"שכבנו כפיות יחד במארבים": השוטרים על ארבע שהצילו חיים

בערב יום הזיכרון לשואה נכנס צבי בלומנברג עם כוח משטרתי לבית באזור חברון. במשך 24 שנותיו ככלבן הוא כבר השתתף באין-ספור פעילויות, אבל את הלילה הזה קשה לו לשכוח. לצידו היה סיזר, רועה גרמני שהגיע מצ'כיה בגיל שנה ובלומנברג הכשיר בתוך ארבעה חודשים בלבד לאיתור חומרי נפץ ואמצעי לחימה. הם נכנסו לבית בעקבות חשד לפעילות טרור. סיזר עלה במדרגות לקומה הראשונה, עבר בין החדרים, ואז נעצר ליד ארון בגדים. הוא רחרח שוב ושוב את אותה הנקודה, התנהגותו השתנתה, ולבסוף התיישב מול הארון. למי שאינו כלבן, המראה הזה יכול להיראות כמעט חסר משמעות. בלומנברג ידע בדיוק מה הוא אומר.

החבלנים שהוזעקו למקום החלו לפרק ולסרוק את הארון, ושם נמצאה חגורת נפץ מוכנה ומחוברת למטענים ומיועדת לפיגוע התאבדות של חמאס בישראל. ברגע אחד הפך הסימון השקט של סיזר להבדל שבין עוד חיפוש בבית חשוד לבין פיגוע שעלול היה להסתיים במספר רב של נפגעים. "בחיפוש הזה אתה מציל חיי אדם, משפחות שלמות שיכול לקרות להם האסון הנורא מכול", אומר בלומנברג בגאווה.

אלא שבמהלך השנים סיזר לא שמר רק על אנשים שמעולם לא הכיר. בפעילות אחרת, בשכונת ראס אל-עמוד במזרח ירושלים, הותקף כוח המשטרה בידי תושבים מקומיים. סיזר זיהה את הסכנה שנשקפה לכלבן שלו, החל לנבוח ולהדוף את התוקפים וסייע למנוע פגיעה בבלומנברג ובשוטרים שהיו איתו. ברגעים כאלה מיטשטש לחלוטין הגבול בין מי שמפעיל את מי, מי מוביל ומי שומר על מי. זה אולי הסיפור כולו של מערך הכלבנים המשטרתי.

250 לוחמים ללא דרגות

במשטרת ישראל פועלות כיום 10 יחידות כלבנים מבצעיות הפרוסות ברחבי הארץ, ובהן כ-130 כלבנים ולמעלה מ-250 כלבים. הם מאתרים סמים, כסף, כלי נשק וחומרי נפץ, מחפשים נעדרים וגופות, משתתפים במרדפים, מסייעים בחקירות ונשלחים לזירות שבהן ליכולת הטבעית שלהם אין תחליף. "הכלבים הם מכפיל כוח משמעותי", מסביר רב-פקד סטס שלמייב, קצין הכלבנים הארצי של משטרת ישראל.

שלמייב החל את דרכו במערך בשנת 2008 ככלבן במג"ב ירושלים, והיום הוא עומד בראש המערך כולו. "לרוב לא ניתן להוציא מבצע רציני בלי כלב. הוא מתלווה לכל פעילות חשובה", הוא מבהיר. בעולם שבו המשטרה משתמשת ברחפנים, מצלמות, מערכות מעקב ואמצעים מודיעיניים מתקדמים, דווקא אחד הכלים העתיקים ביותר נותר ללא תחליף.

חיפוש אנושי יסודי בבית עשוי להימשך שעה ואף שעה וחצי. כלב מיומן יכול בתוך זמן קצר בהרבה להוביל את הכוח אל מקום מסתור שהוכן בקפידה. מעבר לחיסכון בזמן, לעיתים המשמעות היא שהכלב מזהה את הסכנה לפני שהשוטר נחשף אליה. "אין משהו שיכול להחליף את חוש הריח המפותח של הכלב", אומר שלמייב. אלא שחוש ריח, מפותח ככל שיהיה, אינו מספיק. עוד הרבה לפני הפעילות המבצעית הראשונה מתחיל תהליך ארוך של בחירת הכלב, התאמתו למשימה ובעיקר יצירת הזוג שיהפוך בהמשך ליחידה אחת.

