הזירה שלישראל אסור לנטוש והנחת העבודה: איראן עוד תשקר

נתחיל בהסתייגות: איננו יודעים את כל הפרטים על הסכם ההבנות בין ארה"ב לאיראן. ייתכן שישנו רובד סמוי מן העין, ואם נכון הדבר, הוא חשוב יותר מהרובד הגלוי. ברובד הסמוי (אם יש כזה) ייתכן שמסתתרות שתי הפתעות חיוביות לישראל:

• אפשר שמדובר בניסיון להגיע לפשרה דיפלומטית. ואם ייכשל המשא ומתן, המהלך כולו מסייע לחדש את המלחמה בהפתעה.
• להבדיל, ייתכן שיש מכתב צד של התחייבות איראנית לפרק את תוכנית הגרעין בתמורה לכל ההישגים חסרי התקדים שמקבל המשטר באיראן.

ברם, על פי ההצהרות והפעולות של ארה"ב, מה שאנו רואים הוא כנראה כל מה שיש: נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, העומד בפני איום של הדחה מהקונגרס אם יפסיד בבחירות האמצע, העדיף את יציבותו הפוליטית על פני האינטרסים של ישראל, גם אם זה אומר שיסכן את עתידו הפוליטי של בעל בריתו הישראלי ושותפו לדרך. ואולי יש כאן גם ביטוי של אכזבה אמריקנית מתוצאות המערכה – אף שטראמפ לעולם לא יודה בכך; שהרי לתפיסתו הוא אף פעם לא טועה ואף פעם לא מפסיד.

נשאלת השאלה אם יש לשנות את מדיניות ישראל בתקופה הקרובה כדי לעמוד באתגרים החדשים. את הבעיה החמורה של פגיעה ביחסי ישראל–ארה"ב לא ננתח כאן, דווקא בשל חשיבותה יש לנתח אותה בנפרד ולא כחלק מהערכת המצב הנוכחית.

האתגרים הנובעים מהמצב החדש

1. משטר איראן

בישראל התקבעה המחשבה שמקור בעיות הביטחון שלנו הוא ברפובליקה האיסלאמית של איראן, והוא נעוץ באופי המשטר. ויש אמת בדבר. במובן זה מזכר ההבנות מחזק את משטר איראן, מקנה לו לגיטימציה בין-לאומית ומספק לו חבל הצלה כלכלי. מנגד יש לומר כי גם אם ייעלם המשטר באיראן, לא ייעלם איתו הטרור הפלסטיני, וההתנגדות לקיומה של ישראל תמשיך להתקיים בלבבות רבים במזרח התיכון. את הבעיות האלה אנו צריכים לפתור בעצמנו, ולא יהיה אח גדול שיעזור לנו בנושא זה.

הדור השלישי של משטר איראן נולד בסערה. יש כל הסיבות להניח כי מדובר במשטר קיצוני יותר מהדור הקודם, וכי אחיזת משמרות המהפכה בו מקצינה אותו עוד יותר. אך בצניעות נודה כי איננו מכירים אותו. ואירועי העבר שבהם תחזיות שחורות על משטרים התבדו מלמדים אותנו לנהוג בזהירות גם כאן. ראוי לציין את משטר סאדאת כדוגמה מובהקת לכך.

2. איום הגרעין

איראן נחושה לשמור על יכולותיה בתחום הגרעין. ראינו זאת בהתעקשות שייכללו זכויותיה בתחום זה במזכר ההבנות, ואת ההתקדמות המדאיגה בתחום זה בין "עם כלביא" (יוני 2025) ובין "שאגת הארי" (פברואר–יוני 2026). השחיקה הנוספת בתחום במהלך "שאגת הארי" הייתה מינורית: לפי פרסומים זרים, הותקפו שמונה אתרים הקשורים לתוכנית הנשק, וכן בוצעה עוד תקיפה באתר ההעשרה בנתנז. החומר המועשר נותר ללא נזק, ומתקני ההעשרה התת-קרקעיים לא הושמדו. מזכר ההבנות שנחתם מבטיח כי איראן מקפיאה את המצב כפי שהוא. החדשות הטובות הן שזה מונע את הידרדרות המצב ופריצה לגרעין; החדשות הרעות הן שהמצב שהוקפא לא טוב, כי הוא מאפשר מעבר מהיר בחזרה למדינה סף-גרעינית. כל ההבנות בתחום זה ממתינות לשלב הבא המתנהל.

