"הבנתי שרימו את ההורים שלי": נתנאל פתר את תעלומת חייו

נתנאל חליף, בן 25 ממעלות, בן יחיד להוריו, תמיד ידע שהוא מאומץ. "כשהייתי בגן, בן חמש או שש, כבר התחלתי פחות או יותר להבין שאני מאומץ. בעיקר בגלל המראה שלי, אני לא דומה למשפחה שלי, אני לא דומה להורים שלי ובכלל לא נראה מהסביבה. התחלתי לחשוד שיש פה משהו לא תקין", הוא נזכר. "בהמשך היו לי בעיות עצבים וכל מיני קשיי הסתגלות, אז שלחו אותי לטיפולים וגם שם התחלתי להרגיש שמשהו חריג, יוצא דופן".

"כשהייתי קטן כבר שאלתי את אימא שלי אם אני באמת הבן שלה, והיא כמובן שיקרה לי כי היא לא רצתה לפתוח את זה", מספר חליף. "היא אמרה לי שאני מהבטן שלה וסיפרה סיפורים, הייתי עם זה סבבה, אמרתי שאני לא אגע בזה יותר מדי כי אני מבין שזה גם נושא רגיש, אז לא רציתי לחפור בזה". וכך שנים ארוכות מתנהל חליף בתוך מצב עניינים משונה למדי - הוא מבין שמשהו לא בסדר, מבין בינו לבין עצמו שהוא מאומץ, אבל נמנע מלעסוק בכך.

איך ילד חי עם התחושה הזאת של השקר כל כך הרבה זמן, זה לא הכעיס אותך בשום שלב?
"כיבדתי את ההורים שלי, על זה גם חונכתי, והרגשתי שהם עושים את זה למען איזושהי מטרה טובה. אז לא כעסתי, אבל הייתי מאוד סקרן. כבר כשהייתי קטן, רציתי לדעת הכול, לשאול שאלות ולמצוא תשובות אבל לא היה בי איזשהו כעס עליהם. הקונפליקטים היו בעיקר ביני לבין עצמי. הרבה סימני שאלה, הרבה חוסר ודאות, מאוד-מאוד קשה להבין את המצב המורכב הזה. זה קשה להמשיך ככה".

כשנתנאל גילה: המוצא שלו - משבטי המאיה

רק בגיל 15 הערפל היה אמור להתחיל להתפזר. בפועל, הוא רק שינה צורה. "הייתי בתקופה קצת פחות טובה בחיים, וההורים שלי חשבו שאולי זה קשור לעניין האימוץ. ואז אימא שלי החליטה לספר. זה היה משבר של אי-שייכות, אפשר לומר. למדתי בישיבה תיכונית, הרגשתי זר והיו לי המון-המון קשיים שם. ובאופן כללי, כל תחושת האי-שייכות הזו רדפה אותי כל השנים. גם במשפחה שלי הרגשתי שאני יוצא דופן. זה היה בעיקר בגלל המראה החריג שלי", מסביר חליף, שהיום כבר יודע למה: מוצאו, כך התברר, הוא בצאצאי שבטי המאיה של מרכז אמריקה.

"אני פשוט נראה שונה לגמרי מרוב הישראלים, למרות שהיו איתי בבית הספר גם בני מנשה, שהם הודים, אבל גם להם לא הייתי עד כדי כך דומה. ולפעמים הרגשתי בתחושה, באופי שלי, שאני טיפה שונה מכולם".

אלא שמה ששמע נתנאל בן ה-15 מאימו לא היה בהכרח מה שציפה לשמוע. למעשה אי-הוודאות רק הלך והעמיק. "היא סיפרה שהיא לא יודעת את הנסיבות שבגללן נמסרתי לאימוץ. היא רק יודעת שאני מגואטמלה, וזהו. היא לא יודעת כלום על המשפחה שלי, ולא על הסיפור שלי. היא רק סיפרה לי שהיא פנתה לעמותה, ואז עורך דין טס לשם, הביא אותי במטוס והגעתי אליהם".