במשטרה לא מתרשמים במיוחד מתעודות יוחסין. "אנחנו הולכים לקחת כל כלב שבסוף יש לו יצרים מתאימים ויש תכונות מתאימות. ממש לא משנה לנו היסטוריה של שרשרת אבא ואימא כמו שעושים בתחרויות", מסביר שלמייב. לעיתים נבחנים יותר מ-150 כלבים כדי לאתר כ-20 בלבד שמתאימים לשירות. הכלבנים מחפשים יצר עבודה גבוה, תשוקה למשחק, יכולת למידה מהירה ואופי שיאפשר לכלב לפעול בסביבה אזרחית מורכבת.

חלק מהכלבים מגיעים מחו"ל, אחרים נרכשים בישראל, ויש גם כאלה שהדרך שלהם לשירות מתחילה דווקא במקום שבו נדמה היה שסיפורם הסתיים. במשטרה מאתרים גם כלבים שהגיעו לכלביות עירוניות או הוצאו מבתים שבהם הוזנחו או עברו התעללות. אחרי שיקום, חלקם מתגלים כבעלי היצרים והתכונות המתאימים, והופכים לכלבים מבצעיים. כלב שאיש לא רצה בו יכול למצוא את עצמו, חודשים מאוחר יותר, מאתר נשק או סמים ומסייע להציל חיים.

לאחר הקליטה מתחיל מסלול הכשרה בסיסי שנמשך כ-21 שבועות. במהלך התקופה הזו נקבע גם הייעוד המבצעי. כלב בעל יצר משחק והבאה חזק עשוי להתאים לאיתור סמים ואמל"ח. מבחינתו, החיפוש אינו חקירה משטרתית אלא משחק מורכב שבסופו ממתין הצעצוע האהוב עליו. כלבים אחרים מוכשרים לחיפוש נעדרים, למרדף או לפעילות טקטית. אבל בזמן שהמשטרה מכשירה את הכלב, מתרחש תהליך נוסף, הרבה פחות מדיד והרבה יותר משמעותי. הכלבן והכלב מתחילים להכיר זה את זה.

מהכלבייה העירונית לקו הראשון

"הקשר בין הכלב לכלבן שלו זה הדבר הכי חשוב שיכול להיות", מבהיר שלמייב. "בלי הקשר הזה לא ניתן באמת לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר". הקשר הזה לא נבנה ברגעי השיא, אלא דווקא באלפי הרגעים הקטנים שביניהם. באימונים, בהאכלה, בנסיעות הארוכות, בשעות בכלבייה, בלילות שבהם הם ממתינים יחד לפעילות ובימים שבהם לא קורה דבר. הכלבן לומד לזהות כול שינוי זעיר בהתנהגות של הכלב, והכלב לומד לקרוא את האדם שמולו. במשך שבע או שמונה שנות שירות הם הופכים בהדרגה משוטר וכלב לצוות, שבו כל אחד מכיר את השני כמעט ללא צורך במילים.

הכלבים רגישים במיוחד למצבו של האדם. הם חשים בשינוי בקצב הנשימה ובדופק, מריחים את הורמוני הסטרס והאדרנלין ומבינים שמשהו השתנה עוד לפני שהדלת נפתחת. מבחינתם, האדם שמאחוריהם הוא העוגן שמאפשר להם להתמודד גם כשהסביבה הופכת רועשת, מאיימת ורוויית ירי ופיצוצים. "כשהכלבים האלה נמצאים במצבי לחץ, רמת הפעילות של הכלב וההתמודדות שלו, מה שאנחנו קוראים לו חוסן, תלויה בקשר בין הכלבן לבין הכלב", מסביר שלמייב. "הכלב יוכל להתמודד הרבה יותר טוב עם מצבים לא פשוטים כשהוא יודע שמאחוריו יש כלבן".

שלמייב מכיר את התחושה הזאת היטב עוד מהימים שבהם הוא עצמו החזיק ברצועה. "היה לי כלב שהייתי איתו עשר שנים, שכבתי איתו במארבים, שכבנו כפיות ביחד, לילות ארוכים. זה מישהו שאתה סומך עליו במאה אחוז". המילים האלה מפיו של קצין משטרה ותיק, אולי מסבירות טוב יותר מכול נתון מדוע מותו של כלב בפעילות מבצעית אינו נתפס אצל הכלבנים כאובדן של אמצעי משטרתי. מדובר באובדן של שותף. לעיתים, כדי לחזור לשירות, הכלבן צריך לקבל כלב חדש ולהתחיל הכול מההתחלה: לבנות אמון, ללמוד מחדש שפת גוף אחרת ולחכות עד ששני זרים יהפכו שוב לצוות.

