פצצה מתקתקת: האתגר הפלסטיני הגדול שישראל עדיין לא הכירה בו

זה קרה כמעט בהפתעה, לפני שנה בערך. מלחמת עזה, או אולי ראוי לכנותה "מלחמת 7 באוקטובר", הסתיימה כזירת הלחימה העיקרית של ישראל בקול תרועה רמה. השלום עמד בפתח, או כך לפחות היה אפשר ללמוד מדבריו של השושבין, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. "זה לא רק סופה של המלחמה אלא סוף עידן הטרור", הכריז טראמפ בחגיגיות בכנסת. זר לו היה נקלע לאירוע עשוי היה עוד להאמין שחמאס נעלם, וכי עזה ממתינה עם פרחים בקני הקלצ'ניקובים לחיילי צה"ל לקראת עתיד משותף אוטופי.

בלי להמעיט בהישגו של טראמפ (הוא השיב את החטופים ורק על כך ראוי לקבל תהילה עד קץ הדורות, ובמקביל עצר את המלחמה בזמן מבחינת ישראל) – סוף עידן הטרור שייחל לו הנשיא שונה לחלוטין מהמצב בעזה. אומנם בשנה האחרונה הצליחה ישראל ליצור משוואה דומה לזו הלבנונית, שהתפתחה אחרי הפסקת האש הקודמת (צה"ל הרג בשנה הזו יותר מ-1,260 עזתים, מרביתם מחבלי חמאס, ובהם רבים שהשתתפו בפשיטות על ישראל במתקפת 7 באוקטובר), אבל סוף עידן הטרור מרצועת עזה רחוק כמעט כמו המרחק של גרטה טונברג מקבלת פרס ישראל.

גם כיום חמאס עודנו מחזיק בהגה הניהול האזרחי של עזה, חמושיו פועלים ברצועה ולא נתקלים בשום אופוזיציה מבית, המערך הפיננסי המשומן של ארגון הטרור עודנו מתקיים ושיח אמיתי על פירוקו מנשקו הוא בבחינת פנטזיה.

ברמה הטקטית, אתגר מוסרי חשוב בעיניי הוא המשך הפגיעה בכל מי שהשתתף בטבח 7 באוקטובר. איננו יודעים את המספר המדויק של המחבלים שישראל עצרה או חיסלה מתוך כ-3,800 חמושי חמאס והג'יהאד שחדרו לכאן – אבל חובתה היא להמשיך לפגוע בהם. לעומת זאת, ברמה האסטרטגית הולכת ומתבססת בעולם הערבי ההבנה שחמאס סיים את תפקידו ההיסטורי בעזה כתנועה חמושה, וכל התקדמות חייבת לכלול ויתור חמאסי ממשי על ניהול הרצועה. אפשר ללעוג ל"מועצת השלום", אפשר להמעיט בחשיבותה, ובכל זאת נוכחותה ופעילותה הן עדות להבנה הזו של העולם שסוגיית עזה איננה בעיה ישראלית בלבד, וכי חמאס הוא ה-מכשול לעתיד נורמלי של עזה.

הצלחת הגוף הזה עשויה להיות גם הצלחתה של ישראל, בראש ובראשונה בהעמדת חלופה שלטונית אמיתית לחמאס בעזה. זה נראה רחוק, אולי אפילו נאיבי, אבל המיאוס של העולם מחמאס ושל רבים מן העזתים ממנו עשוי אולי ליצור תשתית למציאות כזו.

באופן פרדוקסלי, ההתמודדות עם הזירה העזתית פשוטה יותר. זו זירה דיכוטומית, של טובים ורעים, שחור ולבן. חמאס הוא הרע האולטימטיבי ונגדו אנחנו פועלים. ביהודה ובשומרון, לעומת זאת, התמונה כבר הרבה יותר מורכבת: הרשות הפלסטינית, בניגוד לחמאס, לא נתפסת אצל רבים בישראל ובטח במערכת הביטחון ככזו. נהפוך הוא – רבים רואים בה, ובצדק, שותפה אסטרטגית למערכה נגד הטרור ונגד חמאס בפרט, גוף שמסייע לשמור על השקט בזירה הכי נפיצה שיש.

לכול ברור שאין מדובר בגוף שיכול לרוץ לקונגרס הציוני, ובכל זאת המרחק בין הרשות הפלסטינית הזו ובין הרשות הפלסטינית של ראשית שנות האלפיים ברור לגמרי. אלא שהגוף הזה מוחלש כל העת בכוונת מכוון בידי ממשלת ישראל, שיש בה מי שהיו רוצים לראות אותה מתפרקת בדרך להשתלטות מלאה על השטח ולשליטה בחייהם של 3 מיליון איש.

ויש פה עוד גורם לא טבעי שמעמיד אתגר למדינת ישראל של 2026 – פעילות של אנשי ימין קיצוני, מיליציות חמושות, טרוריסטיות, שפועלות כמעט באין מפריע בשטחים למען שתי מטרות: להשתלט על שטחים (גם שטחי A ו-B, כלומר שטחים פלסטיניים) וליצור חיכוך מתמיד עם האוכלוסייה המקומית. הפעולות שלהן לא מוסריות, לא יהודיות, לא ציוניות ובטח לא חכמות. בין היתר הן מעוררות ביקורת בין-לאומית קשה על ישראל, גם מפי ידידים אמיתיים שלנו אצל בעלת הברית היחידה האמיתית שעוד נותרה לנו – ארצות הברית.

יתרה מזה, האירועים היום-יומיים האלה זורעים פחד ואי-שקט עמוקים בקרב הפלסטינים, וגוררים ביקורת קשה על הרשות הפלסטינית, הנתפסת ככלב השמירה של ישראל למען ביטחון ישראלים (ובהם מתנחלים), אבל אינה מסוגלת להגן על עמה שלה.

השלב הבא, כך חוששים בשטחים ובמערכת הביטחון, הוא "פיצוץ" של השטח. את הדברים הללו שמע רק לאחרונה ראש הממשלה מבכירי פיקוד המרכז. הללו התריעו לפניו: הטרור היהודי עלול להבעיר את שטחי יהודה ושומרון – החזית החשובה, יהיה מי שיאמר העיקרית, שנותרה שקטה גם במהלך השנתיים ויותר של המלחמה.

לכן, האתגר כאן כפול: להרגיע את השטח, גם היהודי וגם הפלסטיני, להנמיך את רף האלימות וליצור שגרת חיים נורמלית בשטחים, כן – גם למען מיליונים של פלסטינים ביהודה ושומרון.

בדרך כלל כשחושבים על אתגרים עתידיים בזירה הפלסטינית, בדגש על עזה, באופן אוטומטי המטרה עוברת דרך פעלים שליליים: למנוע, לא לאפשר, לפגוע, להרוס ועוד. אלא שהפעם יש גם אתגר חיובי: ליצור. אתגר ישראלי עליון בעיני הוא הסיוע ליצור אלטרנטיבה, לצייר עתיד אפשרי טוב יותר לצעיר או הצעירה מעזה או מיהודה ושומרון. אותם צעירים שטעמו את טעמה המר של המלחמה, זו שהם פתחו בה, ואולי אף צהלו ושמחו אז.

אלא שהם, בדיוק כמונו, לא הולכים לשום מקום, והאינטרס הישראלי הוא שאותם צעירים יבחרו בחיים ולא במוות, בחינוך לחיים ולא לשנאה, בקבלת ישראל ובחיים לצידה ולא בהקדשת חייהם למלחמה בה. זה עשוי להישמע נאיבי, אבל לא בכדי המילה "חינוך" נכתבת כאן – משום שהיא הבסיס לכול. כל שינוי אמיתי בזירה הפלסטינית, בדיוק כמו הדה-נאציפיקציה שעברה גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, מחייב להכניס את היד עמוק אל קודש הקודשים: מערכת החינוך הפלסטינית, זו שאחראית לפס הייצור של השכנים שלנו. לצידה, יש להשריש את ההבנה שמתקפת הפתע של 7 באוקטובר והטרור הם הבחירות הכי רעות מכל האפשרויות.

אם זה נשמע לכם תלוש מהמציאות, לכו ודברו עם עזתים. מרביתם מקללים את מתקפת 7 באוקטובר ואת ההרס שהורידה על עמם. די להביט ברצועה החרבה כדי להבין שחלק מהאתגר של ישראל הוא להבהיר לצד השני שאפשר גם אחרת: בלי חמאס, בלי שנאה, ועם קבלה אמיתית של ישראל במרחב הזה (מי היה מאמין שמצרים, האויבת הנצחית, תחתום איתנו על הסכם שלום, גם אם קר? כך גם ירדן ומדינות אחרות). אוטופי? אולי. אבל ראוי, ובעיניי גם חובה, לנסות את זה.

שנת מבחן – פרויקט מיוחד של כתבי N12:

לשבור את הגושים: המהלך הגדול שישנה את הפוליטיקה בישראל | דפנה ליאל

במלחמה הרב-זירתית של ישראל, רק מטרה אחת הושגה | ניר דבורי

"מלחמת עולם": האיום האמיתי על האוטונומיה החרדית | אלי הירשמן

הנתון שמוכיח: הילדים שלנו פשוט לא מעניינים אף אחד | יעל אודם

בין גן עדן לסיוט: למה הכלכלה במצב כל כך מתעתע | יובל שדה