"יהיו פה הרבה בלופים": בזמן שהמערב מפנטז על שלום – חמאס נערך לסבב הבא

"אין היום כוח – לא מקומי ולא בין-לאומי – שיכול לעבוד מול 20 אלף חמושים של חמאס", קובע שלום בן חנן, לשעבר בכיר בשב"כ, כששואלים אותו על החזון האמריקני לרצועת עזה. "כל הפנטזיות על כוח בין-לאומי שייכנס ויאסוף נשק מפעילי חמאס? זה לא באמת. זה לא יקרה".

השלב הבא בתוכנית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ נשען על שתי אבני יסוד: פירוק חמאס מנשקו, כולל המנהרות ומתקני ייצור הנשק, והקמת ממשל חלופי שינהל את הרצועה, בגיבוי כוח ייצוב בין-לאומי. אלא שבינתיים המציאות בשטח רחוקה מאוד מהשרטוטים בוושינגטון. חמאס ממשיך להחזיק ביד ברזל בחלקה המערבי של הרצועה – אותה מחצית שטח שמעבר ל"קו הצהוב", גבול השליטה הישראלית.

"התשובה לשאלה אם חמאס שולט בעזה וכמה הוא שולט בעזה היא מורכבת", מסביר פרופ' אייל זיסר, פרופסור בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. "זה לא השלטון שהיה לחמאס לפני 7 באוקטובר. הרצועה הרוסה, אין לו המשאבים והיכולת להתמודד עם ההרס הזה". ובכל זאת, בהיעדר אלטרנטיבה שלטונית אחרת, חמאס הוא זה שממלא את הוואקום – ושולט בפועל בחייהם של כשני מיליון תושבים. "עם כל ההגבלות, זה כנראה נוח לכולם שהוא בינתיים ישמור על השקט ועל הסדר".

המדינות ששמן מוזכר כמועמדות להשתתפות בכוח הייצוב הבין-לאומי מבינות היטב את המשמעות ואינן ממהרות לשלוח את אנשיהן למשימת פירוק הארגון מנשקו. ומצידו של ארגון הטרור כבר אין אפילו מראית עין של נכונות לזנוח את הנשק – להפך. ח'ליל אל-חיה, אחד מחמשת חברי הנהגת הארגון, הסביר זאת בפשטות: הנשק "יישאר בידינו" – לפחות עד להקמת מדינה פלסטינית, והכוח הבין-לאומי שמדברת עליו ארה"ב לא יפעל בתוך הרצועה עצמה, אלא לכל היותר על גבולותיה.

אף ששורות חמאס הידלדלו, ההערכות הרשמיות הן שנותרו בידיו כ-20 אלף חמושים. לפי גורמים ישראליים וערביים ששוחחו עם הניו יורק טיימס, לארגון הטרור עדיין יש מקומות רבים להסתתר בהם ולאחסן בהם נשק, שכן יותר ממחצית מרשת המנהרות התת-קרקעיות נותרה שלמה. "בשטח שנסוגונו ממנו, חמאס שולט, למרבה הצער", מודה בן חנן. "אף אחד לא באמת יכול לעמוד מול הכוח הזה, בטח לא כשאנחנו בהפסקת אש ואין לצבא יכולת לפעול".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

זיסר נזהר מהמונחים "התאוששות" או "התחזקות", אך מסכים שחמאס רחוק מקריסה. לדבריו, אין מדובר עוד בארגון עם צבא ומנגנוני משטר, אך זהו עדיין ארגון חי ומתפקד. "הוא שורד, מתארגן מחדש ומגייס אנשים – וזו לא בעיה בעזה של היום – כולם מובטלים, אתה נותן למישהו כמה דולרים והוא בא. זה ארגון שקיים ועובד, ויש לו הנהגה אפקטיבית. מכאן ועד לחזור להיכן שהיה לפני 7 באוקטובר – זה עוד מרחק רב".

"זו לא תהיה תמונת ניצחון אחת"

הפסקת האש והמחויבות הישראלית להשבת החטופים יצרו תנאים נוחים לארגון הטרור לבסס מחדש את משילותו. חרף מצבו הקשה מנצל חמאס את המשאבים שנותרו בידיו: מייצר אמצעי לחימה מנפלים של פצצות חיל האוויר, ופועל במקביל לשיקום תשתית המנהרות האסטרטגית.

עם כניסת הפסקת האש לתוקף, חמאס שב והשליט סדר ברצועה: הוא השתלט על חלוקת הסיוע ההומניטרי, על הסדר הציבורי, על השווקים ועל קביעת המחירים, ולא היסס לסגור חשבון עם מי שנתפס כמאיים על סמכותו. "מהרגע הראשון הם יצאו מהמסתור, מהמנהרות – לא משנה אם חלקית או לא – והוציאו החוצה כוחות, עם נשק, עם סימני משילות, בצורה מאוד בולטת", מתאר בן חנן. "לא רק חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל. גם מי שדיבר נגד חמאס, מי שהפקיע מחירים בזמן המלחמה – חמאס פגע בהם כדי להראות משילות".

מכאן נובעת גם ספקנותו העמוקה באשר לרעיון פירוק חמאס מנשקו באמצעות כוח חיצוני. לדבריו, אין כיום לא נכונות מדינית ולא תשתית מבצעית שיאפשרו מהלך כזה. גם כאשר הוא נזהר מלהשתמש במילה "אשליה", המסר ברור: "אני מאוד סקפטי. לעולם לא אגיד 'לעולם לא' – אבל הסיכויים לכך נמוכים מאוד".

אבל יש מי שמזהירים מפני מסקנה מהירה מדי, שלפיה פירוק חמאס מנשקו הוא או עניין צבאי גרידא או אשליה מוחלטת. ד"ר דנה וולף, ראשת חטיבת המשפט והביטחון באוניברסיטת רייכמן, מבקשת לקחת את הדיון צעד אחורה. בעיניה, עצם השאלה אם חמאס "יתפרק מנשקו" מחמיצה את מורכבות התהליך: "פירוק מנשק הוא תהליך, לא אירוע חד-פעמי. זו לא תמונת ניצחון אחת שמחפשים. זה לא רק איסוף רובים – אלא פירוק היכולת לנהל צבא, להתעצם ולשלוט בשטח. יש הבדל גדול בין החלשה מבחינה צבאית ובין הפירוק התפקודי שלהם".

התהליך הממושך הזה, היא מסבירה, חייב להתבסס על מיזוג של ארבעה כלים מרכזיים. הראשון הוא הכלי הצבאי – פגיעה בתשתיות, במנהרות, במפקדות וביכולת ההתעצמות – אך לדבריה הכלי הזה מוגבל מטבעו: "הוא לא יכול לבוא לבדו". לצידו נדרשים שלושה נדבכים נוספים: כלי מדיני-אזורי, שבמסגרתו מדינות כמו מצרים, קטאר, ערב הסעודית והאמירויות קושרות בין שיקום הרצועה ובין דה-מיליטריזציה בפיקוח; כלי פנים-פלסטיני, כלומר הקמת חלופה שלטונית לחמאס שתנהל את השטח ולא תשאיר ואקום; וכלי משפטי-בין-לאומי, הכולל סנקציות, הגבלות התנועה ופגיעה במקורות המימון של הנהגת חמאס ותומכיה.

"נורא ברור שישראל לא רוצה את חמאס בעזה ובוודאי שאין אינטרס ישראלי להיגרר לממשל צבאי ברצועה", היא אומרת, "לכן אנחנו כל הזמן חוזרים לפתרון השלישי – ממשל מקומי פלסטיני, שבעתיד, לפי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, יהיה רשות פלסטינית מחוזקת ומשודרגת".

פירוז – אבל של איזה נשק?

אחד הסעיפים המעורפלים והבעייתיים ביותר בתוכנית טראמפ נוגע לאופן שבו אמור לפעול כוח הייצוב הרב-לאומי (ISF). על פי המתווה, הכוח אמור למלא תפקיד גם בפירוק הנשק של חמאס והג'יהאד האיסלאמי – אך רק במסגרת תנאים שיוסכמו במו"מ בין המתווכות לארגונים עצמם, ובכל מקרה בלי להפעיל כוח.

"החלטת מועצת הביטחון לא נותנת לכוח הייצוב הזה את הסמכות להשתמש בכוח, אלא הוא פועל יותר כגורם מתווך", מסבירה ד"ר וולף. לדבריה, השלטון המקומי הזמני שאמור להיכנס לרצועה – פלגים פלסטיניים שאינם מזוהים לא עם חמאס ולא עם הרשות הפלסטינית, מה שמכונה "ממשלת טכנוקרטים" – יידרש להכריע בסוגיית הנשק שלא באמצעות הפעלת כוח, אלא דרך הסדרים שיגובשו עם חמאס, המתווכות והמדינות החתומות על החלטת מועצת הביטחון: מי מוסר נשק, איזה נשק ובאילו תנאים.

"הפירוק עצמו יהיה תהליך ארוך שנבנה כרגע במנגנון שאנחנו עדיין לא יודעים בוודאות איך ייראה", היא מבהירה. "אם למישהו יש איזושהי תמונה דמיונית שבא איזשהו כוח ייצוב בין-לאומי, נכנס לעזה, אוסף את הנשק, ונגמר האירוע – זה לא המצב. זה לא יהיה זבנג וגמרנו. זו תמונה שהיא פשוט לא מציאותית".

גם למארג התמריצים וההסדרים – ובהם גם אפשרות של הגליית ההנהגה הצבאית לחו"ל – יהיה משקל משמעותי בתהליך. "כל תמריץ, ערובה או ביטחונות שיוצעו להנהגת חמאס בוודאי יעודדו אותם למסור את הנשק", אומרת וולף, אך מדגישה שהרגע הזה עדיין רחוק: "בשלב הזה הם לא נמצאים במקום שבו הם מוכנים לוותר על השליטה, והם אומרים את זה באופן גלוי מאוד".

המשמעות המעשית של הסדר כזה רחבה בהרבה מכפי שנדמה. חמאס יוכל לדרוש במסגרת המו"מ כי ימסור ל-ISF אך ורק נשק שיוגדר על ידי הצדדים "התקפי" – למשל רקטות, מל"טים, רחפנים, מצנחי רחיפה ומטענים לחיתוך גדר, שרובם ממילא הושמדו בידי צה"ל. במקביל יוכל הארגון להותיר בידיו נשק שיוגדר "הגנתי": רובים אוטומטיים, מקלעים, מטולי RPG ורקטות RPG קטלניים ומטענים מכל הסוגים. נשק כזה יאפשר לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי להמשיך להחזיק בכוח חמוש משמעותי ולהמשיך לאיים על ישראל.

"יהיו פה הרבה בלופים", מזהיר בן חנן, "ואולי גם העלמות עין אמריקניות, כמו שהכרנו בעבר". התוצאה, לדבריו, עלולה להיות הצהרת פירוז על הנייר – לצד חמאס חמוש ומבוצר בפועל: "פירוז שיימשך שנה או שנתיים הוא מתכון לשקר לבן. בעוד שנתיים תתעורר ותגלה שכבר אין על מה לדבר – כי חמאס השתקם לגמרי".

מבחינתו, כל דחייה כזו תכבול את ידי ישראל מלפעול נגד תהליך בניין הכוח המחודש של הארגון. "זה אומר שמדינת ישראל לא תוכל במשך השנתיים הללו לחדש את הלחימה ולעשות כל מיני דברים יזומים ומוצדקים מול בניין כוח מחודש וחידוש של איומים כלפיה. זו תהיה חתיכת נסיגה ממה שנקבע בהסכם".

המסלול בדרך להתנגשות

לדברי פרופ' קובי מיכאל, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ובמכון משגב, האמריקנים "בונים על לחץ קטארי, טורקי ומצרי – אבל בעיקר טורקי – שיוביל את חמאס להתפרק מנשקו". כבר עכשיו עולים רעיונות כמו הבחנה בין נשק התקפי להגנתי, "הפקדה" של נשק במחסנים מפוקחים, או תהליך הדרגתי ומתמשך שבו צה"ל נסוג, ומנגנוני ביטחון פלסטיניים נכנסים ומבצעים את המלאכה. "הרעיונות האלה באים מבית היוצר הטורקי-קטארי. לשתי המדינות הללו יש אינטרס מובהק שחמאס יישאר שחקן רלוונטי. הן מבינות שאם חמאס יתפרק מנשקו – המשמעות היא שאין חמאס ברצועת עזה. לכן הן מחפשות כל מיני דרכים יצירתיות להביא את הנשיא טראמפ ללחוץ על ישראל להתגמש וליצור מציאות שתאפשר לחמאס שלא להתפרק מנשקו".

הבעיה, לדברי זיסר, היא שטורקיה וקטאר הן ידידות קרובות של טראמפ. "הוא לא מדבר נגדן, הוא לא רוצה לפעול נגדן והוא גם עושה מה שהן אומרות לו. זה כנראה מה שמביא לכך שחמאס ממשיך כרגע לפעול ברצועה בחסות אמריקנית".

הלהיטות האמריקנית להשארת השקט על כנו עלולה להתגלות כמוקש לישראל. לדברי מיכאל, אם תגיע ארה"ב לידי למסקנה שחמאס אינו פרטנר להסדר, אלא מכשול מהותי בפני מימוש התוכנית לשלב הבא – תיפתח מחדש האפשרות למהלך צבאי ישראלי רחב. אם תכיר בכישלון שיתוף הפעולה עם חמאס, אך תבחר בכל זאת להימנע ממתן לגיטימציה לחידוש הלחימה, עלולה ישראל למצוא עצמה מול דילמה קשה: קבלה של מציאות מסוכנת – או עימות ישיר עם ממשל טראמפ.

"אם תמונת הסיום תהיה שחמאס נשאר על רגליו", מעריך מיכאל, "זה יהיה מבחינת חמאס הניצחון האולטימטיבי". והמסר שייצא מעזה, הוא מזהיר, לא ייעצר שם: לדבריו, האמירה שתישמע ברחבי ציר ההתנגדות היא ש"הצבא הכי חזק במזרח התיכון לא הצליח להביס אותנו, אנחנו על רגלינו, אנחנו נשארים לשלוט – ולא יקרה שום דבר ברצועת עזה שלא בהסכמתנו". במצב כזה, הוא מוסיף, המסקנה בזירות אחרות תהיה כמעט מתבקשת: "אם ישראל לא הצליחה לפרק את חמאס – שהוא אחד הרכיבים החלשים בציר – איך היא תצליח לפרק את הרכיבים החזקים יותר?"

וולף מסכימה, אבל חולקת על המסקנה שהפתרון טמון בעוד מבצע צבאי ברצועה. "למרות ההחלשה הצבאית שצה"ל עשה בצורה נפלאה בשנתיים האחרונות – חמאס עדיין שולט בשטח", היא מציינת. "אנחנו מנסים לפתור את זה בעיניים צבאיות, וזה לא טמון שם. זה טמון בהסדר המדיני הגדול שמביא בחשבון את השחקנים המקומיים המרכזיים ב'יום שאחרי'. לולא הדבר הגדול הזה, אני לא רואה איך זה קורה צבאית".

מלחמה, פרק ב'

בינתיים נראה שארה"ב מבקשת בעיקר להשאיר את המלחמה מאחוריה, ואילו ישראל מתקשה להתקדם בלי טיפול יסודי בחמאס. "כולם רוצים שלא יהיה חמאס, אבל איך זה קורה? לא ברור", אומר זיסר. "ההסכם שאמריקה השיגה הוא הסכם מחורר. הוא לא מדבר בפועל על מי עושה מה. יש פער גדול בין האמריקנים, שמסתכלים מגובה אלף רגל, ובין ישראל. האמריקנים רוצים להתקדם הלאה. ישראל מבחינתה לא זזה בלי שמטפלים בחמאס".

במצב הדברים הזה, סבור מיכאל, ישראל ניצבת בפני שלושה תרחישים בעייתיים: הקפאה בפועל של שלב ב' בתוכנית טראמפ וחידוש הלחימה, באופן שבו צה"ל הופך לגורם האחראי הבלעדי לפירוק חמאס מנשקו; יישום הדרגתי ומורכב שמשלב שיקום והקמת מנגנון ייצוב במזרח הרצועה לצד לחימה במערבה; או מימוש חלקי ומרוסן של התוכנית, תחת ריסון אמריקני והטלת הגבלות על פעולת צה"ל. "זהו התרחיש הגרוע ביותר", הוא מזהיר. "הוא יוביל לחלוקה בפועל של הרצועה, להישארות חמאס כריבון אפקטיבי במערבה ולמלחמת התשה מתמשכת שתאפשר לארגון להמשיך להתעצם ולהמתין להזדמנות למתקפה נוספת".

להערכתו, ייתכן שישראל תבחר בשלב הזה "לאפשר לאמריקנים זמן ומרחב" כדי לנסות את דרכם – אבל תוך הצבת קווים אדומים ברורים: תגובה חריפה על כל הפרה של חמאס, המשך פירוק שיטתי של תשתיות חמאס בשטח שבשליטת ישראל בדגש על המנהרות וּוטו על כניסה טורקית לרצועה, בוודאי במסגרת צבאית. "ישראל מוכנה כרגע, בין שבהיעדר ברירה אחרת ובין שזו חשיבה אסטרטגית נכונה, לאפשר לאמריקנים לעשות את הדברים בשיטתם, וכך לבסס את הלגיטימציה למהלך צבאי ישראלי ביום שבו הם יגיעו לידי מסקנה שחמאס לא רק שהוא לא פרטנר – אלא הוא מכשול בפני ההתקדמות לשלב הבא בתוכנית, או בכלל".

בשורה התחתונה, בן חנן אינו מזהה כיום גורם שמוכן או מסוגל לפרק את חמאס מנשקו זולת צה"ל. "גם טראמפ, כשהוא משגר איום כלפי חמאס, אומר שהוא ישחרר את הרסן לישראל – לא שהוא יביא כוח בין-לאומי", הוא מציין. "אני סקפטי שזה ייגמר בלי איזשהו פרק ב' צבאי שלנו".

לדבריו, פירוק אמיתי של חמאס מנשקו לא יכול להתבסס על מהלכים מדיניים רכים או על כוחות בין-לאומיים, אלא מחייב הכרעה צבאית ברורה. "חמאס צריך להיות מוכרע בצורה אבסולוטית", הוא אומר, ומבהיר כי בניגוד למלחמה הנוכחית – שהוגבלה בשל סוגיית החטופים – ניתן יהיה להציב דרישות מרחיקות לכת, ובהן גם הגליית הנהגת הארגון ופעיליו המרכזיים מהרצועה. "כבר עשינו את זה פעם אחת", הוא מוסיף, בהתייחס להגליית פתח מלבנון בשנות ה-80. "אם זה היה אפשרי שם – אין סיבה שזה לא יהיה אפשרי גם כאן".

הלבנוניזציה של עזה

בהיעדר כיבוש ישראלי ובהיעדר אלטרנטיבה שלטונית מוסכמת, זיסר מזהה תוצאה כמעט בלתי נמנעת: לעת עתה נמשיך לראות חמאס פגוע ומוחלש, אך כזה שממשיך להתקיים ולשלוט. לדבריו, האפשרות היחידה לפרק את הארגון מנשקו הייתה נוצרת רק אילו היה קם בעזה גורם פלסטיני מתפקד, בדומה למודל של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, שפועל בשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל ונלחם בחמאס מבפנים. אלא שתרחיש כזה אינו קיים כיום.

"אני לא רואה מישהו שיילחם בחמאס ויפרק אותו מנשקו", הוא אומר, ומבהיר שגם כוח בין-לאומי או בין-ערבי – אם ייכנס – לא יתעמת באמת עם הארגון. "היה טוב שישראל הייתה מגבשת תפיסה ל'יום שאחרי' כבר בתחילת המלחמה. אבל זה לא נעשה מסיבות פוליטיות. אם אנחנו לא מחליטים – מישהו אחר מחליט בשבילנו. ובסופו של דבר, אם אין הכרעה ואין אלטרנטיבה – עזה תישאר עזה של חמאס".

גם לגבי מנגנון שימנע את שיקום חמאס, זיסר פסימי. בדומה למודל הלבנוני, הוא טוען, הדרך היחידה למנוע התעצמות מחדש היא שישראל תפעל בעצמה בכל פעם שתזהה בניין כוח. השאלה אינה אם זה אפשרי, אלא כמה יאפשרו לישראל לפעול כך לאורך זמן. "בהיעדר איזשהו הסכם מדיני ואלטרנטיבה לחמאס – חמאס יישאר. אם אין אלטרנטיבה לחמאס והיא לא נראית באופק, וכוח בין-לאומי או בין-ערבי שיבוא לא באמת יריב, יתמודד ויתעמת עם חמאס – זה די ברור".

דווקא ההשוואה ללבנון, אומרת וולף, צריכה להדליק נורה אדומה – ולחדד על אילו טעויות אסור לחזור. "המקרה של חיזבאללה בלבנון הוא דוגמה מצוינת איך לא לעשות פירוק מנשק", היא אומרת. "מה קורה כשאין פירוק אמיתי? הצבא נשאר בתוך המדינה, אין ריבון אפקטיבי מעליו, וחוזרים שוב ושוב לנקודת התחלה". מבחינתה, זה בדיוק התרחיש שצריך להימנע ממנו בעזה. "אם אין פרויקט מדיני שמלווה את המהלכים הצבאיים, אנחנו יכולים להיגרר לאותו מצב שקורה עם חיזבאללה – חמאס שולט בלעדית בשטח, אין ריבון שאפשר לבוא אליו בטענות. זה אירוע מסוכן מאוד".

לכן, היא סבורה, בניגוד למודל הלבנוני שבו נאלצת ישראל לפעול שוב ושוב לבדה, פירוק חמאס מנשקו חייב להיבנות כתהליך משולב: לא רק מניעת התעצמות בכוח, אלא יצירת מסגרת מדינית, שלטונית ומשפטית שמונעת את עצם חזרת הארגון למעמד של ריבון חמוש. "זה אולי נשמע בלתי אפשרי, אבל במסגרת מדינית שנותנת תמריצים ומעודדת את המהלך הזה, עם תמורות שמשרתות את האינטרסים של המדינות שיכולות להשפיע על חמאס – הדבר הזה אפשרי. זה אינטרס עליון של מדינת ישראל".