דקות מפיגוע בשרון ואקדח בגן הילדים

איתי כרמי, מפקד צוות ביחידת הכלבנים של מחוז המרכז, חווה את משמעות האמון הזה באחת הפעילויות שבהן כל שנייה הייתה קריטית. כרמי פועל ככלבן מרדף טקטי, ושותפו המבצעי היה מייק, הכלאה של רועה גרמני ורועה בלגי בעל יצר עבודה והגנה גבוהים במיוחד. לפני כשנה סיימו השניים פעילות באזור טייבה. כרמי כבר הסיר ממייק את האפוד המבצעי, אלא שאז התקבלה קריאה דחופה. על פי המידע המודיעיני, שני מחבלים חמושים הסתתרו במבנה בקלנסווה והתכוונו לצאת בתוך זמן קצר לביצוע פיגוע באזור השרון.

בשל הדחיפות, הכוחות לא המתינו להגעת יחידות מיוחדות ונכנסו לזירה בהרכב מצומצם. כרמי שלח את מייק ראשון אל תוך הבית החשוך. בתוך שניות נשמעו מאחד החדרים קולות של מאבק. הכוח נכנס בעקבות הכלב ומצא את שני החשודים מנוטרלים על הרצפה. סמוך אליהם נמצאו שני כלי נשק ארוכים, אפודים קרביים ומטענים.

מבחינת השוטרים שהיו שם, רק דקות בודדות הפרידו בין האירוע הזה לבין פיגוע אפשרי. "הכלב הציל לא רק אותנו, אלא מנע את הפיגוע הבא", מספר כרמי. אחרי שהאירוע הסתיים הוא ישב במשך שעות עם מייק בכלבייה, וניסה לעכל את מה שקרה. עבורו זה היה אירוע שבו חייו וחיי אזרחים היו על הכף. עבור מייק, המציאות פשוטה הרבה יותר. "מבחינתו תקיפה, מבחינתו להוריד את האובייקט לרצפה, זה הפרס שלו. הוא מרגיש שהוא שמר עליי, שהגן עליי ועשה את העבודה שלו".

עבור יניב יעקב, כלבן הרחה המשרת למעלה מ-20 שנה במחוז הצפוני, השירות לצד הכלבה וויטני קיבל בשנים האחרונות ממד נוסף. הגזרה במחוז משתרעת מחדרה ועד קריית שמונה, וכוללת יותר מ-30 תחנות משטרה. וויטני, כלבת מלינואה, הוכשרה לאיתור סמים, אמל"ח וכסף, ורשמה לאורך שירותה עשרות תפיסות. אלא שבתקופת המלחמה העבודה כבר לא הסתכמה בחיפוש אחר עבריינים. אזעקות וטילים הפכו לחלק מהפעילות. יעקב מספר על מקרים שבהם אזעקה תפסה אותם באמצע משימה, והוא נאלץ להגן על וויטני בגופו במרחב מוגן מאולתר, לחבק אותה וללטף אותה עד שהרעש יחלוף. לאחר מכן הם יצאו שוב לשטח, לעיתים יחד עם חבלני המשטרה, כדי לחפש שרידי חומרי נפץ ואמל"ח בזירות נפילה ובשטחים חקלאיים.

מכל הפעילויות המבצעיות, אחד האירועים שהותירו בו את החותם העמוק ביותר התרחש במקום שאמור להיות הרחוק ביותר מכלי נשק: גן ילדים. המשטרה קיבלה מידע שלפיו עבריינים מסתירים סמים ואמצעי לחימה באזור גן ילדים פעיל באחת מערי הצפון. יעקב הגיע למקום עם וויטני ושחרר אותה לחיפוש בחצר. בין מתקני המשחקים היא החלה לרחרח, נעצרה ליד נקודה מסוימת והחלה לחפור באדמה. השוטרים המשיכו את החפירה וגילו במקום כמות גדולה של סמים קשים ואקדח גלוק טעון ומוכן לשימוש. "אני לא רוצה לחשוב אם אחד הילדים היה בטעות מוצא את זה או מכניס לפה", אומר יעקב. "נוכחתי לדעת שעבריינים אין להם גבול ובטח לא מצפון. זה היה סיפוק אדיר שכן מצאנו".

