"מבקשים מהמשטרה לרוץ מרתון ברגליים קשורות": מפקד מחוז החוף בריאיון בלעדי

שעות אחדות אחרי שביקר בעוד זירת רצח קשה ומדממת ברחובותיה הצרים של אום אל-פחם, נכנס ללשכתו מפקד מחוז החוף במשטרה ניצב יחיאל בוהדנה. ריח אבק השרפה העמום עוד לא התפוגג לגמרי מבגדיו, עדות לביקור בזירה, אבל מה שמטריד אותו באמת, מה שמקומם אותו ומדיר שינה מעיניו, הוא דווקא ריח חומרי הניקוי.

כשהגיעו השוטרים הראשונים והחוקרים אל זירת הרצח באותו הבוקר, הם גילו שוב את אותה תופעה מקוממת וכמעט בלתי נתפסת, שמלווה לאחרונה כמעט כל אירוע רצח וירי בחברה הערבית. גם פה, כמו בזירות פשע קודמות, נראה ששכנים, עוברי אורח ותושבים מקומיים - חלקם הגדול אנשים נורמטיביים לחלוטין, למראית עין - שטפו את הדם מהכביש בדליים ובצינורות מים, העלימו תרמילים, פירקו מצלמות אבטחה פרטיות והשמידו ראיות פורנזיות יקרות מפז.

מבחינת חוקרי מחלקת הזיהוי הפלילי של המשטרה (מז"פ), כל שינוי כזה שנעשה בזירה הופך את פענוח הרצח למשימה קשה יותר ויותר, שלא לומר בלתי אפשרית. מבחינתו של בוהדנה מדובר בתופעה שיטתית ומאורגנת. "זו כבר מזמן לא תגובה ספונטנית או רצון תמים לנקות את הרחוב", אומר הניצב, ידיו קפוצות בכעס, בזמן שהוא משחזר את הרגעים הראשונים שבהם מצא עצמו על האספלט הרטוב באום אל-פחם. "זו פעולה מודעת לחלוטין שפוגעת בחקירה. מטרתה הבלעדית היא לשבש את היכולת שלנו להגיע לרוצחים".

כבר תקופה ארוכה שבוהדנה מפקד על מחוז החוף - אולי המחוז המורכב, הרגיש והנפיץ ביותר במשטרת ישראל. המחוז משתרע מחדרה ועד שלומי וראש הנקרה והוא כולל את ג'יסר א-זרקא ואום אל-פחם בדרומו, את נהריה בצפונו, בתווך – מטרופולין חיפה והקריות, וממזרח ציר ואדי עארה המתוח. במסגרת תפקידו נאלץ הקצין להתמודד מדי יום עם ארגוני פשיעה אכזריים, סכסוכי חמולות עקובים מדם, מעגלי נקמות דם ומספר חסר תקדים של מעשי רצח שמזעזעים את המדינה כולה.

בריאיון למגזין סוף השבוע של N12, הוא מסרב לייפות את המציאות הקשה ומדבר בפתיחות נדירה על כשלי המערכת, על הביקורת הציבורית הנוקבת שנמתחת על המשטרה, על היחסים המורכבים עם הפרקליטות ובתי המשפט ועל הדרישות להכניס את השב"כ לתוך הוואקום האזרחי. ובעיקר הוא מדבר על התחושה הקשה שמלווה את אנשיו, שנמצאים מדי לילה בשטח, שאת המערכה הקיומית הזו המשטרה מנהלת כמעט לבדה, בעוד שאר מערכות החוק והשלטון גוררות רגליים מאחור.

"ממהרים להעלים את התיעוד מהזירה"

אנחנו נפגשים שעות ספורות בלבד אחרי הרצח הנורא באום אל-פחם. בשבוע אחד בלבד נרצחו ברחבי הארץ 16 בני אדם, ונכון לזמן כתיבת שורות אלה, מתחילת השנה כבר נספרו 152 קורבנות בחברה הערבית לבדה.

