קניון בעיר העתיקה ואצטדיון תת-קרקעי: הפרויקטים הגרנדיוזיים שלא נבנו מעולם, וטוב שכך

ירושלים, על מורכבותה הפוליטית והדתית, תמיד סיפקה כר פורה לאדריכלות של פנטזיות. עד 1967 הייתה העיר מחולקת, מה שעצר את קידומם של רעיונות מהפכניים לגבי מראה העיר. אך אחרי שחוברה לה יחדיו נפתח הסכר - העיר נסחפה בשיטפון של רעיונות אדריכליים שממרחק של יותר מ-50 שנה נראים הזויים.

רחבת הכותל המערבי, אחד המקומות המזוהים ביותר עם ישראל, לא הייתה קיימת עד יוני 1967. במקומה עמדה שכונת מגורים - שכונת המוגרבים, שהייתה למעשה שלוחה של הרובע המוסלמי. ימים ספורים אחרי כיבוש מזרח ירושלים עלו עליה הדחפורים ולא הותירו ממנה זכר. והרחבה שנוצרה במקומה, זו שאנחנו מכירים היום, היא בכלל לא תוצאה של תכנון - אלא פשרה שהתקבעה עם השנים.

למעשה, בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 נדונה ברצינות תוכנית אחרת לגמרי: לחפור את הרחבה מטה, עד לרחוב ההרודיאני מימי בית שני, ולהקים סביבה מבנה ענק אחד - עיר-תיאטרון של טרסות שתאכלס משרדי ממשלה ורשויות ציבוריות, ממש צמוד לכותל. התוכנית הזאת נגנזה בסופו של דבר, אבל היא לא הייתה חריגה: היא הייתה אחת מכמה פנטזיות תכנון שריחפו כאן ושלמזלנו הרב התנפצו על סלע המציאות.

"הייתה מלחמת עולם בין משרד הדתות לבין הרשויות החילוניות שהתגייסו לצידו של ראש העירייה אז טדי קולק", מסבירה פרופ' אלונה נצן-שיפטן, את הרקע לתוכנית המגלומנית. נצן-שיפטן, ראש המרכז לחקר המורשת הבנויה, הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, הטכניון, מרבה לעסוק בחקר המורשת האדריכלית של ירושלים.

"בעיני רשות הגנים הלאומיים זה אתר לאומי של מדינת ישראל, ובעיני משרד הדתות זה אתר דתי", חוזרת פרופ' נצן-שיפטן לאותם ימים. "הם מתנגחים אחד עם השני, ומתברר שראש הממשלה אשכול הבטיח את זה למשרד הדתות". "המשרד מקים צוות תכנון, הם מגיעים למסקנה שאי אפשר בדור אחד לקבוע את דמותו של הכותל, ולכן נותנים כמה אפשרויות ללא אמירה כוללת, אלא כאוסף של אלטרנטיבות, ואומרים 'בואו נראה לאן יתפתח האתר הזה ומה כדאי לעשות'".

אבל כניסתו של אדריכל משמעותי מאוד בהקשר של ירושלים - משה ספדיה - איימה לערער על ההחלטה להותיר את המקום פשוט כרחבה ריקה. ספדיה, יליד ישראל שכבר שנים ארוכות מתגורר בארה"ב ופועל בכל העולם, הפך במרוצת השנים לאחד האדריכלים הבולטים בעולם. בראשית שנות ה-70, הוא כבר צבר לזכותו מספר פרויקטים שמשכו תשומת לב. ההזדמנות החד-פעמית שנוצרה, מספרת נצן-שיפטן, הובילה את האדריכל הנודע לעבוד בהתנדבות עבור עיריית ירושלים, לפחות בחלק מהזמן.

"בינתיים, מהצד היותר חילוני, משה ספדיה התחיל לעבוד בעידודו הנמרץ של קולק. בהתחלה הוא רצה בכלל לעשות כיכר גדולה, ואז הרגיש שהכיכר הזאת לא מדברת בשפה של הרובע היהודי והעיר העתיקה", מוסיפה נצן-שיפטן. "לכן הוא ניסה למצוא דרכים לבטא את הקוד הגנטי של המקום, והחליט ליצור מעין תיאטרון שעובר מקנה מידה מאוד גדול, מונומנטלי, עד לקנה מידה של בניינים קטנים".