כשהלוחמים על ארבע חוזרים עם פוסט-טראומה

הכלבים האלה, למרות החוסן, האילוף והיכולות המבצעיות, אינם מכונות. הם אינם מבינים מדוע נורים טילים או מה המשמעות של 7 באוקטובר, אבל הגוף שלהם שומע את הפיצוצים והנפש שלהם חווה את הלחץ. בשנים האחרונות התחדדה במשטרה ההבנה שגם כלבים מבצעיים יכולים לשאת איתם את האירועים הרבה אחרי שהפעילות הסתיימה. ג'רי הוא אחת הדוגמאות הקשות לכך. הכלב המבצעי השתתף בקרבות הבלימה בדרום ב-7 באוקטובר, בין היתר בקיבוץ בארי. הוא נחשף לאש חיה, לפיצוצים ולמראות קשים, וכשחזר מהפעילות היה ברור שמשהו בו השתנה. "הכלב הפסיק לתפקד, הוא הפסיק לאכול והיה בתת-תזונה קשה ובסכנת חיים ממשית", מספר זאיר דייר, מנהל הפנסיון המשטרתי לכלבים פורשים בגליל.

ג'רי הגיע לפנסיון חלש וכחוש. שם, דווקא אחרי שנים שבהן כל עולמו התבסס על משמעת, פקודות ודריכות - הטיפול בו נעשה באמצעות ההפך המוחלט: שקט, סבלנות, מגע והרבה זמן. בהדרגה הוא החל לאכול, העלה במשקל וחזר לעמוד על רגליו. בהמשך חזר גם לרוץ, לקפוץ ולשחק. הסיפור שלו המחיש לאנשי המערך עד כמה האחריות כלפי הכלב אינה מסתיימת ברגע שבו מורידים ממנו את האפוד המבצעי.

הפנסיון המשטרתי לכלבים פורשים במרחב גליל הוא במידה רבה העולם ההפוך מהעולם שממנו מגיעים הכלבים. את המקום מנהל זאיר דייר, שמשרת במשטרה כבר 28 שנים, מתוכן שירת 20 שנה ככלבן מבצעי וכמפקד צוות טקטי בירושלים. הוא מכיר היטב את האדרנלין שמלווה כלב משטרתי לאורך שנות השירות, ולכן הוא יודע שגם הפרישה צריכה להיעשות בהדרגה.

במתקן, שהשוטרים מכנים "מלון חמישה כוכבים", יש עשרה תאים מרווחים וחמש חצרות שחרור. בכל תא יש אמצעי חימום לחורף, שוקת מים זורמים, מלונה ואוורור לקיץ. אחת לשבוע מגיע וטרינר לבדיקות, טיפולי שיניים ומעקב רפואי. עבור דייר, התנאים הפיזיים הם רק חלק מהעניין. "פה אין יותר את הלחץ והאדרנלין של לפני פעילות, משמעת וכל הלחץ של העבודה", הוא מסביר. "פה זה יותר להכיר להם תודה ולתת להם את שמחת החיים הכי גדולה והאהבה הכי גדולה שמגיעה להם".

המעבר הזה אינו פשוט. כלב שחי במשך שנים בתוך שגרת פעילות, לומד לקשר בין פעולות יום-יומיות לבין מה שעומד לקרות. פתיחת דלת הרכב, לבישת האפוד או שינוי בהתנהגות של הכלבן יכולים להכניס אותו מיד לדריכות. אי אפשר להסביר לו ביום אחד שהקריירה הסתיימה, ושאיש כבר לא מצפה ממנו להסתער או לחפש חומר נפץ. מהסיבה הזו דייר מתחיל להכיר את הכלבים עוד לפני שהם מגיעים אליו. הוא נוסע ליחידות, יוצר איתם קשר ראשוני ומנסה להפוך את המעבר לרך ככל האפשר.

בפנסיון עצמו מורידים בהדרגה את "האוקטבות": פחות פקודות, פחות משמעת מבצעית ויותר טיולים, סירוק, רחצה ומשחק. בחצר מחכה להם אפילו בריכת פלסטיק שבה הם יכולים להשתכשך. אחרי שנים שבהן כל דקה הייתה יכולה להפוך לפעילות מבצעית, הם לומדים מחדש את האפשרות שלא יקרה דבר.

החיים שמחוץ לשירות

הפנסיון אינו אמור להיות ה"תחנה האחרונה". המטרה היא למצוא לכלבים משפחות מאמצות ובית שבו יוכלו לבלות את השנים שנותרו להם כחיות מחמד. במהלך השנה האחרונה בלבד נמסרו 14 כלבים משטרתיים פורשים למשפחות ברחבי הארץ. למקום מגיעים גם כלבים צעירים שלא השלימו את מסלול ההכשרה המבצעי, ועבורם המעבר לבית משפחתי פשוט בדרך כלל יותר. האימוץ עצמו נעשה בזהירות. דייר נפגש עם המשפחות, בוחן את הניסיון שלהן בגידול בעלי חיים ואת סביבת המגורים וממשיך לעקוב אחרי הכלב גם לאחר שנמסר.

אחרי שנים שבהן המערכת דרשה מהכלבים לתת הכול, מבחינתו האחריות היא לוודא שהבית הבא שלהם יהיה גם האחרון. אחרי שהכלב נמסר, מתחילות להגיע התמונות. כלב שרק חודשים קודם לכן חי בתוך שגרת פעילות מבצעית מצולם רץ בחוף הים, משחק בכדור או משתולל בבית. עבור מי שהכיר אותו כלוחם, דווקא התמונות הבנאליות האלה הן המרגשות ביותר. "אין יותר כיף מלראות כל פעם שולחים לך תמונה של הכלב רץ איתם בים, משחק עם כדור, עושה איזה שטות... זה עושה לי טוב בלב", מספר דייר.

גם עבור הכלבנים עצמם מדובר בסגירת מעגל. במשך שנים הם היו האנשים שהחזיקו בקצה השני של הרצועה. הם לקחו את הכלב לפעילות, ביקשו ממנו להיכנס ראשון וסמכו עליו ברגעים שבהם לא ידעו מה נמצא מאחורי הדלת. עכשיו הם צריכים לעשות דבר הפוך לחלוטין: לשחרר. במשטרה מפעילים גם את תוכנית "השותף שלי", שמאפשרת לשוטרי סיור לקחת את הכלב המשטרתי לביתם ולהפוך אותו לחלק מחיי המשפחה לצד העבודה המשותפת.

בבית דגן פועלת במקביל הגורייה המשטרתית, שבה גדל הדור הבא של הכלבים כבר מגיל צעיר. בזמן שכלב אחד עושה את צעדיו הראשונים במערך, אחר מסיים שנים של שירות ומגלה לראשונה את החיים שמחוץ לו. אולי זו גם הדרך המדויקת ביותר להבין את הקשר בין כלבן לכלב. הוא מתחיל באילוף ובפקודות, אבל מהר מאוד הופך למשהו שקשה להכניס להגדרה מקצועית. במשך שנים הכלבן דואג לכלב, מאכיל אותו, מטפל בו ומגן עליו. ואז מגיעים הרגעים שבהם הכלב הוא זה שנשלח קדימה ושומר בגופו ובחושיו על האדם שנמצא מאחוריו.

ביום הכלב הבין-לאומי, בזמן שהרשתות מתמלאות בתמונות של כלבים משפחתיים, במערך הכלבנים של משטרת ישראל מסתכלים על בעלי החיים שלהם קצת אחרת. מבחינתם, אלה אינם רק כלבים שאומנו לבצע משימה. אלה שותפים שאיתם בילו לילות במארבים, נכנסו לבתים חשודים, רצו לזירות ונשכבו על הקרקע תחת אש.

אחרי כל אלה, מגיע הרגע שבו בני האדם צריכים להשיב להם מעט ממה שקיבלו. "אנחנו רואים את זה כחובתנו המלאה, לתת להם בסוף את האפשרות הזאת. ליהנות ממשפחה, מחיים רגילים, מחיים של כלב רגיל, כי זה באמת מה שמגיע להם", מסכם רפ"ק שלמייב.