המספרים האלה בלתי נתפסים, אילו תחושות הם מעוררים בך ברמה האישית והמקצועית?
"אנחנו חייבים להסתכל למציאות בעיניים. החברה הערבית היא כ-20% מאזרחי ישראל, אבל מרבית אירועי הירי והרצח מתרחשים בתוכה. זו מציאות בלתי פרופורציונלית, שמחייבת טיפול שורש. הבוקר, כשהגעתי לזירת הרצח באום אל-פחם, ראיתי שעוד לפני שפינו את הפצועים, כבר שטפו את הדם מהכביש. מבחינתי זו העלמת ראיות. במקרה הזה הקורבן לא היה מוכר למשטרה כלל, ודווקא לכן כל ראיה שנעלמת מקשה על החקירה".

פנית להנהגה המקומית?
"בשעות הבוקר, מיד לאחר האירוע, שוחחתי ארוכות עם ראש עיריית אום אל-פחם. יש לנו קשר רציף ויום-יומי עם ראשי הרשויות בחברה הערבית. הבעתי את הכעס שלי בצורה הברורה והחד-משמעית ביותר שיש. אי אפשר לקבל מצב שבו אזרחים מקומיים מסייעים באופן אקטיבי, גם אם בעקיפין מתוך פחד או מתוך מניעים אחרים, לשיבוש חקירת הרצח של שכן שלהם".

לדעתך מדובר בדפוס פעולה מתוכנן ולא בבהלה רגעית?
"בהחלט. לא מדובר רק בשטיפת הדם מהאספלט מתוך רגישות או ניקיון. מפרקים פיזית את מכשירי ההקלטה (ה-DVR) של המצלמות הפרטיות ברחובות. לפעמים אנחנו מצליחים להגיע אליהם בכל זאת באמצעות פעולות חקירה מתוחכמות, עבודת מודיעין מאומצת ולחץ ממוקד, אבל עצם העובדה שמישהו ממהר להעלים את המכשירים הללו עוד לפני שהניידת הראשונה מגיעה, מלמדת שמדובר בפעולה מכוונת ומתוכננת היטב".

ומה אומרים אותם אנשים כשאתם תופסים אותם ומעמתים אותם עם העובדות?
"הם מיתממים. הם אומרים שרק רצו לנקות את הרחוב, שהחצר הפרטית שלהם התלכלכה מהדם וזה לא נעים, או שנבהלו. אבל כולם מבינים היטב, עמוק בפנים, מה המשמעות האמיתית של המעשים שלהם ואיך זה פוגע ביכולת של המשטרה לפענח את הפשע".

במשך שנים ארוכות שומע הציבור הישראלי, ובעיקר הערבי, את אותה ביקורת נוקבת: שיעור הפענוח של מעשי הרצח בחברה הערבית נמוך בצורה ניכרת לעומת המגזר היהודי. ניצב בוהדנה אינו מנסה להתחמק מהנתונים הקשים ולא להתכחש להם. "אנחנו בהחלט רוצים, שואפים וצריכים לפענח הרבה יותר תיקים", הוא מודה בכנות. "במחוז החוף דווקא יש עלייה מסוימת בשיעורי הפענוח בזכות העבודה הקשה של הימ"ר (היחידה המרכזית) והתחנות, אבל זה לא מספיק, ואני הראשון שאומר את זה. עם זאת, הציבור חייב להבין שנקודת הפתיחה של החוקרים שלנו בגזרות האלה גרועה בהרבה מזו שקיימת בתיקי רצח אחרים במדינה".

"הראיות הראשונות, אלה שנאספות בדקות הראשונות בזירה, הן הקריטיות ביותר להרשעה בבית המשפט. אם הראיות הללו נשטפות, נעלמות או מועלמות, אנחנו לא מתחילים את החקירה מאפס - אנחנו מתחילים אותה בעמדת נחיתות מובהקת", הוא מסביר.

"יש תחושה שזכויות החשוד גוברות על חיי הציבור"

ובכל זאת, הציבור לא מתעניין בתירוצים או במורכבות של הראיות. בסוף השבוע אנשים פותחים מהדורות ורואים רק את הרשימה המתארכת של הנרצחים ברחובות. "אני מבין את התחושה הציבורית הקשה הזו לחלוטין, ואני שותף לה. מצד אחד, אם מסתכלים על הנתונים היבשים לאורך זמן, יש אצלנו במחוז ירידה של ממש באירועי הירי, בזריקת הרימונים, בהנחת המטענים ובהצתות של בתי עסק במסגרת פרוטקשן. המשטרה נוכחת ולוחצת. מצד שני, רצף הרציחות המזעזע של השבועות האחרונים דוחף את מספר הקורבנות הכולל כלפי מעלה ומוחק את ההישגים האחרים. כל נרצח הוא עולם ומלואו, ואני לא מתכוון להקל ראש בשום קורבן".