"התיאטרון הזה הוא למעשה כולו בניין אחד, שבכלל לא נראה כמו בניין, אלא כמו נוף אורבני. כלומר, כשאתה רואה אותו מבחוץ הוא נראה כמו תיאטרון שהוא עיר". פרופ' נצן-שיפטן מוסיפה כי "המבנה הזה מכסה את כל פני השטח ויוצר מדרגות שאפשר לעמוד עליהן. כל מדרגה כזאת היא גג של מבנה שנמצא תחתיו. הם לא מופרדים אחד מהשני כמו שמבנים בדרך כלל נפרדים אחד מהשני, זה הכול מרקם של מבנה אחד גדול".

בחזונו הנועז, המבנים הללו היו אמורים לשמש מבני ציבור ולאכלס בין היתר גם משרדי ממשלה ורשויות ציבוריות, שכיום פרוסים במיקומים שונים בירושלים.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"זה הביא את הסעיף לכל הדתיים"

אם התוכנית הזו הייתה יוצאת לבסוף לפועל, היינו מוצאים את עצמנו עם מעין שלוחה של קריית הממשלה לא סתם בתוך העיר העתיקה, אלא ממש צמוד לכותל. "התחילו לתכנן שליש מהתיאטרון הזה, והמבנה הראשון שתוכנן זה היה בית הדין הרבני. כל המוסדות האלה היו בנויים כך שהם לא נראו כמו בניינים, הם נראו כמו טרסות של תיאטרון. ובתוכם היו רחובות כאלה של מסחר, וזה הביא את הסעיף לכל הדתיים", מסבירה נצן-שיפטן. "זאת הייתה נקודת מחלוקת מרכזית, וכמובן גם החפירות היו נקודת מחלוקת מרכזית".

"אי אפשר לעשות שם שום דבר מונומנטלי כלפי מעלה, בגלל שאם יבנו בגובה שהוא מעל לכיפת הסלע תהיה מלחמת עולם", מחדדת נצן-שיפטן. "אז הדרך היחידה להגדיל את הכותל זה לחפור אותו למטה, ואז גם מציגים את האתוס הארכיאולוגי הישראלי שמתאחד כביכול עם זמן התנ"ך".

הרעיון היה לחפור את האזור שהיום הוא רחבת הכותל עד לנקודה שבה פוגשים את הרחוב ההרודיאני של ימי בית שני. "במקום המפלס הנוכחי, הכול היה מתנהל נמוך הרבה יותר, במפלס התנ"כי", היא מציינת. "אז יש הרגשה שאנחנו היהודים של היום דורכים על אותן אבנים שדרכו עליהם יהודים בזמן בית שני". הכותל, השריד האחרון לבית המקדש, היה אמור להתנשא מעל לכל רשויות השלטון שהיו אמורות למצוא שם את משכנן.

אם תרצו, ספדיה עמד מבלי שהתכוון להעניק תוקף אדריכלי לקונפליקט הדת והמדינה הבלתי-נגמר שהלך והתעצם בשנים שחלפו מאז שרטט את תוכניתו. איך לבסוף נקברה התוכנית והפכה לעוד פרק היסטורי נשכח? "היה דיון מאוד סוער על התוכנית ב-1973. קם ועד ירושלים, שהיה מורכב מאדריכלים מובילים בעולם", מספרת נצן-שיפטן. "הם לא השתגעו על זה ואמרו שזה קצת יותר מדי כיפות, יותר מדי מבנים, ושצריך לעשות את זה יותר 'שקט'".

"באותה שנה גם הציגו את התוכנית לציבור. ואז האדריכל של משרד הדתות, שהיה שותף לכל הסיפור, גילה את זה בעיתון. נוצר שבר שלא היה אפשר לאחות אותו עם המשרד", מספרת נצן-שיפטן. למרות שלא זכה להפוך את מתחם הכותל למוטציה האדריכלית שעליה חלם, לזכותו של ספדיה רשומים לא מעט פרויקטים בולטים ברחבי העיר, שהבולט שבהם הוא מתחם ממילא השנוי במחלוקת.