האישור הפורמלי משנה משהו מבחינתך?
"כן, זה כבר יותר הקל עליי. בעיקר כי אמרתי להם שאני יודע שאני מאומץ כבר מגיל מאוד קטן. אז גם התחלתי לשאול את השאלות העיקריות: מאיפה אני? אתם יודעים משהו על המשפחה שלי? מה הסיפור שלי? וכמובן שלא היו להם תשובות. שאלתי אותם אם זה בסדר שאני אחפש כשאגיע לגיל 18, ובאמת כשהגעתי לגיל הם נתנו את ברכתם והם אמרו לי לצאת לדרך. האמת שגם הם ציפו לזה, שם הם מאוד רצו לדעת וזה הקל עליי. זה גם קירב ביני לבין ההורים שלי".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

כשגם שמות ההורים הובילו למבוי סתום

חליף לא בזבז זמן. בגיל 18, ממש ביום ההולדת שלו, הגיש את הבקשה לפתוח את תיק האימוץ. לאחר חצי שנה כבר הוזמן לפגישה עם העובדת הסוציאלית לבחון את תוכן התיק. הציפייה בת שלוש השנים, מגיל 15, נהפכה לאנטי-קליימקס, מפח נפש של ממש. כשהגיע לפגישה לא קיבל מענה של ממש על מה שכה רצה כבר לדעת - למה הועבר לאימוץ "העובדת הסוציאלית לא סיפרה לי יותר מדי על הסיפור שלי, היא פשוט אמרה לי שכנראה זה היה מעוני, וזה בגדול כל מה שקיבלתי".

אבל, חשוב מכך, הוא צויד בצילום של מסמכים מזהים של הוריו הביולוגיים, מה שהעניק לו מפתח קריטי להמשך חיפושיו: את שמות ההורים. וזה כל מה שהיה לו, רק שמות של גבר ואישה מגואטמלה שהם הוריו. אפילו את האזור במדינה שבו הם מתגוררים, ושבו גם נולד, הוא לא ידע בשלב הזה. את מעט המידע לקח לפייסבוק, כי בעידן שלנו גם מסע שורשים מתחיל, בסופו של דבר, בשורת חיפוש. החיפוש שם אחר הוריו לא הניב דבר.

בשלב הזה, לנוכח האכזבה, חליף פשוט הרים ידיים ובחר להשלים עם כך שלעולם לא יידע מהם מקורותיו. חמש שנים נוספות שחולפות וצל של טרגדיה נוראית ב-7 באוקטובר מניעות את חליף לפעולה - לנסות שוב לאתר את הוריו הביולוגיים.

ב-7 באוקטובר חליף הוקפץ לשירות מילואים כנהג אמבולנס בבסיס רמת דוד. "כשאתה רואה אנשים, ילדים צעירים ותינוקות נשחטים - אתה אומר לעצמך 'החיים יכולים להיגמר ככה, ברגע'", הוא מתאר את נקודת המפנה שהציתה מחדש את החיפוש אחר הוריו הביולוגיים.

התחושה הזו התחדדה והפכה למשמעותית אפילו יותר בעקבות אירוע טרגי בבסיס, כאשר הרס"ר של הבסיס עבר אירוע לב ונפטר למרות מאמצי הטיפול של הצוות הרפואי שנתנאל היה חלק ממנו. המפגש עם משפחתו וילדיו האבלים של הרס"ר בהלוויה ובשבעה חיזק אצל נתנאל את ההכרה שאסור לו לוותר. חודשיים לתוך שירות המילואים הוא החליט לעשות צעד, העלה פוסט קריאה לעזרה בקבוצת פייסבוק של מאומצים, והתניע מחדש את המסע אל עבר שורשיו.