ויש לניצב בוהדנה גורם נוסף שהוא מפנה אליו אצבע מאשימה: מערכת המשפט. "הבעיה לא נגמרת בשטח", הוא אומר. "גם כשאנחנו עושים עבודה בילוש מדהימה, מצליחים להגיע לחשודים המרכזיים למרות הכול, ומניחים תשתית ראייתית ראשונית מוצקה על שולחן השופט, לא פעם אנחנו נתקלים בחומה אטומה ומקבלים ימי מעצר קצרים מאוד ובלתי סבירים".

"כשמדובר בחקירת רצח מורכבת בחברה הערבית, שבה יש קשר שתיקה מוחלט ופחד מטורף של עדים, לפעמים אנחנו מקבלים מהשופט הארכת מעצר של יום או יומיים בלבד בכל פעם", הוא מדגים. "בעיניי, הקצב הזה והגישה הזו פשוט לא תואמים את חומרת העבירה ואת מורכבות הטיפול בתיק רצח. אי אפשר לנהל חקירת רצח רגישה ומסועפת אם בכל כמה שעות החוקרים צריכים לעזוב את פעולות החקירה הדחופות בשטח, להכין תיקים, ולרוץ שוב ושוב לבית המשפט כדי להילחם על עוד כמה שעות מעצר".

במצבים כאלה אתה פונה לפרקליטות?
"יש לנו מערכת יחסים מקצועית, הדוקה וטובה מאוד עם פרקליטת המחוז ואנשיה. אנחנו יודעים לשבת יחד בחדרים סגורים, להתווכח באגרסיביות וגם להגיע להבנות מקצועיות. יש מחלוקות משפטיות, זה טבעי, אבל השיח בינינו מתקיים כל הזמן ובאופן מכבד".

ומה לגבי בתי המשפט?
"אנחנו מקיימים שיח מקצועי גם עם נשיא בית המשפט ועם השופטים הרלוונטיים. אני חושב שמערכת המשפט צריכה להבין טוב יותר, לעומק, את המציאות הקיצונית שאנחנו פועלים בה. לפעמים נדמה שהזכויות של החשוד גוברות על הזכות הבסיסית של הציבור הרחב לחיות בביטחון. אנחנו משקיעים חודשים ארוכים של עבודת מודיעין סמויה, מפעילים אמצעים, אוספים ראיות בדם וביזע, מביאים בסופו של דבר את החשודים המסוכנים ביותר לבית המשפט – ואז לעיתים קרובות ההחלטות המשפטיות שאנחנו מקבלים פשוט לא נותנות מענה הולם למסוכנות האמיתית של אותם עבריינים".

"עצרנו ארבע חוליות חיסול"

"העומס המוטל על השוטרים והקצינים שלי הוא עצום, פשוט מטורף", אומר ניצב בוהדנה. "אבל לצד העומס, חשוב לי מאוד שהציבור יידע שהמשטרה לא רק מגיבה לאירועים מעמדת מגננה. המשטרה יוזמת, תוקפת ומסכלת בכל יום".

"רק בשבוע שעבר סיכלו שוטרי מחוז החוף ארבעה מעשי רצח מתוכננים", הוא מדגים. "עצרנו בזמן אמת ארבע חוליות חיסול שונות של ארגוני פשע. בכל אחד מהמקרים הללו תפסנו רכבים מבצעיים גנובים עם לוחיות זיהוי מזויפות, כלי נשק טעונים, מסכות פנים וכדור מוכן בקנה. אלה רוצחים שכבר יצאו פיזית לדרך כדי לבצע חיסול ממוקד ברחוב, ולא הספיקו להגיע ליעד שלהם רק בזכות עבודה מודיעינית ומבצעית מדויקת של אנשינו. ובכל זאת, אני ער לכך שתחושת הציבור ברחוב היא שהעבריינים תמיד נמצאים צעד אחד לפנינו".

