"זה מטורף, פתאום יש פיצוץ במים ו-13 מחבלים שוחים לחוף"

אף אחד לא הכין אותם למה שעתיד לקרות בעוד שעות ספורות. בערב יום שישי, ב-6.10 לפני שנתיים, לוחמי יחידת סנפיר של חיל הים ערכו עוד ערב שבת שגרתי במוצב שלהם באזור זיקים, עם קידוש, שירים ומשחקים לתוך השעות הקטנות של הלילה. "הייתה אווירה קטלנית של צחוקים, כמו כל קידוש בצוות שאין דבר כזה ללכת לישון ישר", מספר י', כיום לוחם במילואים ביחידה.

"כולם רואים סרט ביחד או מקפיצים כדור. הלכנו לישון בסביבות 3 בלילה, הייתה ארוחה שופעת, צבעונית ומיוחדת. אמרתי לעצמי, לאיזה צוות מעולה הגעתי", אומר י', שרק חודש לפני כן הגיע ליחידה. זו הייתה רק השבת השנייה עבורו עם הצוות: שלוש שעות לאחר מכן הוא התעורר, יחד עם שאר הצוות, משיגורי הרקטות שנורו לעבר ישראל. "אתה אומר לעצמך אין מצב, זה לא הגיוני המעבר מהאופוריה של אתמול להיום, הדיסוננס בין שישי לשבת", אומר י'.

לוחמי יחידת סנפיר אמונים על סיכול חדירות של מחבלים מהים, ומאבטחים באופן שוטף כלי שיט אזרחיים וצבאיים בנמלי ישראל. סיסמת היחידה היא "מאפס למאה", בשל המהירות שבה נדרשים הלוחמים לפעול בתנאים דינמיים, כמי שאחראיים על מרחבים ימיים גדולים ומוקפצים מהרגע להרגע. ב-7.10.23 התפקיד של לוחמי היחידה היה קריטי - לסכל את חדירת עשרות המחבלים שהפליגו ב-7 סירות גומי לעבר חוף זיקים.

אותו יום לעד ייזכר כמכונן בתולדות היחידה: לראשונה, צוות לוחמים על גבי צרעה - כלי שיט קטן ומהיר בעל יכולות תמרון גבוהות - נאלץ להתמודד עם פשיטה של כמות כזו של סירות במקביל לעבר החוף - תרחיש שמעולם הלוחמים לא התאמנו עליו קודם לכן. ארבעה מתוך שבעת הלוחמים שלחמו באותו בוקר נורא על הצרעה בחוף זיקים מספרים למגזין N12 על אותו יום שייצרב בהם לעד.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן 

"אתה רואה את השנאה בעיניים שלהם"

"סדר הגודל של הלחימה היה מטורף", מספר ר', כיום לוחם במילואים ביחידה. "פתאום מתפוצצות סירות גומי במים ואת רואה 13 מחבלים במים שוחים לעבר החוף, רואה את השנאה בעיניים שלהם ושהם הגיעו לחסל אותנו". וי' מוסיף: "את רואה שיש לך עוד אירוע ועוד אירוע, כל הזמן מחבלים קופצים למים, צוללנים טוענים עוד תחמושת ויש עוד היתקלות ועוד היתקלות. אירוע שנבנה בהדרגתיות".

"אף אחד לא חווה ביחידה בחיים אירוע בסדר גודל כזה בכלל", אומר י', מפקד הצוות של הצרעה ב-7.10. "המחשבה שלי באותם רגעים של הקרב הייתה שאני מוציא את הצוות הזה בחיים ואת כל מי שאני יכול בחיים - ויהי מה".

גודלה של הצרעה מאפשר לה לפעול באזורים רדודים בקרבת החוף, ומהירותה מאפשרת לצוות הלוחמים להגיע בתוך זמן קצר לזירות התרחשות ולסכל חדירות מחבלים מהים. הצרעה קטנה יותר מהדבורה - ספינת ביטחון שוטף של חיל הים שיורה למרחקים ארוכים - שאינה יכולה להפליג במים רדודים.

בבוקר השבת השחורה בחוף זיקים נלחמו שתי דבורות וצרעה אחת - שעליה צוות הלוחמים של המפקד ד'. בעוד התפקיד של הדבורה היה להפגיז את סירות הגומי, שעליהן הפליגו 38 מחבלי חמאס שעשו דרכם מעזה לחוף זיקים - תפקיד צוות הלוחמים שעל הצרעה היה לחסל בירי מדויק את המחבלים ששחו בתוך המים.