החלום התל-אביבי על אצטדיון תת-קרקעי

כמעט 60 שנה מאוחר יותר, בפברואר האחרון, מדורי הנדל"ן והספורט כמו והתלכדו לרגע אחד, בפרסום מעורר תדהמה: רשות מקרקעי ישראל הציגה תוכנית להרוס את אצטדיון בלומפילד בתל אביב ולבנות אותו מחדש - הפעם כאצטדיון תת-קרקעי. ברוח דומה, יש גם מי שהציע לבנות אולם ספורט מתחת לכיכר רבין. התוכנית שנדונה הייתה לא מגובשת ולא מפורטת, וכצפוי התפיידה מהר מאוד על רקע הטוקבקים הזועמים, בעיקר של אוהדי הכדורגל.

רק לשם הבהרה, בשום מקום בעולם לא פועל אצטדיון תת-קרקעי. פשוט אין חיה כזאת. מצוקת הקרקע לבנייה בישראל מוכרת היטב. נדמה כי בייאושם החליטו מתכנני הרשות להמר על מהלך כה יוצא דופן, אבל לא פחות מכך גם על יומרנות, שלא נאמר מגלומניות תכנונית.

זה אומנם מקרה טרי, אך אולי יש משהו במקרה הייחודי של ישראל, בוודאי בשנים עברו, שדוחף את הרשויות האחראיות לנושא התכנון והבנייה לכיוונים שאולי יכולים להיתפס כיצירתיים, שלא לומר יותר מדי יצירתיים. כיוונים כאלה, שבדיוק כמו במקרה בלומפילד, נגועים גם באי הכרה באילוצים טכניים, כמו גם במורשת היסטורית ותרבותית. לרוב, המגלומניה הזו מתנפצת בסופו של דבר על הסלע הקשוח והמוכר בשם "המציאות". למזלנו הטוב.

מחלף השלום - בנווה צדק

כך היה בשנות ה-60 וה-70, כשעל הפרק עמדה תוכנית שאפתנית להרוס כליל את שכונת נווה צדק שבדרום תל אביב - השכונה הראשונה שבנו יהודים מחוץ לחומותיה של יפו העתיקה. השכונה ההיסטורית הייתה אמורה להפוך למרכז מסחרי ותעסוקתי סואן, עם מגדלים ואוטוסטרדות. תוכנית זו לא נולדה בחלל ריק - השכונה הייתה במצב עגום. "אחרי מלחמת העצמאות נווה צדק הייתה במידה רבה שכונה הרוסה", מסביר תומר שלוש, חוקר ויועץ עירוניות ומדריך סיורים בשכונה. "בגלל המיקום שלה בין יפו הערבית לתל אביב היהודית, התחוללו שם קרבות מאוד קשים. הרבה מהבתים ניזוקו ורבים מהתושבים עזבו".

אחרי המלחמה קמה עיריית תל-אביב-יפו המאוחדת, והיא סימנה את כל האזור כמיועד להריסה. "אף אחד לא היה מסוגל לחשוב שלשכונה הזו יש עתיד", מוסיף שלוש. "זה היה בשנות ה-60, כשהעירייה כבר התחילה לתכנן תוכנית בנייה גרנדיוזית, משהו בסדר גודל שלא היה עד אז בישראל: להרוס שכונה שלמה ולפנות את כמה אלפי התושבים שהיו בה אז, וחיו למעשה בשכונת מצוקה". הוא מציין כי "לפנות תושבים באותה תקופה זה לא כזה סיפור, הם גם כך מסכנים".

שלוש במקרה של נווה צדק הוא לא רק על תקן המומחה, יש לו גם נגיעה אישית מאוד למקום, למעשה משפחתית. שלוש הוא נצר למשפחת שלוש, מחלוצות השכונה והעיר תל אביב בכלל. "אהרון שלוש (הנחשב למייסד של נווה צדק - י"כ) הוא סבא של סבא של אבא שלי", הוא מבהיר. "למרבה הצער, הנכסים של המשפחה שלי כבר נמכרו מזמן, ובגלל זה אני צריך לעבוד למחייתי", אומר שלוש בחיוך ומוסיף: "אבל בשמחה רבה".