הטלפון שבו התבשר: "מצאתי אותם"

בשלב הזה נכנסת לתמונה נתי להב, חוקרת פרטית, בעלת משרד שהתמחתה עם השנים באיתור קרובי משפחה עבור מאומצים. "היא מתקשרת אליי ואומרת 'נתי, יש לי חדשות טובות בשבילך. מצאתי אותם'. זה היה בתחילת שבוע, ואני הייתי בבסיס, כשאני אמור לצאת רק ביום שישי, אז חיכיתי עד לפגישה איתה. זה היה מטורף. וזה עוד רק אחרי חודש של חיפושים. כשדיברתי עם נתי בהתחלה, היא הכינה אותי ואמרה לי שאולי זה ייקח חצי שנה, שנה, אולי הרבה יותר. ואני בן אדם עם סבלנות, אמרתי לעצמי ש'ייקח כמה זמן שייקח, ואם תמצאי משהו אני אשמח'. הייתי באופוריה. אני מחכה לרגע הזה מאז שאני ילד קטן וזהו, זה הסוף. אתה מבין? כל השאלות האלה, כל חוסר הוודאות, פתאום כל הערפל הזה התפזר. הרגשתי שאני בשיא".

ואיך ההורים המאמצים שלך קיבלו את זה?
"הם קיבלו את זה בהכלה מדהימה. אימא שלי ואבא שלי תמכו בי לגמרי. הם אמרו לי ללכת על זה, וגם הם כבר היו להוטים לדעת ולסגור את הסיפור הזה. והם כמובן יודעים שאני הבן שלהם ויודעים שאני לא אעזוב אותם. הייתה לי תמיכה שלא ציפיתי לה".

"אני תמיד מורידה ציפיות, כי הרבה חקירות שלי בגואטמלה נמשכו הרבה יותר מחודשיים, אבל פה עבדנו בטירוף", מספרת להב. "הוא נפל עליי בשיא המלחמה, ובגלל שהוא גם היה חייל מילואים, אני לא יודעת איך עשיתי את זה, אבל יצאתי מגדרי, ובגלל שהייתה מלחמה באופן טבעי הייתה לי פחות עבודה. אבל העבודה בגואטמלה, המהלכים שצריך לעשות שם, לוקחים זמן.

"קודם כול, כל מאומץ מגואטמלה או בכלל מחו"ל בא עם תיק מסמכים. והדבר הראשון שאנחנו עושים פה במשרד הוא לנתח את המסמכים. בהרבה מאוד מקרים נמצא שהמסמכים מזויפים, ונראה שאין כל קצה חוט. במקרה הזה המסמכים לא היו מזויפים. בדקנו אותם וראינו שיש שם תעודות זהות ומידע שאי אפשר לזייף, ושהפרטים של ההורים הביולוגיים נמצאים בתוך המסמכים. עכשיו הבעיה הייתה למצוא אותם".

"איך מוצאים אותם באזור של ג'ונגלים לא מיושבים, עם אנשים בלי אינטרנט, בלי טלפון, בלי פייסבוק איך מוצאים אנשים כאלה?", שואלת את עצמה להב, החוקרת, וגם עונה: "הצלחתי להטריף את כל המערכת ולעבוד ימים ולילות בשעות הפוכות בגואטמלה. הם גרים באזור שנקרא פטן בגואטמלה, אזור מאוד רחב. זה כמו שאשלח אותך בישראל לצפון. מהיכן אני מתחילה, מנתניה עד קריית שמונה?