אז למה באמת השינוי הזה לא מורגש בשטח?
"כי לא מספיק שהמשטרה תעצור עבריין בודד בשטח. כדי ליצור שינוי אמיתי וארוך טווח, צריך שגם שאר המערכות במדינת ישראל יעבדו באותה עוצמה, באותה נחישות ובאותו קצב. אנחנו פועלים מסביב לשעון. הימ"ר, התחנות המקומיות, לוחמי מג"ב, יחידות להב 433, הימ"מ, יחידות טקטיות מיוחדות – כולם מופנים היום למשימה הלאומית הזו. הפעילות קיימת והיא אינטנסיבית מאוד, אבל אנחנו מרגישים לבד במערכה הזו".

השבוע פורסם כי השב"כ דרש תקציב של מיליארד שקל כדי שיוכל להתמודד עם הפשיעה הערבית וכי המהלך אושר עקרונית, וכעת ממתין לאישור ראש הממשלה. על האפשרות שהשירות ישמש גורם מסייע אומר ניצב בוהדנה: "מי שנמצאת פיזית בחזית, בקו האש הראשון מול ארגוני הפשע, זו אך ורק משטרת ישראל".

ימים ספורים לפני שהתקבלה ההחלטה בורר ניצב בוהדנה את מילותיו בקפידה כשהוא עונה לשאלה אם משטרת ישראל באמת זקוקה לעזרת השב"כ כדי להשתלט על הרחובות, בשל הרגישות הפוליטית והביטחונית של הסוגיה. "אני חושב ומשוכנע שמשטרת ישראל יודעת ויכולה להתמודד בצורה מצוינת עם הפשיעה במדינה. יש לנו בארגון אנשים מעולים, מפקדים מנוסים ויכולות מקצועיות מוכחות. אבל כדי לנצח במלחמה הזו, אנחנו חייבים לקבל בחזרה, ומיד, את הכלים הטכנולוגיים המיוחדים שהיו בידינו בעבר".

אילו כלים בדיוק חסרים לך כדי להשיג תוצאות?
"כלים טכנולוגיים מתקדמים של מעקב, האזנה וחדירה. העבריינים של היום מתוחכמים מאוד. הם עובדים עם אפליקציות מוצפנות ברמה הגבוהה ביותר, מחזיקים טלפונים מבצעיים 'נקיים', ומנהלים רשתות תקשורת חשאיות. לעומת זאת, אנחנו מתמודדים איתם במגבלות חוקיות ומשפטיות קשות ודרקוניות, שלא תמיד מאפשרות לנו להגיע אליהם בזמן אמת ולמנוע את שפיכות הדמים".

אתה מרגיש שאתם מנהלים מרדף בתנאי נחיתות מול עולם תחתון משוכלל?
"מבקשים ממני ומאנשיי לרוץ מרתון קשוח, אבל בו-זמנית קושרים לנו את הרגליים בשלשלאות משפטיות, זו התחושה המדויקת שמלווה אותי ואת החוקרים שלי בשטח מדי יום. אם השב"כ יסייע למשטרה במסגרת החוק ובכלים הייחודיים שלו, זה בהחלט יכול לתרום למאבק".

"אנחנו אלה שנמצאים פיזית בזירות הרצח המדממות באמצע הלילה. אנחנו אלה שעומדים מול המשפחות השכולות ורואים את הכאב שלהן. אנחנו אלה שמספקים את התשובות ומקבלים את כל האש והביקורת הציבורית והתקשורתית בכל אירוע רצח מחדש", הוא עונה לכל מי שמבקר את המשטרה. "כולם ממהרים לתקוף אותנו, אבל כמעט אף אחד במדינה לא שואל את עצמו מה חלקו שלו בכישלון או בהצלחה של המאבק הזה. אני לא רואה שום שופט שעומד מול המצלמות של מהדורות החדשות אחרי שחשוד ברצח משתחרר לרחוב ומבצע עוד רצח. אני לא רואה שום פרקליט שמסביר לציבור הרחב למה התקבלה החלטה משפטית מסוימת לסגור תיק או להגיע להסדר טיעון מקל. מי שניצבת כל הזמן בקו האש הציבורי והמבצעי זו רק המשטרה".

"התחושה היא בהחלט שאנחנו לבד במערכה הזו", הוא חוזר ואומר בכאב מהול בכעס, "ובסופו של דבר - האלונקה כולה מונחת על הכתפיים הצרות של השוטרים שלנו".

"זה לא פשע כמו בתל אביב ובמרכז"

ניצב בוהדנה מכיר היטב את הצלחות משטרת ישראל נגד ארגוני הפשיעה היהודיים. הוא היה חלק מהפיקוד הבכיר במחוז תל אביב בתקופה שנוהלה בה המערכה נגד משפחות הפשע של אברג'יל, רוזנשטיין ומוסלי. אני מזכיר לו את פרשה 512 המפורסמת, שבמסגרתה נגזרו על יצחק אברג'יל שלושה מאסרי עולם. חקירה זו פירקה את ארגוני הפשע הגדולים בישראל באמצעות שיתוף פעולה סינרגטי בין המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט, שהגדירו את האירועים "מצב חירום לאומי".

למה מודל החקירה של פרשה 512 לא משוכפל ומיושם גם כאן, נגד ארגוני הפשע הערביים בוואדי עארה ובגליל?
"גם היום יש שיתוף פעולה עם הארגונים האלו, וחשוב לי מאוד להגיד את זה בצורה ברורה ולא לייצר מצג שווא של נתק. אבל אפשר וצריך לעשות הרבה יותר. תיקי הרצח והפשיעה המאורגנת במגזר הערבי כיום שונים לחלוטין באופיים ובמאפייניהם ממה שהכרנו בתל אביב ובמרכז. כשאין לנו שום עדי ראייה שמוכנים לפתוח את הפה ולהעיד, כשהזירה עצמה נשטפת במים דקות אחרי האירוע, כשהמצלמות ברחוב נעלמות באורח פלא - אי אפשר לצפות מהחוקרים להביא לפרקליטות תיק מושלם וסגור הרמטית, קשור בסרט בצבע כחול. מערכת המשפט חייבת להפנים שאם נחכה תמיד לראיה המושלמת והחד-משמעית, יהיו תיקי רצח רבים של עבריינים בכירים שלעולם לא יגיעו לפתחו של בית המשפט, והם ימשיכו להסתובב חופשיים ומסוכנים ברחובות".

אז מה צריך לעשות כדי למגר את סוג הפשיעה הזה?
"כדי שזה יקרה, כולם בלי יוצא מן הכלל חייבים להיכנס אל מתחת לאלונקה הלאומית הזו. המדינה והממשלה חייבות לעצור לחלוטין ובאופן אגרסיבי את זרימת הכספים השחורים, המכרזים והתקציבים שמזינים את ארגוני הפשיעה הללו דרך הרשויות. הרשויות המקומיות עצמן צריכות להראות אומץ ולהיות חלק פעיל ובלתי נפרד מהמאבק. משרדי הממשלה השונים צריכים לפקח טוב יותר על הנעשה בשטח. המשטרה צריכה לקבל בחזרה את הכלים הטכנולוגיים שלה. הפרקליטות ובתי המשפט חייבים להבין את המציאות החדשה והאכזרית ולהחמיר את הענישה בצורה דרסטית.

"אם כל זה יקרה, אני בטוח ומבטיח שנראה תוצאות דרמטיות בשטח. אני לא ראיתי בקריירה שלי שום דרך אחרת, מלבד נחישות מוחלטת ודבקות במשימה. מי שמכיר אותי ואת דרך הפיקוד שלי לאורך השנים יודע היטב שאני לא מוותר לעולם. גם אם המאבק המפרך הזה יימשך שנים ארוכות, נמשיך לרדוף ללא הפסקה אחרי כל עבריין שחושב שהוא יכול להפוך את רחובות המדינה לשטח הפקר מדמם".

"בכיתי בחפ"ק כששמעתי את החברים שלי נהרגים"

בגיל 55, לאחר 35 שנות שירות רצופות ומאתגרות בארגון, כבר הספיק בוהדנה לעבור כמעט כל תפקיד ליבה ופיקוד אפשרי במשטרת ישראל. הוא במקור מאשקלון, אב לשלושה וכיום מתגורר ברעננה עם בת זוגו, גם היא קצינת משטרה.

את דרכו הוא החל מהשטח, כשוטר סיור צעיר במחוז הדרומי. הוא פיקד בהצלחה על תחנות נתיבות ושדרות המורכבות, שירת בירושלים בימים הקשים ביותר של פיגועי ההתאבדות, בתקופת רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר והפרות סדר המוניות, עבר לפקד על מסלול הכשרת קצינים במכללה הלאומית לשוטרים ובהמשך הגיע למחוז תל אביב, שם מילא שורת תפקידי פיקוד בכירים ורגישים, עד שמונה למפקד מחוז החוף.