אבל העובדה שאיראן כבר קיבלה הטבות כלכליות לפני המו"מ (אישור לייצא נפט) מקטינה את הסבירות שיגיעו אי-פעם להסכם גרעין המקובל על ישראל. בהיעדר תקיפה מחודשת, אם לא יהיה הסכם עתידי, כל שנותר הוא להקפיא את תוכנית הגרעין תמורת הקפאה נוספת של עיצומים אמריקניים. ואם מצב הביניים יהיה המצב הסופי, אנו חייבים לנסח מדיניות הנותנת מענה למציאות זו – ועל כך נרחיב בהמשך.

3. תוכנית הטילים האיראנית

אף שאיראן מחזיקה כיום יותר מ-1,500 טילים המסוגלים להגיע לישראל, מערך הייצור שלה הוחרב, ומנגד יכולת ההגנה הישראלית מצוינת. נכון, זה זמני, וכושר ההגנה שלנו מבוסס גם על חיזוק אמריקני (וגם הוא צריך זמן התאוששות). ברור שאיראן תשקם את פסי הייצור, אך גם מערך ההגנה הישראלי הולך ומשתפר והיכולות המוכחות של ישראל בתחום זה (הן ההגנתי והן ההתקפי) מעמידות את האיום הזה בפרופורציות אחרות. ברור שכרגע אין מדובר באיום קיומי – רחוק מכך.

גם אם בעוד כמה שנים ישוקמו פסי הייצור, לא אלמן ישראל. שיבוש פסי הייצור אפשרי גם בשיטות אחרות. בשורה התחתונה, העובדה שמזכר ההבנות אינו מתייחס לטילים היא מאכזבת, אך לא מפתיעה. איראן טענה כי מדובר בנשק הגנתי (הרתעתי), שבלעדיו אין לה כל יכולת תגובה נגד ישראל, ועל כך קשה היה לאמריקנים לערער.

4. איום השלוחים

חיזבאללה זכה לגיבוי מעצמתי איראני וללגיטימציה אמריקנית לכך. זה חמור. העדה השיעית, שהיא מקור הכוח של חיזבאללה, מוקירה טובה לאיראן על שעצרה את המלחמה, ולצערנו היא לא מייחסת הישג זה לממשלת לבנון. המו"מ המתנהל בין ישראל ללבנון הנפיק הסכם עקרונות התואם את האינטרס הישראלי באופן המעמיד בספק רב את מימושו. תגובת הנגד של חיזבאללה על הסכם זה (גאוות ההתנגדות) והעדפת ההסכם האמריקני-איראני יבטיחו את יציבות הגיוס לשורות חיזבאללה באופן המאפשר את שיקום כוחו. מעבר לכך, בטווח הארוך, הכספים שתקבל איראן יבנו את חיזבאללה מחדש – על פי מזכר ההבנות, השימוש בכספים אלה נתון לסמכותו של הבנק המרכזי האיראני.

המענה – המדיניות הנדרשת לנוכח המצב החדש

מהניתוח עולה המסקנה שיש להתמקד בשני איומים – הגרעין והשלוחים. לא כי השאר לא חשובים, אלא כי כדי לנסח מדיניות מוצלחת, חייבים לרכז מאמץ.

בתחום הגרעין יש לצאת מנקודת הנחה שלא יושג הסכם קבע טוב יותר מההסכם הקודם, והדבר היחיד שיש לנו כרגע הוא סוג של הסכם ביניים (הקפאה תמורת הקפאה). כמו כן יש להניח שעד לסיום כהונת טראמפ תהיה ישראל מוגבלת בפעולה עצמאית באיראן, ולאחר תקופת טראמפ, כל נשיא אחר יגביל אותה עוד יותר. המחיר ששילמנו על מלחמה בקואליציה עם ארה"ב הוא מחיקת דרגות החופש שלנו. לפיכך יש למצות את המרב מההסכם הנוכחי באמצעות וידוא מנגנון פיקוח נשכני ואפקטיבי, ולהיות מעורבים בפרטי ההסכם הבא המתגבש.

אסור לנטוש את הזירה רק משום שכל התהליך הזה לא מוצא חן בעינינו (דוגמת ההתנגדות להסכם הגרעין הקודם, והנאום המפורסם בקונגרס). אם נעשה כן – גם נגורש מן העיר (לא נהיה סביב השולחן) וגם נאכל את הדגים הסרוחים (נקבל הסכם גרעין גרוע). במקביל יש לפתח יכולת מודיעין ומבצעים המאפשרת התערבות מהירה במקרה שנזהה פרויקט גרעין החורג ממגבלות ההסכם או ממגבלות ההקפאה. ויש לפעול לפי הנחת העבודה כי איראן תשקר ותנסה לייצר פצצה גרעינית: במקרה שכזה תהיה לגיטימציה לפעול, ויש לוודא כבר עכשיו שיש לנו הכלים (המודיעיניים והמבצעיים) לפעול מהר.

