה ארוך'. חצי מאה זה רק לילה אחד ארוך ואז אנחנו בבוקר של משהו אחר, חדש, המשכי. אני חושבת שיש לי עוד הרבה ואני מקווה שהעבודה שלי עוד תגדל. ברור שככל שאתה מכיר יותר, יודע יותר וקורא יותר, אז יותר קשה להזיז אותך ולרגש אותך".

"היום, למשל, אני לא אבזבז זמן על ספר בינוני ואני מעדיפה להקשיב לדבוז'ק או פרוקופייב או לחפש גרסה של רחמנינוב עם ולדימיר הורוביץ בניו יורק ב-78", היא יורדת לפרטים ומציינת את שמותיהם של כמה מהמלחינים הגדולים בכל הזמנים. "למה? כי אם אני רוצה שמשהו ייגע בי - הוא צריך להיות מאוד איכותי. בגלל זה אני חושבת שחצי מאה יכולה להפחיד ולשתק, אבל גם לתת את הצורך לחפש דברים עמוקים יותר שהם לא בהכרח כבדים. אין לך זמן לבולשיט".

החברה הטובה - מהמחנה הפוליטי היריב

ב-25 שנות קריירה, נדיר לשמוע את קרן אן בעברית. היא הוציאה שתי גרסאות כיסוי - אחת לשיר "לא דיברנו עוד על אהבה" של מתי כספי ואהוד מנור, ששולבה בסרט "הסיפור של יוסי" של איתן פוקס, והשנייה הי "ברחוב הנשמות הטהורות” במסגרת האוסף "עבודה עברית 2". "אני עדיין לא כתבתי משהו בעברית שהרגשתי שהוא באותה רמה של מה שאני עושה בצרפתית", היא אומרת.

יש אומנים ישראלים שהיית רוצה לשתף איתם פעולה בעתיד?
"תראה, עם מי שרציתי לעבוד - עבדתי. שלומי שבן ואבישי כהן זה חיבור חזק, אנחנו עובדים מלא ביחד. יש מוזיקאים נוספים שאני עובדת איתם הרבה כמו ברק מורי, אבנר קלמר ואסף אמדורסקי. עם רוני אלטר, שהיא חברה טובה שלי, הופעתי בברלין בשנה שעברה. יש המון אומנים ישראלים שאני אוהבת ומתחברת אליהם, אבל זה לא עניין של רצון אלא של מה שהחיים מביאים. גם השת"פים עם דייוויד ביירן ואיגי פופ קרו בגלל טיימינג".

אפרופו חברים, איילת שקד היא מכרה ותיקה.
"כן, וזה מה שיפה. מבחינה פוליטית לא הייתי קרובה אליה, גם תמכתי פומבית בזהבה גלאון וזה היה נורא מצחיק, אבל הכרנו לפני הרבה שנים בקבוצת חברות. נשארנו חברות טובות עד היום".

היא תחזור לפוליטיקה?
"אנחנו לא מדברות על פוליטיקה בכלל, זה העניין. הקשר שלנו הוא על משפחה, ילדים, חברות. יש לנו שיחות עמוקות. הגישה והקרבה שלי לפוליטיקה כאן היא מאוד שונה ממה שרואים אותה בישראל, אז הרבה פעמים אני במקום שאני בכלל לא נכנסת לפינה הזאת. אז אין לי מושג, תצטרך לשאול אותה".

"את זה לא אכניס לחיים הציבוריים"

על חייה האישיים שומרת קרן אן בדיסקרטיות כמעט גמורה. כך אפילו ציינו על אודותיה במגזין Elle הצרפתי כשדווח כי הביאה לעולם את בתה ניקו, כיום בת 13. "אין ולא יהיה", היא קובעת. "התקליטים שלי מאוד אישיים ואינטימיים, אבל הם לא חושפים פרטים על החיים עצמם אלא איפה אני פוגשת את עצמי כבן אדם, כאישה, כאימא, כאוהבת ומאהבת. אבל על החיים שלי לא עניין אותי אף פעם לעשות מהם משהו פומבי".

מה את מרגישה בנוח לספר על החיים האישיים שלך?
"אני מרגישה בנוח לספר על עצמי. מי שהוא חלק מהחיים שלי, זו בחירה שלו. אני לא אכניס אותו לחיים הציבוריים. יש לי ילדה בשם ניקו, את זה דווקא יודעים".

את רגועה בנוגע לעולם שהיא גדלה לתוכו?
"רגועה זה משהו שקשה לומר כאם, איזו אימא רגועה? (צוחקת). אני אדם עם שלווה, אבל צריך למצוא אותה. אני רגועה כשאני רואה את האישיות שלה ואיזו ילדה היא גדלה להיות. אני סומכת עליה".

את מגדלת אותה לבד?
"לא, יש לה אבא מאוד נוכח ומהמם. אנחנו לא זוג כבר הרבה שנים, היינו בעבר עד שניקו הייתה בת 4-3, אבל אנחנו משפחה מאוד אוהבת ומחוברת".

מעבר לזה, קרן אן מעדיפה שלא להרחיב על זוגיות ויחסים, אך מנדבת מידע על התוכנית האומנותית לקראת ההופעה הקרובה בפסטיבל תל אביב. "רציתי להגיע עם להקה, אבל הפעם זו הופעה אינטימית - אני מבקרת רפרטואר של 25 שנה. קצת מכל אלבום, וגם מהאחרון כמובן", היא מפרטת. "זו הצורה הכי ערומה של השירים, איך שהם נכתבים על הפסנתר והגיטרה ונולדים. אני אהבתי לראות את ספרינגסטין ככה, אז תמיד דאגתי שבין סיבובי הופעות יהיו כמה הופעות סולו כאלה. זה מצריך סוג אחר של ריכוז, והדרך היחידה לעשות את זה היא להיות אותנטית ואמיתית. אני מאוד אוהבת את זה".