"התפתחה תודעה שגם לתל אביב יש היסטוריה"

"החלק השני של התוכנית היה כמובן לבנות שם מגדלים", מציין שלוש. "אפשר לומר שזה העתק-הדבק של מה שקרה באותה תקופה בערים אחרות בעולם, שניסו להתמודד עם אזורי מצוקה ועוני בזה שהורסים אותם לגמרי ובונים במקום מגדלים". ומה לבסוף הציל את נווה צדק מהמפגש עם הדחפורים? "בתקופה שבה מתכננים להרוס את נווה צדק, גם מתחילה לעלות תודעה חדשה - שגם לתל אביב יש היסטוריה", מסביר שלוש. "זה היה קצת אחרי שהרסו את גימנסיה הרצליה ובנו במקומה את מגדל שלום, גורד השחקים הראשון בארץ. בדיעבד הייתה חרטה גדולה על זה שאיבדנו את הגימנסיה, שהייתה אבן דרך בהתפתחות תל אביב והתרבות העברית".

למרות התודעה שהתגבשה באותה תקופה, זה עדיין לא כל כך פשוט. "יש כל הזמן כוחות שפועלים בכיוונים מנוגדים", אומר שלוש. "במהלך תקופה שנמשכה כמעט שני עשורים של שינוי תודעתי, היו כוחות מנוגדים שפעלו וניסו מצד אחד לשמור על השכונה, ומצד שני לממש את התוכנית. למרבה המזל, לאשר תוכניות ולקבל רישיונות לוקח זמן, ובמקביל התגבש הכוח שהתנגד וכלל את המועצה לשימור אתרים (שקמה בעקבות מקרה הגימנסיה הרצליה - י"כ) ואת תושבי השכונה שלא רצו להתפנות משם, וגם של יזמי תרבות שהתחילו לפעול בנווה צדק".

למעשה, אותה תוכנית גרנדיוזית ששלוש מדבר עליה אכן יושמה באופן חלקי בשני הקצוות של השכונה. מגדל שלום שנבנה בשנות ה-60 בקצה המזרחי, ומעט מאוחר יותר נבנה בקצה המערבי מתחם בית גיבור הנושק לים וכולל מספר מבני משרדים. מגדל שלום היה מעין פיילוט שכשל. שלוש מסביר שאם רוצים לדמיין איך היה נראה אזור נווה צדק היום לו הייתה יוצאת התוכנית לפועל, לא צריך מאוד להתאמץ. למעשה, כל אזור העסקים שלבסוף הוקם משני גדותיהם של נתיבי איילון באזור מחלף השלום, על כל המגדלים שבו, היה אמור להתמקם בנווה צדק. גם תוכנית נווה צדק הגנוזה הייתה אמורה להכיל כביש מהיר ומחלף.

"אם אנחנו מדמיינים את התוכנית הזאת יוצאת לפועל, צריך פשוט לשכפל את הפינה של בית גיבור ובית הטקסטיל ולהכפיל בערך פי 3-4 לכיוון שדרות רוטשילד", מסביר שלוש. "זה מה שהיית מקבל במקום גגות רעפים וסמטאות ציוריות". לדבריו, האוטוסטרדה שתוכננה בשכונה הייתה אמורה להגיע ממה שנקרא היום ציר שלבים, מאזור חולון. משם דרך דרום העיר - לחתוך דרך איפה שהיום נמצא מתחם הרכבת ומרכז סוזן דלאל וכל מרכז השכונה - כדי להזרים כמה שיותר מכוניות אל אותם מגדלים שהיו מתוכננים לקום. "צריך לדמיין מחלפים מוקמים ממש בלב ההיסטורי של אזור הגבול שבין תל אביב ליפו", אומר שלוש. התוכנית גם הייתה אמורה לכלול הארכה של שדרות רוטשילד עד לחוף הים, תוך חיבור עם שאר הכבישים המרכזיים שתוכננו שם.

במוקד התוכניות - העיר העתיקה בירושלים

ובחזרה לירושלים, פחות או יותר באותן שנים של התוכנית שהגה לכותל, ניסה ספדיה לחולל מהפך גם באזור נוסף בעיר, שגורלו השתנה לחלוטין עם איחודה: גיא בן-הינום. בחלק מהמקורות מופיע המבנה שתכנן שם ספדיה ולא נבנה מעולם כ"קניון", אך נצן-שיפטן מחדדת שלמעשה מדובר במשהו גדול הרבה יותר. "זה לא בדיוק קניון. הקניון היה רק חלק קטן מתוך כל מה שקורה שם", היא מציינת. "היו אמורים להיות שם מגורים, מלונאות, עסקים, מסחר ותחנת רכבת". גם התחנה המרכזית של ירושלים הייתה צריכה להיות שם.

"גיא בן הינום לא הגיע ממש עד החומות, היו בניינים שהיו דבוקים לחומות, והרעיון היה להתחבר אליהם וליצור בניין שהוא לא נראה מבחוץ כמו מבנה, כך שהגיא יפגוש את החומות", היא מסבירה. "הורידו את כל הבניינים שהיו ליד החומות, שהבריטים כבר רצו להוריד ולא הספיקו. אם התוכנית הזו הייתה יוצאת לפועל, היית רואה שם היום גוש גדול מאוד של בנייה. למעשה, מבנה אחד ענק, בעיקר של מסחר ומלונאות".

"זאת תוכנית שגם הסיפור שלה מאוד מעניין", מוסיפה נצן-שיפטן. "לפני המלחמה הייתה תחרות גדולה כדי לתכנן את מה שלפני המלחמה נתפס כ'מזרח ירושלים' - האזור שממערב לחומות העיר העתיקה". האדריכל מיכאל קון זכה במקום הראשון בתחרות הזאת, עם תוכנית מודרניסטית לאזור העתיק. "אדריכלים התחילו לחשוב ביחס לשיח האדריכלי שהיה באותו זמן, שאי אפשר לבנות משהו כל כך מודרניסטי ליד העיר העתיקה". לאט לאט נושל קון מהתוכנית, ולפי התוכנית החדשה של ספדיה, כל גיא בן הינום אמור להיות מבנה ענק. "כמיטב הארכיטקטורה באותן שנים, מדובר היה במגה-סטרוקטורה רבת שימושים, וזה היה אחד הפרויקטים הכי קונטרוברסליים בירושלים", היא מציינת.

"בפריז יש אייפל, לרומא הקולוסיאום"

מה גורם למתכננים ואדריכלים ישראליים להגות ולקדם תוכניות כל כך שאפתניות? שלוש מנסה להסביר: "חסר להם אולי מגע אנושי. קשה לי להגיד אם זה יותר רווח בישראל מאשר בעולם, אבל אני אגיד מהתחושה שלי בנוגע לתוכניות שאני פוגש, שהאלמנט המרכזי הוא התעלמות מבני האדם שכבר משתמשים במרחב. הרבה פעמים כשאתה מסתכל גם על ההדמיות, אתה לא רואה בהן אנשים או שלפעמים מדביקים כאלה אנשים מהמחשב. בדיעבד, אתה שואל את עצמך מי היה הולך שם בכלל?".

שלוש טוען כי "הפנטזיות האלה נובעות בין השאר מאיזה מאמץ מאוד גדול למחוק או להוציא החוצה את בני האדם מהמשוואה וליצור משהו שנמצא רק בין שתי האוזניים של המתכנן. בסוף, הוא לא מאוד מחובר לשטח ולאנשים שמשתמשים בו כבר".

ויכול להיות שיש פה גם איזו נטייה קצת מגלומנית של מתכננים ישראלים?
"בהקשר הזה יש שילוב של שיגעון גדלות ותסביך נחיתות. זאת אומרת, בפריז קיים האייפל, בלונדון הביג בן ולרומא הקולוסיאום. בישראל יש איזו מכוונות לייצר דברים בקנה מידה גדול, משהו גרנדיוזי. אז שיגעון הגדלות נובע מתסביך נחיתות, לעומת ערים אחרות בעולם שכבר קיבלו מונומנטים כאלה".