בנוגע לחיזבאללה בלבנון, יש לפעול לקדם את הסכם העקרונות שנחתם. כלומר, להמיר את ההישג של צה"ל בתהליך המבטיח את צמצום כוחו והשפעתו של חיזבאללה, עד לכדי פירוקו מחמת חוסר הלגיטימציה לפעולתו. יעד זה יושג רק בתנאי שתהיה מעורבות בין-לאומית המוודאת שצבא לבנון וממשלתה כשירים לממש את משימת פירוק חיזבאללה – רצון ויכולת. ומאחר שכולנו למודי ניסיון מחוסר תפקוד המערכת הפוליטית הלבנונית ומהבעיות המבניות המבטיחות קיפאון וחוסר אפקטיביות, נדרשת מעורבות אמריקנית פעילה בנושא. ישראלים לא יסמכו על שום גורם למעט צבא ארה"ב שיפקח על פירוק תשתיות חיזבאללה.

נכון – לעולם לא נגיע לנשק האחרון, אך אין שום סיבה לקבל את קיומם של תשתיות ייצור אמל"ח, מפקדות תת-קרקעיות, מערך רקטות וטילים. כל אלה חייבים בפירוק מלא בפיקוח אמריקני, לצד סל תמורות מדיני לממשלת לבנון. כפי שהוצהר בעת חתימת הסכם ההבנות: היעד ארוך הטווח חייב להיות שלום עם שכנתנו מצפון תמורת פירוק ארגון הטרור חיזבאללה. הבעיה שבתוכנית זו היא הזמן. זה יימשך יותר מכפי שנדרש לשיקום גבול הצפון, ולכן עד שתמומש התוכנית יש לייצב קו הגנה קדמי על יישובינו המאפשר הגנה טובה יותר. מרחב חיץ זמני זה חייב להיות נוח להגנה (מבחינה טקטית ולוגיסטית), ולכן ייקבע הקו לפי המלצת צה"ל, בשני תנאים שהוא חייב לממש: הגנה טקטית מקומית, ואזור שליטה כמנוף מדיני מול לבנון והקהילה הבין-לאומית.

סיכום

אם הסכם ההבנות שנחתם בין ארה"ב לאיראן הוא אקורד הסיום של המלחמה בין הצדדים, הרי הוא יוצר תקדים שלילי ומסוכן. בסבך כל הפרטים הבעייתיים שבו יש להתמקד רק בשני האיומים העיקריים על ישראל שהוא מציב – פרויקט הגרעין והשלוחים. אין בכך להמעיט בחשיבות המאמץ לערער את יסודות המשטר, ואולי לתמוך במגמות עומק שיביאו להפלתו, אך ראשית לכול אנו חייבים לטפל באיומים המיידיים הנובעים מהמצב החדש. גם מול הטילים ישראל חייבת להעמיק את המענה (ההגנתי וההתקפי), אך בנוגע לאיום זה יש לישראל יכולת טובה מאוד, וה"איום נטו" (היקף האיום פחות איכות המענה) קטן יחסית לאחרים. המדיניות החדשה הנדרשת, המחייבת החלטות מהירות, יוזמה ישראלית ופעולה דיפלומטית נרחבת, היא בתחום הגרעין, ועם ביירות.

בשורה התחתונה – יש ליזום! גם אם נדרשות נסיגות בלבנון לייצוב קו הגנה חדש – יש להקדים את הלחץ החיצוני לעשות זאת מתוך השיקול הביטחוני הישראלי, ולקיימן בתיאום עם ממשלת לבנון. ואם ארה"ב מובילה תהליך הסכמי גרעין ונוטשת את הערוץ הצבאי, אז שינוי העמדה הבסיסית של ישראל כנגד הסכם גרעין חייב להיעשות כהחלטה ישראלית ולא תחת הנחיה חיצונית אמריקנית.

>> האלוף (במיל') תמיר הימן שירת במילואים באגף המודיעין בצה"ל במהלך מבצע "שאגת הארי". הימן, ראש אמ"ן לשעבר, הוא ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS