"הנהג כמעט דרס אותי": הלוחמים שמתקשים לחזור מהקרבות אל הרחוב הישראלי

"באתי לפתוח את הדלת והנהג פשוט המשיך לנסוע, היד שלי נפגעה וכמעט נדרסתי", מספר א', לוחם מילואים שנפצע בלבנון ומתמודד מאז עם פוסט-טראומה, כשהוא מתאר יום שגרתי למדי. א' הזמין מונית דרך האפליקציה, וכשהרכב נעצר לידו, הנהג הבחין בכלב הסיוע שצמוד אליו – ופשוט המשיך לנסוע. "כמעט בכל המקרים נתקלתי ביחס לא טוב מצד הנהגים", הוא משחזר בריאיון למגזין N12. "חוויתי דפוס חוזר של נהגים שמגיעים, רואים אותי עם כלב השירות ופשוט ממשיכים לנסוע. גם כשעצרתי נהגים, הם טענו שהם לא יכולים להעלות אותי".

הסיפור הזה, אחד מני רבים, לא עוסק רק בשירות גרוע או באטימות נקודתית. הוא מצביע על בעיה רחבה בהרבה – המרחב הציבורי הישראלי, כפי שהוא בנוי היום, פשוט לא מותאם ללוחמים שחזרו מהקרבות עם פוסט-טראומה. לא רק שהם נאלצים להתמודד עם הזיכרונות והטריגרים, אלא שהסביבה עצמה לעיתים קרובות מחריפה את מצבם, מייצרת חיכוך מיותר, ולעיתים אפילו משפילה אותם.

רבים כמוהם מסתובבים בינינו, ונתקלים בקשיים עצומים גם הרבה אחרי שדה הקרב. לפי הערכת אגף השיקום, מתוך כ-26,200 פצועים ופצועות המטופלים כיום, 65% מהם מתמודדים עם פוסט-טראומה או מצוקה נפשית. באלף הימים שעברו מתחילת המלחמה הנוכחית נוספו כ-17,000 איש שמתמודדים עם פציעה נפשית, לפי הנתונים. לפי הערכות אגף השיקום, עד ל-2028 יגיע מספר מטופלי האגף לכ-100 אלף איש, מהם כ-50 אלף מתמודדים עם פגיעות נפשיות.

כעת, בתוך המציאות הישראלית שלאחר 7 באוקטובר, כשהיקף הלוחמים המתמודדים עם פוסט-טראומה צפוי לגדול מאוד, יש מי שמבקש לשנות את התמונה מהיסוד. לא עוד פתרונות נקודתיים, אלא תפיסה כוללת: לתכנן מחדש את ישראל כך שתהיה נגישה גם לנפגעי פוסט-טראומה, בדיוק כפי שנגישות פיזית הפכה לסטנדרט לאנשים עם מוגבלויות.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"אנחנו כישראלים חייבים להשתנות"

מי שמוביל את המהלך הזה הוא ירון אדל, סרן במילואים בצה"ל, שלחם במלחמת לבנון השנייה ובאינתיפאדה, איבד חיילים וחברים, וחזר בעצמו הלום קרב. מאז, הפך את המאבק בפוסט-טראומה למשימת חייו. אדל, כיום מומחה להתאמת ארגונים ללקוחות ולעובדים נפגעי טראומה, מנסה לחולל שינוי עמוק בתפיסה של החברה. "אנחנו כישראלים חייבים להשתנות בעקבות 7 באוקטובר. לא כסיסמה, שינוי אמיתי", הוא אומר בריאיון למגזין N12. "המשמעות המיידית של זה היא שהמרחב הציבורי הישראלי צריך להשתנות כך שיתאים גם לפוסט-טראומטיים, שלא יעורר אצלם טריגרים ללא סיבה".

החזון שהוא מתאר אינו עוד עניין טכני אלא שינוי תרבותי ממש. "כשמדמיינים עתיד כזה", הוא אומר, "הסביבה נעימה יותר לכולם. כבר לא עושים מסיבות בבנייני מגורים בלי להודיע לשכנים ובלי לדאוג לווליום סביר. אנשים מפרגנים ואדיבים למי שמציג 'פטור מתור', אפילו שמחים לעזור לו לעקוף. מכוניות כבר לא צופרות, כי צופרים רק כשיש סכנה". במילים אחרות, ההתאמה לפוסט-טראומטיים היא לא רק תיקון של עוול, אלא גם הזדמנות לעצב מחדש את המרחב הציבורי כולו.

"אנשים דרשו לדעת 'מה יש לי'"

הפער בין החזון הזה ובין המציאות בשטח בולט במיוחד בסיפורים האישיים. איתמר, פוסט-טראומטי מתקופת "חומת מגן", מתאר כיצד גם מנגנונים שנועדו להקל עליו הופכים למוקד של קושי. "אין לי כוח למלחמות האלה. אני לא מסוגל להתמודד עם האלימות הזאת", הוא אומר. לדבריו, אף שיש לו תעודת פטור מתור, הוא כמעט שלא משתמש בה. "בדואר לקחתי מספר ייעודי למי שיש לו פטור מתור, ורק אחרי שחיכיתי הרבה זמן הבנתי שיש מי שלוקח את המספר הזה גם אם אין לו תעודה".

עמי חזיזה, גם הוא פוסט-טראומטי משירותו הצבאי, מתאר חוויה דומה אך חריפה יותר. "כשהשתמשתי בפטור מתור בחנות, אנשים סביבי דרשו לדעת 'מה יש לי' כי אני לא 'נראה נכה'. הסיטואציה הידרדרה לעימות פומבי ומביך, מול הילדים שלי, ומאז אני כמעט נמנע מלהשתמש בזכות הזו".

הסיפורים הללו חוזרים על עצמם גם בזירות אחרות. איתי, פוסט-טראומטי מההתנתקות וממלחמת לבנון השנייה, מתאר את חוויית השימוש במוניות. "בכל פעם שאני מזמין מונית, אני מוצא את עצמי מחכה במקרה הטוב סביב ה-40 דקות עד שמישהו ייקח את הנסיעה שלי", הוא מספר. "במקרה הגרוע אני יכול לחכות גם בין שעה וחצי לשעתיים, בגלל שאני כותב שיש לי כלב שירות".

באחד המקרים, הוא מספר, נהג שהגיע למקום פשוט סירב להעלות אותו. "הוא שאל אותי למה לא ציינתי שיש לי כלב שירות, ואמר שיש לו אלרגיות. הוא נעל את האוטו כדי שלא אוכל לפתוח את הדלת". איתי מספר שהניסיונות שלו לדבר עם הנהג נענו בסגירת החלון ובנסיעה מהירה מהמקום. "נשארתי עומד באמצע הרחוב, בקור, לא מבין מה קרה פה הרגע", הוא אומר.

אביטל, שניצלה מהטבח בנתיב העשרה בשמחת תורה ומאז מתמודדת עם פוסט-טראומה, מתארת חוויה דומה: "הגט טקסי הוא בשבילי איום בעולם הזה. הזמנתי נהג באפליקציה, וכשהוא הגיע הוא אמר לי שדיזל (כלב הסיוע) לא עולה. למרות שהראיתי לו תעודה והסברתי לו שמדובר בכלב סיוע, שכמובן היה עם וסט ולפי כל התקנים, הוא התעקש ואמר שהוא אלרגי. הסברתי לו שדיזל הוא כלב היפואלרגני, ובתגובה הוא פשוט אמר לי שהוא מצטער ונסע".

אביטל פנתה לנציבות לשוויון זכויות, והם שלחו לנהג מכתב. "בתגובה הוא אמר שלא נראיתי כמו עיוורת, אז הוא לא מחויב להעלות אותי ושיקר שלא הראיתי לו תעודה". מאז, היא אומרת, היא כמעט נמנעת לחלוטין ממוניות. "כשאני ממש חייבת אני לרוב משאירה את דיזל אצל חבר ונוסעת בלעדיו, רק כי אני יודעת שעוד סיטואציה כזו תהיה לי קשה מדי".

ניצנים של שינוי

העדויות הללו מציירות תמונה ברורה: הבעיה אינה מסתכמת בחוסר מודעות במקרה הטוב או באטימות במקרה הרע, אלא נעוצה במערכת שלמה שלא נבנתה מתוך הבנה של הצרכים הללו. וכאן נכנס אדל עם הגישה שלו: במקום להסתפק בהסברה, הוא פועל לשינוי מבני.

במשטרה, כך מתברר, זיהו את הצורך והחלו לפעול בהתאם לכך: לאחר שנים של פיתוח שירותים מותאמים לאנשים עם מוגבלויות, בחודש מרץ נערכו בארגון הכשרות ראשונות מסוגן לשוטרים, שנועדו לשפר את המפגש עם אזרחים המתמודדים עם פוסט-טראומה. גם המגזר העסקי מתחיל להיכנס לתמונה. רשתות כמו ארומה משתתפות בפיילוטים להכשרת עובדים לשירות מותאם לאותה אוכלוסייה. המשמעות יכולה להיות פשוטה, אך קריטית: זיהוי מצבים של עומס רגשי, התאמת הסביבה ותגובה רגישה.

אחת הדוגמאות הבולטות ליישום מוצלח היא דווקא מעולם הספורט. ג'רמי אזולאי, פוסט-טראומטי מהאינתיפאדה השנייה ואוהד הפועל ירושלים, מתקשה להגיע למגרשים. הרעש, הצפיפות, הבידוק הביטחוני וההמולה יוצרים עומס רגשי כבד. בקבוצה נרתמו לעזור, ואמיר עדיקא, חבר הוועד המנהל, יזם פיילוט להנגשת החוויה. "הצעתי לו שישתתף בפיילוט ובו נבחן יחד אופנים שונים של הנגשת הגישה ליציע באופן שיפחית את הגירויים השליליים שהוא חווה", הוא מסביר.

התוצאה, לפי אזולאי, משמעותית. "מהלך ההנגשה הזה מבחינתי הוא הרבה יותר מסידור טכני, הוא נותן תחושה שהקבוצה באמת רואה אותי ומבינה את האתגרים והקשיים שאני מתמודד איתם". הוא מוסיף כי השינוי אינו משפיע רק עליו כאוהד, אלא גם כאב: "זה שינה לי את החוויה כאוהד ולא רק כאוהד – אלא גם כאבא שיכול לקחת את הילד שלו למשחק".

המודל הזה, של התאמות נקודתיות אך מדויקות לפוסט-טראומטיים, הוא בדיוק מה שאדל מבקש להרחיב. אין מדובר בהכרח בהשקעות גדולות, אלא בשינוי גישה: להבין היכן נוצרים הטריגרים, ולצמצמם. "אירועים והופעות, ובמיוחד טקסים ממלכתיים, יהיו נגישים ולא ייצרו טראומה חוזרת על ידי זיקוקים או סיפורים קשים", הוא מסביר. "השירותים הממשלתיים יהיו עם השירות הטוב בעולם, שבו המפגש בין המערכת לאזרח הוא כזה שהאזרח מרגיש מועצם ומחוזק מהממשק עם הרשויות".

"להפוך למקום שנעים לחיות בו"

החזון הזה מקבל משנה תוקף לנוכח המציאות שהכתה בנו בשנתיים האחרונות. אם בעבר היה מדובר בקבוצה מצומצמת יחסית של לוחמים, הרי שכעת, בעקבות המלחמה, המספרים כבר גדלים ועוד צפויים להאמיר. המשמעות היא שהבעיה הזו, לדאבון הלב, כבר איננה בשוליים.

אך לצד ההזדמנות לשינוי, יש גם סיכון: אם המערכת לא תתאים את עצמה, היא עלולה להחריף את הפער. כפי שמראים הסיפורים, חוויות של השפלה, עימותים או סירוב לתת שירות אינן רק אי-נוחות רגעית או אפילו עבירה על החוק, אלא גם גורם שמרחיק אנשים מהמרחב הציבורי. במובן הזה, הפרויקט של אדל אינו רק יוזמה חברתית, אלא גם קריאה לחשוב מחדש מהו המרחב הציבורי. "ישראל תהיה מקום שכל אזרח בו יהיה מודע יותר לפוסט-טראומטיים שסביבו", הוא אומר. "מקום שקט, מתחשב ורגיש".

האם זה אפשרי בסיר הלחץ הישראלי, שבו הכול מתנהל בדציבלים גבוהים? הדוגמאות בשטח מצביעות שכן, אך גם ממחישות כמה הדרך עוד ארוכה. בין מונית שלא עוצרת, לאנשים שדורשים "להוכיח" את נכותם, למוסדות שעדיין אינם ערוכים בכלל לטפל בפוסט-טראומטיים – עדיין גדול הפער בין המצוי לרצוי.

ובכל זאת, ייתכן שהשינוי כבר החל. לא ככותרת או סיסמה, אלא דרך יוזמות קטנות. עוד הכשרה של שוטר, עוד התאמה של מסעדה, עוד כניסה נגישה למגרש כדורגל. כל אחד מהצעדים הללו הוא אבן דרך מבחינת אדל. "ככל שנהפוך לחברה כזאת", הוא סבור, "נחזור להיות אנשים שדואגים אחד לשני, שאוהבים אחד את השני. ככל שהסביבה מותאמת יותר לפוסט-טראומטיים, ככה ישראל תהפוך להיות מקום שנעים לחיות בו". ואולי, בתוך המציאות הישראלית הסוערת, זהו אחד המבחנים החשובים ביותר: לא רק איך נלחמים, אלא איך מקבלים את מי שחוזר הביתה.

תגובת חברת Gett

"אנו מצירים מעומק הלב על כל מקרה שבו לקוח או לקוחה חוו יחס שפגע בהם או לא עמד בסטנדרט השירות שאנו מחויבים לו. עבורנו, נגישות לנוסעים המלווים בכלבי שירות אינה רק מדיניות, אלא נושא שאנו מקדמים באופן יזום ומתמשך. בשנים האחרונות הפכנו אותו לפרויקט ייעודי, ואנו פועלים באופן שוטף להגביר את המודעות ולהטמיע את ההנחיות בקרב הנהגים המשתמשים באפליקציה, באמצעות מגוון ערוצי תקשורת והסברה. אנו מגלים אפס סובלנות לכל מקרה של סירוב בניגוד למדיניות. כל תלונה מועברת לבירור יסודי ואינה עוברת לסדר היום, ובמקרים חמורים הנהג אף נחסם מהיישומון עד להשלמת הבדיקה. אנו מחויבים להעניק שירות שוויוני, נגיש ומכבד לכל הנוסעים".