"בדקתי את שמות ההורים מול משרדי הרישום שם ונראה מכל מה שאני בודקת ברשויות שמדובר בזוג נשוי שיש להם ילדים נוספים, שהם אחים מלאים של נתי. ואז אני מתחילה לחפש סייען, מוצאת מישהו שמתחיל להסתובב שם באזור על אופנוע. כשאתה חושב על אזור כפרי כזה אתה חושב על כפר שיש בו כבישים ומכוניות. ואז הוא מגיע עם פיסת מידע שיש לנתי אח שלא גר שם אלא בגואטמלה סיטי וצריך לאתר אותו שם, אז נפתח לי עוד ענף של איתור. בסופו של דבר מגיעים לשבט שאליו הם שייכים, שבט שהוא ענף של המאיה, שבט קטן, ויש להם גם שפה מאוד ספציפית שלהם והם לא תמיד מדברים ספרדית. אז זו כבר עבודה של ללכת מבית לבית, מדוכן לדוכן, מחנות לחנות, עבודת שטח מטורפת".

"גילינו שגם באופי אנחנו דומים"

"לגואטמלה אני מגיע אחרי שנה פלוס. אני קודם מסיים את המילואים, עובד עוד קצת וחוסך, ואז טס עם שני חברים טובים שלי שהכרתי במילואים, שהם בדיוק סיימו את השירות הסדיר שלהם והחליטו שהם רוצים לטוס איתי", מספר חליף. "הייתי אמור לפגוש את כולם רק בסוף הביקור שלי בגואטמלה, אבל את אחי הביולוגי (חליף גילה שיש לו אח ואחות ביולוגיים, שניהם מבוגרים ממנו - י"כ) פגשתי ישר בשדה התעופה. הוא רצה לראות אותי ראשון.

"פגשתי אותו והמשפחה שלו בשדה התעופה וטיילתי איתו יום וחצי. זה היה מטורף, לא הצלחתי להחזיק את ההתרגשות יותר מדי. חיצונית הוא יחסית דומה לי, אבל מעניין שגם באופי גילינו שאנחנו דומים - הוא מופנם, קצת יותר שקט. אבל הוא גם מצחיק, לפעמים כשהוא מרגיש בנוח אז הוא מדבר הרבה. זה די דומה לאופי שלי".

כמה שבועות לאחר מכן מגיע הרגע הרגע הגדול בחייו של חליף - המפגש הגדול עם המשפחה הביולוגית כולה. "ישבתי עם אחי ועם המשפחה שלו בארוחת בוקר. סיימנו לאכול ואז אחי אומר לי שהם עוד חמש דקות פה, ואני כבר מתחיל לקרוס ומתחיל להתרגש. כשאמרו לי שהם הגיעו ממש רצתי אליהם, וזה רגע שאני לא אשכח בחיים. אחותי בוכה ואבא שלי ניגש אליי ראשון ואני מחבק אותו, ובסוף אני רואה את אימא שלי. אז התחיל סשן דמעות של כולם, מטורף".

הרגע האינטימי והמרגש הזה, מתברר, לא נשאר רק בחיק המשפחה. מה שהתחיל כיומן מסע אישי של חליף ברשתות החברתיות, הפך במהרה לסיפור ויראלי שסחף את המדינה המרכז-אמריקנית כולה והפך את החייל הישראלי לסוג של כוכב מקומי. "החלטתי, לפני שיצאתי למסע, שאני מתעד הכול. פתחתי טיקטוק וממש לא ציפיתי שכך אנשים אחרים יגלו על הסיפור שלי וזה יתפוס תאוצה. ולא רק שם בגואטמלה, גם בארץ זה די תפס תאוצה בהתחלה וכך הגעתי ממש בהתחלת המסע לבערך 200 אלף צפיות. לא ידעתי כשהגעתי למפגש שבגואטמלה כבר מכירים את הסיפור. הגיע לשם כתב שתיעד הכול, נהיה אייטם בחדשות שם, ואז זה התפוצץ לגמרי, פתאום נהיו מיליוני צפיות, ואנשים אפילו זיהו אותי בגואטמלה. אז כן, נהייתי איזה סוג של כוכב שם. אפילו צצו בגואטמלה הרבה טיקטוקים על הסיפור שלי, אנשים הכינו גם סרטונים ב-AI שמסבירים את הסיפור".