"ראיתי מחבלים עם קלאצ' על סירה"

עבור א', התפקיד כלוחמת בסנפיר היה כמו הגשמת חלום, בתור מי שהמקום האהוב עליה הוא הים. בבוקר 7 באוקטובר, היא הייתה לקראת סוף השירות, אחרי שנתיים ביחידה. "קמנו מפיצוצים ואזעקות, וישר רצנו למיגונית במוצב, לבושים בפיג'מות שלנו. הרגשנו שזה אירוע חריג כי הפיצוצים לא היו רגילים. מהר מאוד הבנו שאנחנו צריכים לצאת לים כמה שיותר מהר. אני זוכרת שאמרתי לחברה שלי ש' בצוות שיש לי תחושה שמשהו כאן לא רגיל, שמשהו מוזר קורה. בתוך שלוש דקות עלינו על מדים וכבר היינו בחוץ".

ש' וא' היו שתי הבנות היחידות בצוות באותו יום על הצרעה, שמנה 7 חברי צוות. עבור כל אחד מחברי הצוות היום הזה יהיה מכונן, עבור חלקם אפילו נקודת מפנה. חלקם בחרו בעקבותיו להמשיך לשירות קבע ולהתקדם ביחידה, וחלקם בחרו לעשות שינוי בחיים האישיים. כך למשל י', שפיקד על הצוות, שבוע אחרי שבעה באוקטובר האריך את השירות ובחר להתקדם לתפקיד סגן מפקד היחידה. "7.10 הגביר אצלי את הרצון לחתום קבע. הבנתי שאני רוצה להמשיך לתרום ולהמשיך ללמד את הלוחמים הבאים כדי שנוכל למנוע עוד אירועים כאלה", הוא אומר.

ר' היה באותו יום בעמדת הירכתיים של הצרעה. "התפקיד שלי הוא להיות אחראי על כל אמצעי הלחימה של הצרעה, רימוני תאורה, ירי עם נשק. כל הציוד הלוגיסטי". התפקיד של הלוחם י' היה להיות העיניים של הצוות - והייתה זו הפעם הראשונה שהוא יצא לים במסגרת התפקיד, בתור מי שהיה חדש ביחידה. "הייתי בעמדה שסורקת 360 מעלות ובמהלך הקרב יצאתי לתגבר את הירכתיים", הוא מספר. התפקיד של א' היה להיות עם נשק מסוג 4M ולירות במקרה הצורך. התפקיד של המפקד י' היה לנהל את הכוח והלחימה.

באופן חריג, הלוחמים הוקפצו לעלות על הצרעה תוך כדי האזעקות. "בדרך כלל אנחנו לא יוצאים כשיש טילים", מספר המפקד י'. "אבל לאור הנסיבות זה מה שנאלצנו לעשות. תוך כדי שאנחנו בצרעה אנחנו מקבלים דיווח שיש סירת גומי אחת שיוצאת צפונה. אנחנו שטים במהירות מרבית של משהו כמו 100 קמ"ש, שזה חריג. התחלנו לזהות אנשים רצים על החוף, הבנו שאלה אזרחים. במקביל אני מזהה את סירת הגומי. אני רואה עליה שני מחבלים עם קלאץ'. אני נותן פקודה לחבר'ה לבצע אש בכל הכלים".

"נפל לי האסימון שאנחנו נכנסים ללחימה ממשית מול מחבלים כשהמפקד שלנו י' נתן לנו פקודה של אש חופשית בגזרות ושיש פח"ע ודאי", מתאר ר'. "כשאתה שומע את המונח הזה באותו רגע אתה לא מעכל. הבנתי את זה רק ברגע ששמעתי את השריקה הראשונה של הכדור שעבר לידי".

"לא אשכח את המבט של המחבל"

הדבורות שנלחמו עם הצרעה הפגיזו את סירות הגומי, וכאן נכנס התפקיד של הצרעה: לתמרן ולמנוע מהמחבלים ששוחים במים להגיע ליבשה. "תוך כדי תיאום עברנו להיות אמונים לשמור על זה שאף אחד לא יעבור את הדבורות, ומי שעובר אנחנו נכנסים עליו", אומר המפקד י'. "בדרך זיהינו סירה שמתחילה להישרף ולוחם שלי בחרטום מזהה כמה ראשים של צוללים במים. ואז נכנסנו אליהם והתחלנו לבצע ירי".

"קפצו שלושה מחבלים למים בטווח של שלושה מטרים מאיתנו", מספר הלוחם י'. "המחבל הראשון 4 מטרים ממני. אני זוכר שאחד המחבלים מתחיל להתפלל בערבית, תפילה לפני שהוא הולך למות, ואני זורק אליו רימון. אני לא אשכח את המבט שלו". 

"ראיתי יותר מעשרה מחבלים במים שכבר שחו לכיוון החוף", מספרת א'. "אחרי שחיסלנו אותם, התפקיד שלנו לוודא שהם באמת לא בין החיים, שאלה לא מחבלים פצועים. היה מחבל אחד שהיה נראה שהוא מת והוא פתאום קם ונתן צרור שפגע ממש קרוב בצרעה. האינסינקט הראשוני שלי היה להתכופף רגע, ולא ידעתי למה אני קמה - בדקתי אם הלוחם שלידי חי. זה היה שלב שנלחצתי, שם הבנתי את גודל האירוע".

ההחלטה החריגה תחת אש בלב ים

לוחמי הצרעה והדבורות הצליחו לחסל בסך הכול 14 מחבלים בתוך המים. הלחימה העצימה הייתה ב-6 הדקות הראשונות לתוך תחילת האירוע: מרוב האינטנסיביות והלחץ של הלחימה, המפקד י' קיבל החלטה לא שגרתית - כאשר החליט לדרוס עם הצרעה את אחד המחבלים, וכך לחסל אותו. "נאלצנו לאלתר את זה לאור הנסיבות. היינו במרחק של מטר מכל המחבלים האלה והם היו עם קלאץ'. נאלצנו לעלות עליו כדי שלא יבצע עלינו ירי מתוך המים", הוא מסביר. 

8 מחבלים, מעבר לאלו שחוסלו במים, נהרגו על קו החוף של זיקים, על ידי הירי המאסיבי של לוחמי הצרעה ושתי הדבורות לעברם. גם זו הייתה פעולה חריגה שהצריכה אישור מיוחד: לירות לעבר קו החוף, פעולה שנמנעים ממנה כדי שלא לסכן אזרחים. "אנחנו על הצרעה קרובים לחוף ויכולים לראות אם מדובר במחבל או באזרח", מסביר המפקד י'. "הפחד העיקרי היה שלא נפגע בלוחמים שלנו, אבל קיבלנו דיווח שאין לוחמים שפועלים בחוף. לא קיבלנו יותר מדי דיווחים בחוץ, אז אני והמפקד משימה הבנו שאנחנו די לבד במצב הזה, ואנחנו פעלנו לפי ההכוונות שהמפקד בסיס נתן לנו ממה שהוא ראה מהמצלמה".

הצלחה או כישלון?

אחד האירועים מהיום הזה שהלוחמים הכי יזכרו הוא החילוץ של האזרח מרק מינייב מהחוף. בתיאום עם מפקד בסיס אשדוד, אל"מ איתן פז, הכווינו לוחמי הצרעה את מרק, שהתחבא בחוף יחד עם שני הכלבים שלו, החוצה - מאותה נקודה בחוף שבה שניות קודם לכן ירדו המחבלים שהצליחו לחדור לחוף עם שתי סירות הגומי שלהם. "היה שם אזרח עם שני כלבים בחוף שעזרנו לו, קראנו לו בכריזה שיתחיל לרוץ צפונה ותוך כדי שהוא רץ אנחנו מחפים ויורים על מחבלים שרצים לכיוונו תוך כדי תנועה", מספר ר'. "הוא רץ צפונה וכוחות שהיו שם באזור לקחו אותו. אנחנו המשכנו הלאה לסרוק עוד מחבלים באזור".

העובדה שלא היו לוחמים שפעלו בחוף היא אחד מהכשלים החמורים ביותר שהתגלו בתחקיר שהתבצע בחוף זיקים. 7 לוחמי גולני שהיו בחוף, לפי התחקיר, לא חתרו למגע ולא הסתערו על המחבלים שהצליחו לפלוש מהים לתוך החוף. באופן זה לוחמי חיל הים נאלצו למעשה לפעול לבדם. הלוחמים שעל כלי השיט גם לא יכלו לנטוש את העמדה שלהם ולרדת ליבשה. כל מה שהם יכלו לעשות מהרגע שהם חצו לעבר היבשה - הוא לירות לעברם משטח הים.  

זו אחת הנקודות הכאובות עבור הלוחמים בחוף זיקים ב-7.10. מצד אחד הצלחה גדולה: בלימה של 5 סירות גומי מתוך 7, תרחיש פלישה שמעולם הלוחמים לא התאמנו עליו קודם לכן. מצד שני, כישלון צורב - המשימה העיקרית של חיל הים היא למנוע חדירה מהים אל היבשה. המחיר הוא כבד: המחבלים שהצליחו לחדור מן הים טבחו ב-18 אזרחים ששהו בחוף זיקים.

"זו מחשבה מאוד קשה כי בסוף המהות שלנו היא לדאוג שאף סירה לא תנחת בחוף", אומר המפקד י', שכיום הוא סגן מפקד יחידת סנפיר. "בגלל האירוע בנהריה בשנות ה-70 (שבו חוליית מחבלים מפת"ח חדרה דרך הים מלבנון לנהריה ורצחה שלושה אזרחים וחייל אחד, י.י) הקימו את היחידה שלנו. מבחינתנו אנחנו תמיד שם כדי למנוע אירועים כאלה. בסוף זה קרה במשמרת שלי, ולקחתי את זה מאוד קשה. אבל גם לקח לי זמן להבין שאני והצוות שלי נתנו את ה-100% ומעבר שלנו, ועשינו הכול, נתנו את ה-200% שלנו". 

כשהאופוריה התחלפה בתחושת החמצה

ור' מוסיף: "אני חושב שחיל הים עבד יפה אבל נכשלנו. קרה הטבח. המפל"ג שלנו אמר את זה בצורה יפה - חיל הים היה אולי התלמיד הכי מצטיין בכיתה, אבל קיבלנו 60. אז עברנו את המבחן - אבל חיים נלקחו. לא יכולנו לעשות את העבודה טוב יותר, וצריך להפיק לקחים הלאה".

"בהתחלה אתה באופוריה שחיסלת מחבלים ושאזרח ניצל בזכותך, אבל ככל שהתמונה מתבהרת יש תחושת החמצה" אומר הלוחם י'. "אבל אני יודע שעשינו את ההכי טוב שלנו. חיסלנו כמויות של מחבלים, בחיים לא חשבנו שצוות שלם יחסל מעל 15 מחבלים". 

"זה מאוד עצוב ומאוד כואב", מוסיפה א'. "בתור חיילת בחיל הים, זה ברור לי שההצלחה היא לא חד-משמעית. ההכנה לא הייתה מספקת, לא הייתה לנו התרעה מוקדמת ואזרחים נהרגו. הלוואי והייתה התרעה מוקדמת וזה היה יכול להימנע. תחושת הכישלון מלווה אותי, אבל אנחנו כן גאים בעצמנו על העשייה שלנו ביום הזה".

"רק אחרי חצי שנה התחלתי לעכל"

לקח ללוחמי הצרעה זמן להבין מה התחולל באותו יום בחוף. אחרי שש שעות של לחימה עצימה, כשהם חזרו לבסיס, התמונה החלה להתבהר. מתחושת סיפוק והצלחה, הם הבינו שהיו מחבלים שהצליחו לחדור לחוף ולרצוח אזרחים. ככל שהזמן עבר הם גם הבינו את גודל המתקפה - לא רק על החוף, אלא גם על המדינה. דוד של י', ליאור בן יעקב ז"ל - סגן רבש"ץ מושב ישע, נפל בקרב על מושב מבטחים כשנלחם יחד עם כיתת הכוננות של המושב מול מחבלים. חברים של ר' מגדוד 13 של גולני נהרגו באותו יום.

"תקופה ארוכה אחרי 7.10 היה לי קשה לישון. לא הצלחתי להירדם וכל הזמן חלמתי על מה שקרה", מספר ר', והלוחם י' מוסיף: "התחלתי לעכל מה קרה רק אחרי חצי שנה. כשאתה בעשייה לא חושבים על האירועים האלה".

ר', בן לאם מאוקראינה, החליט בעקבות 7.10 להתגייר. "תוך כדי שנלחמנו באותו יום אמרתי לעצמי שני דברים. אחד - שאני רוצה לראות את ההורים שלי שוב ושהם יידעו שאני בסדר. הדבר השני - קורה כאן משהו לא נורמלי ומישהו שומר עלינו מלמעלה. אם אני יוצא מזה בחיים - אני רוצה להיות יהודי". ואכן, ר' יצא לקורס נתיב והתגייר. לצד זאת קיבל החלטה נוספת - לצאת לפיקוד: "אחרי 7.10 רציתי להתקדם ביחידה ולהוביל לוחמים", הוא אומר.

"המטרה שלנו היא אחת", מסכם הלוחם י'. "לשמור על שקט ולגרום לזה ש-7.10 לא יחזור יותר. מאז אותו יום, כמו כל הצבא היחידה שלנו עובדת מסביב לשעון כדי לדאוג לזה. אני חושב שאנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי לתת ביטחון לתושבי העוטף, והייתי רוצה שהמלחמה תסתיים ושהחטופים יחזרו ולהתחיל בשיקום". ור' בדעה דומה: "הכי חשוב שהחטופים יחזרו ושהמלחמה הזו תסתיים".

הפרטים שמופיעים בכתבה אושרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.