"גם אחרי שלושה עשורים במשטרה, עדיין אני קם בכל בוקר מחדש באותה תחושת שליחות עמוקה ואש בעיניים שהייתה לי כשהתגייסתי לארגון הזה כבחור צעיר", הוא אומר, ומבטו נודד אל התמונות שעל הקיר. "זו ממש לא קלישאה שחוקה מבחינתי. אם לא הייתי מאמין בזה בכל נימי נפשי, לא הייתי נשאר בארגון התובעני הזה כל כך הרבה שנים ומשלם מחירים אישיים כבדים".

אני שואל את הקצין הבכיר אם יש אירוע אחד ספציפי בקריירה הארוכה שלו שמלווה אותו יותר מכול, כזה שלא מרפה ממנו בלילות. "7 באוקטובר", הוא אומר מיד, וקולו משתנה. באותו בוקר שבת שחור וטראומטי שימש בוהדנה בתפקיד קצין האג"ם המחוזי של מחוז תל אביב. "ב-06:29 התחילו האזעקות והדי הפיצוצים. בתוך דקות ספורות כבר הייתי ברכב, בדרך המהירה למפקדת המחוז. המשימה המיידית שלנו בתל אביב הייתה להכין את המחוז לתרחישי בלהה של חדירת מחבלים למרכז הארץ", אבל הראש והלב שלו באותן שעות גורליות היו מאות קילומטרים דרומה משם.

"כל השנים המשמעותיות שלי במשטרה היו בדרום הרחוק. פיקדתי בעבר על תחנת שדרות, הכרתי אישית, פנים אל פנים, רבים מהשוטרים, הבלשים והקצינים שנלחמו בשדרות ובאופקים בגבורה עילאית באותו הבוקר נגד מאות מחבלים", הוא אומר ואז עוצר לרגע ארוך, וקולו, שבדרך כלל משדר סמכותיות בלתי מתפשרת, מתחיל לרעוד באופן ניכר. "אני יושב פיזית בחפ"ק הממוזג והמוגן בתל אביב, מנהל ביד רמה את כל ההיערכות המבצעית והגנת המחוז, ובמקביל מאזין באוזנייה לרשת הקשר המבצעית של מחוז הדרום. אני שומע בזמן אמת, דקה אחר דקה, את קרבות הירי המטורפים, את הקריאות הנואשות לעזרה שהשמיעו שוטרים שהיו תקועים על גגות או בתוך תחנת שדרות, את הדיווחים המצמררים על שוטרים וחברים קרובים שלי שנפלו בקרב. אי אפשר להישאר אדיש לזה או מנותק".

הקול של מפקד המחוז נשבר בפעם הראשונה והיחידה במהלך הריאיון כולו. הוא נושם נשימה עמוקה, מנסה לעצור את הדמעות שמאיימות לזלוג. "בכיתי. פשוט ישבתי שם בחפ"ק ובכיתי כמו שלא בכיתי שנים. אבל במקביל לבכי ולכאב הבלתי נתפס, הייתי חייב להמשיך לתפקד, לפקד, לקבל החלטות קריטיות ולשדר עסקים כרגיל לפקודים שלי. אלו רגעים קשים ונוראים שלא יעזבו אותי לעולם, עד יומי האחרון".

לא חשבת באותו רגע לעזוב הכול, לעלות לרכב ממוגן ולרדת דרומה, להילחם לצד האנשים שלך?
"ברור שרציתי. הלב שלי נמשך לשם, רציתי להיות איתם בתוך האש בתחנת שדרות, שפיקדתי עליה. אבל התפקיד המבצעי שלי והאחריות הפיקודית שלי היו להישאר בתל אביב ולהגן על מיליוני האזרחים שבמרכז הארץ. האחריות שלי הייתה למחוז שלי, וזה היה אחד הרגעים המורכבים והקשים ביותר שחוויתי בכל השירות שלי".

"המפכ"ל הוא שמנהל את המשטרה"

בסוף שנת 2024 קיבל ניצב בוהדנה רשמית את הפיקוד על מחוז החוף המורכב, זמן קצר בלבד לאחר שקודמו בתפקיד, ניצב דני לוי, מונה לתפקיד המפקד הכללי של משטרת ישראל בידי השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. "המעבר והכניסה לתפקיד לא היו פשוטים בכלל", מודה בוהדנה בכנות. "לא הייתה חפיפה אמיתית ומסודרת לאורך זמן בגלל קצב האירועים המטורף במדינה ונסיבות המינויים הזריזים. נכנסתי כמעט ישר, בתוך יום אחד, לתוך העבודה המבצעית התובענית בשטח, קיבלתי החלטה שאני שלושה חודשים יושב על הכיסא, ומה שנקרא לומד. לשמחתי הגדולה מצאתי כאן במחוז החוף שדרת מפקדים מצוינים, קצינים ולוחמים ברמה הגבוהה ביותר. אנשים שחיים ונושמים את המחוז המורכב הזה כבר שנים ארוכות ומכירים לעומק כל יישוב, כל חמולה, כל סכסוך פנימי וכל מוקד חיכוך פוטנציאלי".

"כבר מהימים הראשונים שלי בלשכה היה לי ברור לחלוטין מה תהיה המשימה המרכזית והעליונה שלי בקדנציה הזו", הוא מתאר. "הבנתי שהמלחמה הבלתי מתפשרת בפשיעה הגואה בחברה הערבית חייבת להיות בראש סדר העדיפויות המחוזי. בשנה שעברה הורדנו את הפשיעה במחוז החוף ב-17% בכל פרמטר, כולל באירועי הרצח, לצד העלייה בכתבי אישום".

במשך שנים ארוכות שירת בוהדנה, כאמור, במחוז תל אביב - "המחוז הנוצץ" שמרכז אליו באופן מסורתי את מרבית תשומת הלב הציבורית, הפוליטית והתקשורתית במדינת ישראל. המעבר הפיקודי לחיפה ולצפון שינה לחלוטין את נקודת המבט המקצועית שלו. "בתל אביב, כל הפגנה קטנה של כמה מאות אנשים בצומת קפלן או חסימת כביש הופכת מיד לכותרת ראשית דרמטית בכל אתרי החדשות ובמהדורות. היתרון שלי פה הוא שהמפכ"ל הנוכחי היה גם מפקד המחוז, והוא מכיר מקרוב את המאפיינים והאתגרים של המחוז. מהיום הראשון שלי במחוז קיבלנו את החטיבה הטקטית, שמונה 400 לוחמים, שעובדים רק במחוז החוף, רק נגד הפשיעה בחברה הערבית, ונותנים לנו פה מעטפת מדהימה של יכולות, של כוח אדם ושל אמצעים. הם נמצאים איתנו כמעט בכל המשימות".

אי אפשר לקיים ריאיון עם מפקד מחוז בכיר במשטרה כיום בלי לגעת בתפוח האדמה הלוהט: יש בציבור ובקרב בכירים לשעבר טענות קשות מאוד על פוליטיזציה עמוקה של הארגון ועל התערבות ישירה ובוטה של השר לביטחון לאומי בן גביר במינויים של קצינים ובהחלטות מבצעיות בשטח.

איך אתה מתמודד עם הלחצים האלה?
"אני קצין לובש מדים ועובד אך ורק עם המפקד שלי, המפכ"ל. עובדים רק לפי שרשרת הפיקוד התקנית".

כשנשאל ניצב בוהדנה על הטענה שהשינויים והמינויים הרבים במטה הארצי (כמו זה שלו) היו ברוחו של השר בן גביר, הוא מחדד: "אנחנו משטרה אחת, של מדינת ישראל. השר בן גביר היום, ומחר יהיה שר אחר, אני אמשיך לפעול באותה מידה של מקצועיות למען מדינת ישראל".

ובכל זאת, יש טענות לפוליטיזציה בארגון, לא אחת עולות הטענות כי השר ואנשיו פונים ישירות לקציני משטרה.
"אני אומר כאן בצורה הברורה והחד-משמעית ביותר: מי שמנהל את משטרת ישראל בפועל, ביום-יום וברמה המבצעית והמקצועית, הוא אך ורק המפכ"ל. אנחנו לא נגועים בשום פוליטיזציה, אנחנו משטרה אחת של עם אחד. תשאירו בבקשה את המשטרה מחוץ לוויכוח הפוליטי הסוער. המשטרה היא של כל עם ישראל, אנחנו לא כלי פוליטי של אף אחד. מי שמשתמש בנו ככלי פוליטי במאבקים שלו פוגע בסופו של דבר גם בעצמו, אבל פוגע בעיקר ביכולת המבצעית של המשטרה לתת שירות אמיתי ומציל חיים לאזרח שבקצה".

"התפקיד הבלעדי שלי ושל אנשיי הוא לתת שירות ביטחוני מקצועי ושוויוני לכל הציבור במדינת ישראל בלי קשר לפוליטיקה", הוא מצהיר, "אנחנו נהיה שם בעבור כל אזרח במדינת ישראל".

ימים אחדים בלבד לפני קיומו של הריאיון עוררה סערה ציבורית ותקשורתית אמירה שיוחסה למפכ"ל דני לוי בפורום סגור, ולפיה הרצח והאלימות הקשה בחברה הערבית היו תמיד, והנפח שהנושא מקבל היום בתקשורת הוא תוצאה של אג'נדה.

"אני לא מתכוון לפרשן או להסביר דברים שנאמרו או לא נאמרו בפורומים סגורים כאלה או אחרים", אומר ניצב בוהדנה כשהוא נשאל על כך. "עכשיו יש פה דיונים שמתנהלים ברמת המפכ"ל והפיקוד הבכיר, שהם דיוני חשיבה ואישורי תוכניות שבהם אנחנו דנים על כל העקרונות של הטיפול בפשיעה בחברה הערבית. אני חושב שכל מה שבתוך הדיונים האלה צריך להישאר בתוך הדיונים, ואומר זאת בעדינות רבה - אני לא אוהב מדליפים".

"יש לי הרבה מאוד עבודה במחוז המורכב הזה"

למרות שקודמו הישיר בתפקיד מפקד המחוז מכהן כיום כאיש החזק ביותר בארגון בתפקיד המפכ"ל, בוהדנה מבהיר בצורה חד-משמעית כי לפחות בשלב זה של חייו, הוא אינו מסמן לעצמו כיעד את הכיסא הבכיר ביותר במטה הארצי בירושלים. "יש לי תוכניות אחרות ושונות לגמרי לחיים שלי", הוא משיב כשהוא נשאל על שאיפותיו. "ברמה האישית, אני היום ממש לא שואף לשם".

במקביל, הוא מנצל את ההזדמנות כדי להרעיף שבחים מקצועיים על המפכ"ל המכהן, חברו דני לוי: "הוא מפכ"ל מדהים שמצליח לעמוד בפרץ של אתגרים בלתי נתפסים. הוא אדם חסין, יודע לשדר לכולנו בדרגים הכפופים רוגע ומנהיגות, ומלווה את הארגון כולו בצורה הטובה ביותר שאפשר לבקש בתקופה מורכבת כזו".

את הקדנציה הנוכחית שלו במחוז החוף הוא מבקש להמשיך לנצל בכל הכוח להשלמת מהלכים מבצעיים ואסטרטגיים ארוכי טווח שיובילו לשינוי המיוחל. "יש לי פה עוד הרבה מאוד עבודה לעשות במחוז המורכב הזה", הוא אומר. ביעדים המרכזיים שסימן לעצמו: הקמת יחידות שטח חדשות, חיזוק התחנות הקיימות, הקמת ימ"רים נוספים וייעודיים, ותוכנית רחבה ומקיפה לחיזוק משמעותי של מרחבי כרמל ומנשה, הנושאים ברוב הנטל. "אם התוכנית האסטרטגית הזו תצא לפועל במלואה, היא תחולל שינוי דרמטי וחסר תקדים ביכולת המבצעית של מרחב מנשה להתמודד עם ארגוני הפשיעה ולמגר אותם", הוא מציין.

למרות המציאות המורכבת, הנתונים הקשים והביקורת, בוהדנה מסיים את הריאיון כשהוא נשמע אופטימי באופן מפתיע באשר לעתידה של משטרת ישראל ולאפשרות שתשיב במלואו את אמון הציבור שנפגע. "אני אדם אופטימי מאוד מטבעי. אני מאמין באמונה שלמה שהחברה הישראלית תדע בסופו של דבר לתת את הקרדיט המגיע למשטרת ישראל על העבודה הקשה שלה".