"הבנתי שרימו אותם, אמרו להם שאני מת"

בעקבות אותו מפגש מתברר שלא רק חליף עצמו, אלא גם הוריו הביולוגיים חיו עצמם באיזו אפלה גדולה כל השנים האלה - וגם הם כמותו צברו כעסים. "שמעתי את הצד שלהם בסיפור, וזה היה קשה מאוד. אז הבנתי שבעצם רימו אותם. מה שהם סיפרו זה שבגלל שאני נולדתי פג, היה צריך לטפל בי, ולהם לא היה מספיק כסף. הרופאים אמרו שהילד כנראה ימות ואז באה אישה והציעה להם שהם ייתנו את הילד, יטפלו בו ויחזירו אותו כשהוא יהיה בן 11. מתוך תחושת חוסר הברירה הזו הם מסרו אותי. כביכול הייתה הבטחה שהם יקבלו את הילד חזרה. ואבא שלי לא ידע על מה הוא חותם. הוא חתם על כל מסמכי האימוץ, כשהוא לא יודע בכלל קרוא וכתוב. רק בדיעבד, כשהם הלכו אחרי זמן מסוים ושאלו מה קורה עם הילד ומה מצבו, אמרו להם שהוא מת והוא לא קיים.

הם כל השנים חיים בתודעה שאתה מת?
"כן, והם מקווים באיזשהו מקום שאני חי ושאני בסדר, ומתפללים. היו מדליקים לי נר בכל יום הולדת ומתפללים שאני חי איפשהו, ויום אחד אני אחזור".

והינה זה קרה. אז אני מניח שהתדהמה שלהם הייתה אפילו גדולה יותר מזו שלך כשאתה גילית מה שגילית.
"ממש כך. זה היה מטורף. אני לא יכול להסביר אפילו עד כמה. בהתחלה כשפנו אליהם וסיפרו שאני מחפש אותם חשבו שמשקרים להם, שמנסים לסחוט אותם".

"היה קל לגנוב אותו"

"כשהאיש שלי בגואטמלה הגיע אליהם, דבר ראשון הם אמרו 'גנבו לנו את הילד'. באותו זמן נתי נמצא במילואים והוא לא זמין לי", מספרת להב את השתלשלות הדברים מזוויתה שלה. "האבא סיפר שהאם היולדת הייתה חולה מאוד, מאושפזת בבית חולים, ובאו והציעו לו: 'שים את הילד שלך באומנה'. כשהוא חזר לאותה אומנה לאסוף את הילד, אמרו לו: 'אבל חתמת לנו'. הוא לא ידע בכלל על מה הוא חותם, כי הוא לא יודע קרוא וכתוב. אז הביאו את ההורים לנקודה שיש בה חיבור אינטרנט ואז אני מנהלת איתם את השיחה הראשונה. אני דוברת ספרדית, האבא דובר ספרדית בסדר, אבל האימא בכלל לא, רק את הניב המקומי של המאיה. הוא מתחיל לספר 'הם לקחו אותו ממני, אף פעם לא ויתרתי עליו'".

"עשיתי לא מעט חקירות בגואטמלה ואני יודעת שהוא דובר אמת, היו לי לא מעט מקרים כאלה. במקרים כאלה תמיד היה מעורב בצע כסף, שלא המשפחות היו מקבלות. פשוט היה קל לגנוב את נתי. המשפחה מאוד-מוחלשת וההורים לא יכלו לעשות שום דבר. באותה תקופה פעלה עורכת דין מקומית שהייתה מביאה תינוקות לישראל, והיא הורשעה שם כחוטפת ילדים. היא הייתה מסתובבת באזורים הכפריים בגואטמלה עם ג'יפ ממוגן והתנהלה כמו ראש כנופיית פשע. גם בווילה שלה הסתובבו הרבה חמושים. לבסוף היא הורשעה לא רק באימוצים בלתי חוקיים, כלומר בסחר בבני אדם, אלא גם בשחיתות, איומים וסחיטה". חשוב לציין שאין עדות לכך שאותה קבוצה שאותה מזכירה להב הייתה מעורבת גם במקרה של נתנאל חליף.

"עד שנת 1986 היו המון אימוצים מברזיל", ממשיכה ומספרת להב, שסיפורים מהסוג הזה הם נדבך מרכזי מאוד בעבודתה. "מה שקרה זה שהתפרסמה פרשת קרולין/ברונה (ע"ש הילדה הברזילאית קרולין שהוחזרה למשפחתה בברזיל כשהתברר שנחטפה ממשפחה שם, לאחר שכבר אומצה בישראל - י"כ), ואז כל האימוצים מברזיל כביכול פסקו. אני טיפלתי בתיקים של תינוקות שהוברחו מברזיל לפרגוואי, שם זייפו עבורם מסמכים והביאו אותם לארץ. לגבי מי שעשה את זה בישראל במקרה של נתי, אני מעדיפה לא להיכנס לזה. אני רק אגיד שהיה מישהו כזה, היה מתווך, והוא הביא את נתי לישראל. מה החלק שלו בסחר, אני לא יודעת".

ואני מניח שהרשויות פה בארץ הכירו את השיטה. אין סיכוי שהם לא עלו על זה באיזשהו שלב?
"זה עובד ככה: העמותה הייתה עושה הכול, הם היו מארגנים את כל מה שצריך: בדיקות רפואיות לתינוק, אם צריך שהוא יהיה באומנה כלשהי ולפעול מול מתווכים בחו"ל. אחרי זה הם היו מגישים למשרדי הרווחה והפנים את כל המסמכים הדרושים כדי שהתינוק יקבל פה אזרחות. מהמקרים הרבים שחקרתי, לא היה שום גוף או נציג רשמי שהגיע מהשגרירות של מדינת המוצא של הילד לבדוק אם הוא בסדר, אם הוא גדל פה טוב. בגואטמלה, כמו בכל מדינה, זה אותו דבר: מקבלים ערמה של מסמכים, ובסופו של דבר יש מסמך של בית משפט מקומי שמאשר להוציא את הילד. זה שיש צו בית משפט לא אומר כלום - בהרבה מאוד-מקרים שראיתי זה סוג של הצגה. בא עורך דין, אומר לחתום, באים האנשים מהמקבילה של 'השירות למען הילד' שם, נותנים את עדותם והמסמכים נחתמים. למה זה כל כך קל? כמו שאמרנו, האנשים שלקחו מהם ילדים הם אנשים מאוד-מוחלשים".

נתיבי האימוץ המפוקפקים: "לא היה מוסדר בחוק"

"הסיפורים היותר מוכרים הם מברזיל, פחות מגואטמלה", אומר בני סוויל, יו"ר עמותת "משפחתא" המסייעת להורים מאמצים או כאלו השואפים לאמץ. "אף אחד לא מוכן לנקוב במספר באחוזים לגבי ילדים מברזיל - כמה מהם הם ילדים שנמסרו לאימוץ כדין, וכמה הם כאלה שמישהו סחר בהם, חטף או לקח בצורה לא חוקית, אני לא מכיר סטטיסטיקה".

"עד 1996 נושא אימוץ הילדים מחו"ל לא היה מוסדר בחוק. וזה היה די קרחנה. עד אז אפילו לא היו עמותות, אנשים הביאו ילדים לבד בעצמם. החוק יצר אפיק מסודר לאימוצים הללו וגם דרש שכל אימוץ יבוצע רק על ידי עמותה שקיבלה לשם כך רישיון. המקרה הזה כבר היה אחרי שחוקק החוק, אז אני לא יודע להגיד איזו עמותה עשתה את האימוץ מגואטמלה, כי היו הרבה עמותות אז. אבל מדינת ישראל הייתה אמורה לבדוק את המקורות".

יכול להיות שעמותות פה בישראל שיתפו פעולה עם גנבים?
"אני לא יודע. אף אחת מהעמותות לא קיימת יותר. אבל אני יכול להגיד שאין 100% הרמטיות בתהליכים האלה, ומאוד יכול להיות שיש תהליכים שלא עשו את מרב המאמצים לבדוק הכול. ואנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמצים בלשפר את מה שאפשר, ובמדינה שלנו זה לוקח הרבה מאוד זמן".

אימוץ בין-ארצי, שהיה פרקטיקה פופולרית למדי בשנות השמונים והתשעים, לעיתים אף יותר מאימוץ בתוך ישראל, הלך ונעשה נפוץ פחות-פחות מאז, עד שפסק סופית לפני כ-15 שנה - לא מתוקף החלטה ממוסדת, או מפאת מחסור בביקוש, אלא פשוט מתולדה של נסיבות. "פעם היינו פחות פתוחים לאימוץ של חד-הוריים, חד-הוריות, ובעיקר חד-מיניים. וגם הייתה מגבלת גיל של 43 למאמץ", מסביר סוויל, בעצמו אב לשני ילדים מאומצים, מתוך שישה. "גם הייתה איזושהי פנטזיה שבחו"ל אפשר לבחור ילדים קטנים, חמודים, בהירי עור, גם עיניים כחולות, שאפשר לבוא עם רופא ולראות שהם בריאים, ואין הורים ביולוגיים.

"רוב האוכלוסייה שאימצה אז היו חד-הוריות וחד-מיניים שאימצו הרבה בחו"ל, וגם זוגות שחשבו שהם יקבלו ילדים יותר מוצלחים. התהליך הזה גם יקר, תג המחיר היה גבוה יותר, אבל זה תמיד היה כרוך ביותר מכך, למשל לשחד שופטים. והמדינות גם הפסיקו לתת את הילדים ה'חמודים'. הן התחילו לתת ילדים עם צרכים מיוחדים יותר, בגילים מאוחרים יותר, וגם חלק מהמדינות אמרו: 'אנחנו כבר לא נותנים לחד-הוריים ולחד-מיניים'. כך לאט-לאט נסגרו כל העמותות".

"זה גרם לי להבין כמה אני בר מזל"

נחזור לחליף שהיום, כבר יותר מחצי שנה אחרי שחזר מגואטמלה, מתפרנס מעבודה ברשת חנויות ספורט. לאחר שהושלמה המשימה, הוא מצא את עצמו במקום ברור על ספקטרום המאומצים - הוא אינו מסתפק רק בסגירת מעגל טכנית של הכרת העבר, ולמרות שהם עדיין די זרים עבורו הוא שואף לשלב אותם באופן פעיל בחייו. "אני פשוט אשמח שהם יהיו חלק מהחיים שלי, בסיפורים שלי ועל החיים שלי פה בישראל".

כדי לגשר על פערי השפה והתרבות, הוא משקיע כעת בלימוד ספרדית. במבט של עשור או שניים קדימה הוא מדמיין קשר הדוק למדי: "נטוס מדי פעם בשנה לפגוש אותם ונטייל עוד בגואטמלה ונחקור על ההיסטוריה שלהם ונלמד מהם את התרבות שלהם".

הטיול הזה היה איזו מין הצצה לחיים שהיית יכול לחיות.
"אני מודה על זה שהגעתי לישראל. היה לי מזל ענק. זה היה חלק שלא העליתי גם בטיקטוק ולא סיפרתי אותו כל כך, אבל גם ביקרתי את סבא שלי וביקרתי בעיירה שההורים שלי ואחים שלי גדלו בה, שם ראיתי את הבית שהם גדלו בו בתנאים לא תנאים. ולחשוב שיכולתי לגדול באותו מקום - זה גרם לי להבין כמה אני בר מזל שהגעתי לישראל, לחיים שהם הרבה יותר טובים".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv