"הלחץ יעבור לאיזנקוט": הקרב שכבר מתחיל בגוש השינוי על "היום שאחרי נתניהו"

בתרחיש האופטימי ביותר מבחינת גוש מתנגדי נתניהו, השמפניות במטות ברחבי הארץ ייפתחו בליל הבחירות, המסכים ייצבעו בגווני ניצחון והמספר 61 יופיע סוף-סוף בצד שלהם. ואז, אולי עוד לפני שהנשיא יספיק להזמין את נציגי הסיעות, תתחיל המלחמה האמיתית. לא מול בנימין נתניהו, אלא בתוך המחנה שניצח אותו: גדי איזנקוט, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן יידרשו להכריע מי מהם יהיה זה שייכנס ללשכת ראש הממשלה - ובעיקר מי יסכים להישאר בחוץ.

על הנייר, התשובה פשוטה. סקר חדשות 12 האחרון העניק לישר של איזנקוט 24 מנדטים, לביחד של בנט 15 ולישראל ביתנו עשרה מנדטים. איזנקוט גם הוביל על נתניהו בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה, ו-55% ממצביעי האופוזיציה השיבו כי ראש הרשימה הגדולה צריך להיות מועמד הגוש לתפקיד. אלא שהמציאות של הפוליטיקה הישראלית, וביתר שאת אחרי תקדים ממשלת בנט-לפיד, כבר הוכיחו שמספר המנדטים אינו בהכרח חזות הכול.

איזנקוט מבין היטב את הסכנה. לכן הוא לא מסתפק בהובלה בסקרים, ומנסה לקבע עוד לפני הבחירות כלל שלפיו ראש המפלגה הגדולה בגוש יהיה ראש הממשלה. לפני כשלושה חודשים הוא אף הציע את המתווה לכמה מראשי המפלגות במחנה. בריאיון לקרן מרציאנו הזהיר כי מי שחושב שאפשר להיות ראש ממשלה עם שישה או עשרה מנדטים "מסכן למעשה את החלפת הממשלה", והגדיר את כהונת בנט עם שישה מנדטים "לקח רע שאסור לחזור עליו".

את העמדה הזאת איזנקוט השמיע גם כשהחזיק במספר חד-ספרתי ובנט הוביל עליו בפער גדול, ומבחינתו הכלל אמור לפעול לשני הכיוונים: אם ביום הבחירות תהיה מפלגה אחרת הגדולה בגוש - היא תהיה זו שתוביל. מאחורי הדרישה הזו עומדת גם תפיסה של לגיטימציה. אחרי שנים של חוסר יציבות ואחרי 7 באוקטובר, ממשלה שבראשה עומד מנהיג של סיעה קטנה עלולה להיתפס כתוצר של תרגיל ולא כביטוי לרצון הבוחר.

אבל יש כאן גם חשבון פוליטי קר. כעת, כשאיזנקוט מוביל, יש לו מנוף על יריביו. אחרי הבחירות, אם לא יוכל להקים ממשלה בלעדיהם, המנוף עלול לעבור לידיהם. "מטרתו של הקמפיין המוחצן שהוא עושה בימים אלה זה להפעיל לחץ של הבוחרים על בנט וליברמן, כדי שיודיעו כבר עכשיו שהם ייתנו לו להרכיב את הממשלה", אומר היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט, לשעבר יועץ לראשי הממשלה נתניהו ובנט. "אחרי הבחירות לא יהיה עליהם מנוף".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

התקדים שפרץ את הסכר

בנט מכיר את המכניקה הזאת טוב מכולם. בבחירות 2021 הוא קיבל שבעה מנדטים, נותר עם שישה לאחר פרישת עמיחי שיקלי, ובכל זאת הפך לראש הממשלה. יאיר לפיד, שעמד בראש סיעה גדולה כמעט פי שלושה, הסכים להיות שני ברוטציה כדי להקים את ממשלת השינוי. בכך לקח בנט עד הקצה את כוח המיקוח של המפלגות הקטנות, והוכיח שמי שמחזיק במפתח להקמת הקואליציה יכול לדרוש לא רק את תיקי האוצר, הביטחון או החוץ - אלא גם את התפקיד הבכיר מכולם.

קלוגהפט מכנה זאת "פרדוקס הדומיננטיות": בממשלה צרה, ככל שאתה קטן יותר אך חיוני, כוח המיקוח שלך גדל. "אם אתה משלים לגוש להרכבת ממשלה, גם אם יש לך שני מנדטים, אתה יותר חזק מ-20 מנדטים של מישהו שהוא מובן מאליו", הוא אומר. לכן, בתרחיש שבו איזנקוט אינו יכול להגיע לרוב בלי ליברמן, עשרת המנדטים של ישראל ביתנו עשויים להיות שווים יותר מ-24 המנדטים של ישר.

"גדי לא יכול להקים ממשלה בלי איווט, איווט לא יכול להקים ממשלה בלי גדי, ואז בעצם נותרת פה השאלה: הבוחרים של מי להוטים יותר להעיף את נתניהו", מסביר קלוגהפט. "היות שעל פי כל המחקרים, בוחרי איזנקוט הרבה יותר מחויבים להדחת נתניהו, כוח המיקוח של ליברמן יהיה גדול יותר. אם הוא יחליט להתנות הרכבת ממשלה בכך שהוא ובנט יעמדו בראשה, הלחץ הציבורי יוכל להיות דווקא על איזנקוט לוותר".

זה בדיוק מה שאילץ את לפיד לוותר לבנט ב-2021, ומרגע שהתקדים הזה נוצר, איש אינו יכול עוד לטעון שמדובר בתרחיש מופרך. "הניסיון הזה רק נרמל את האפשרות של ראש ממשלה עם מספר מנדטים מועט", אומר קלוגהפט. "בנט פרץ פה דרך והגביר את התיאבון אצל כלל השותפים". במילים אחרות, השאלה איננה אם התקדים הצליח במבחן הזמן - הממשלה נפלה כעבור שנה – אלא אם הוא הגדיל לצמיתות את תפריט הדרישות במשא ומתן. בפוליטיקה, גם תקדים שנגמר רע נשאר תקדים.

אף אחד לא מוכן להכתיר את איזנקוט

בנט, שכבר טעם את התפקיד ושילם עליו מחיר ציבורי כבד, לא ממהר לטרוק את הדלת. כשנשאל אם יתמוך באיזנקוט, השיב ש"אנחנו בתחילת מערכת בחירות, לא בסוף", והסיט את הדיון לניסיון הנדרש לניהול המדינה. אנשיו מדגישים שהמפה עוד תשתנה. ח"כ מירב בן ארי, מרכזת האופוזיציה וחברת סיעתו, אומרת לנו כי תרחיש של ראש ממשלה עם מספר חד-ספרתי "לא נראה לי שיקרה", אך מסרבת להכתיר את איזנקוט. "עוד לא נסגרו אפילו הרשימות. הכול עוד יכול לקרות", היא אומרת. בכל מקרה, היא בטוחה שאחרי הבחירות יימצאו ההסכמות: "אני לא רואה בן אדם אחד מהאופוזיציה שיסכן את הממשלה הבאה".

גם הקמפיין של בנט מספר את הסיפור בלי לומר אותו במפורש. הוא מבקש להחזיר את הדיון משאלת גודל המפלגה לשאלת הכשירות. ניהול, ניסיון, גיוס חרדים והכרזה על קטאר כמדינת אויב. ככל שאיזנקוט מתחזק, אנשי ביחד מבליטים יותר את חוסר ניסיונו הפוליטי והמדיני מול בנט – ראש ממשלה לשעבר, שהשנה הסוערת בתפקיד העניקה לו ניסיון בניהול מדינה וקואליציה מורכבת. עוד קודם לכן צבר בנט ניסיון בשורת תפקידים בכירים בממשלה, בהם שר הביטחון, שר החינוך ושר הכלכלה.

בישראל ביתנו אומרים זאת באופן בוטה אפילו יותר. ליברמן הציב לבחירות שני יעדים: להחליף את הממשלה ולהיות ראש הממשלה. הוא לא מחכה למשא ומתן כדי להציג את הדרישה, אלא מייצר לה לגיטימציה מראש. חה"כ יוליה מלינובסקי דוחה בתוקף התחייבות לתמוך במפלגה הגדולה. "ברור שלא, למה שאני אתחייב?", היא אומרת. "עוד לא הגענו לחופה". המסר פשוט: מספר המנדטים אולי חשוב, אך אינו גובר על ניסיון, עקרונות ויכולת עמידה בלחצים. "הוא טירון פוליטי", היא אומרת על איזנקוט, ומציגה מולו את ליברמן כבעל "עמוד שדרה מברזל" והניסיון הרב ביותר מבין המועמדים.

עם זאת, מלינובסקי נזהרת מלהפוך את הכיסא לתנאי לפירוק הגוש. "העיקר לנצח בבחירות ולהעיף את ממשלת 7 באוקטובר", היא אומרת. "ליברמן ראש הממשלה זו מטרה שנייה, אבל זו לא מטרת-על". זו נוסחה שמשאירה לישראל ביתנו את שתי האופציות פתוחות: גם לדרוש את המקסימום וגם להאשים אחרים אם המחלוקת תסכן את החלפת השלטון.

במקביל, ישראל ביתנו מציבה קווי יסוד קשיחים – גיוס לכולם, לימודי ליבה, ועדת חקירה ממלכתית וקואליציה ציונית – שיכולים להפוך ביום שאחרי הבחירות למוקד מאבק חשוב לא פחות מהתפקידים. "אני רואה את הפלרטוטים של גדי עכשיו – או שהוא בונה קואליציה עם ש"ס ויהדות התורה ואז ישראל ביתנו בחוץ, או שהוא פשוט לא מבין מה הוא עושה", אומרת חה"כ מלינובסקי.

כשהיא שומעת את איזנקוט מדבר על הקמת מנהלת לגיוס חרדים, היא תוהה "מה זה שונה מביבי שרצה להקים ועדת רבנים שתחליט בדיוק אותו דבר?". לדבריה, הניסיון של ישראל ביתנו להגיע בעבר להסכמות בנושא כבר לימד אותה לקח. "אנחנו כבר היינו בסרטים האלו. כשליברמן היה שר הביטחון הוא ניסה לאשר חוק גיוס בהסכמת כל הרבנים וברגע האמת הם שיקרו. מה שגדי עוד לא למד, אנחנו כבר שכחנו", היא מבהירה.

התרחיש: ממשלת איווט-בנט ברוטציה

קלוגהפט מצביע על תרחיש שבו אם גוש השינוי הציוני יגיע ל-61 מנדטים, שאלת הקמת הממשלה כבר תוכרע – והקרב האמיתי יהיה על זהות ראש הממשלה. אם בנט וליברמן יחזיקו יחד ביותר מ-20 מנדטים, הם יוכלו להתאחד טכנית לצורך הרכבת הממשלה, להפוך יחד לכוח בגודל דומה למפלגתו של איזנקוט ולהגיע לנשיא עם מועמדות משותפת – כשבסופו של המהלך תקום ממשלת בנט-ליברמן ברוטציה.

במקביל, איזנקוט כבר מנסה לצמצם את כוח המיקוח שעשוי להיות לבנט ולליברמן ביום שאחרי הבחירות. קלוגהפט מזהה במהלך האחרון שלו פתיחת קמפיין "שתייה" בתוך הגוש. "איזנקוט מנסה להקטין את כוחן של השותפות", הוא אומר. לדבריו, גם ההכרזה של איזנקוט כי יחתור להקמת ממשלה אפילו עם 58 חברי כנסת – באמצעות הישענות על הימנעות המפלגות הערביות ובניגוד לעמדות בנט וליברמן – משתלבת באותה אסטרטגיה. "גדי אומר לבוחרים: אני מביא לכם חילופי שלטון, תצביעו לי. אם תצביעו לבנט וליברמן, יכול להיות שתקבלו את נתניהו ראש ממשלת מעבר בדרך לבחירות נוספות".

בנט וליברמן, מנגד, מנסים להסיט את מערכת הבחירות מהשאלה מי יעמוד בראש הגוש. "בנט עושה את זה באמצעות קמפיין של ניהול וחיבור לשטח, וליברמן באמצעות קמפיין שפונה לבוחרים ימניים שלא רוצים את נתניהו", הוא מסביר. כשבנט נשאל על המאבק הפנימי הוא חוזר על המסר שלפיו "אם אצטרך להיות גלגל – אהיה גלגל".

לדברי קלוגהפט, המשמעות הפוליטית של המסר ברורה: "אל תדאגו, אני לא אפגע בסיכוי להחליף את נתניהו". גם ליברמן מנסה להרגיע את אותו חשש, בין היתר באמצעות המסר שלפיו "יש לו כבר תוכנית מסודרת" להחלפת נתניהו אחרי הבחירות. אלא ששניהם נמנעים מהתחייבות אחת. "הם לא יאמרו את המשפט הפשוט – נמליץ על איזנקוט אם הוא יהיה המפלגה הגדולה", מבהיר קלוגהפט. "אגב, אם בנט וליברמן יתאחדו באיחוד טכני לאחר הבחירות, יש סיכוי שהם באמת יהיו יחד המפלגה הגדולה בגוש".

גם הח"כ במקום ה-30 יכול להיות רה"מ

כל הקרב הזה מתאפשר בזכות הייחודיות, ויש שיאמרו האבסורד, של השיטה הישראלית. אין חוק שמטיל אוטומטית על ראש הסיעה הגדולה ביותר את מלאכת הרכבת הממשלה. למעשה, החוק לא מחייב אפילו שראש הממשלה המיועד יהיה ראש רשימה. תיאורטית, גם חבר כנסת מהעשירייה השלישית יכול לקבל את המנדט אם הנשיא יתרשם שהוא בעל הסיכוי הגבוה ביותר להרכיב ממשלה, ואם יזכה באמון הכנסת. אפילו 61 תומכים אינם דרושים בהכרח בהצבעת האמון, ודי ברוב מבין המשתתפים בהצבעה.

"מבחינה חוקית, זה בסדר", מסביר פרופ' עופר קניג, חוקר בתוכנית לרפורמות פוליטיות במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון. "זה בכלל לא רלוונטי אם ראש הממשלה מגיע מסיעה קטנה או מסיעה גדולה". זו אינה תקלה בשיטה הפרלמנטרית: גם במדינות אחרות יש ראשי ממשלה שאינם עומדים בראש המפלגה הגדולה בפרלמנט, ולעיתים אף לא בראש המפלגה הגדולה בקואליציה. הממשלה לא נבחרת ישירות בידי האזרחים והיא נשענת על האמון שנתנו בנציגיהם.

ובכל זאת, חוקיות אינה חזות הכול. "חשוב מאוד שהיא תשאב את כוחה גם מהלגיטימציה הציבורית כלפי השיטה וכלפי כללי המשחק", מדגיש פרופ' קניג. "המקרה של בנט היה קשה לבליעה לציבורים רחבים, ולא רק בגוש נתניהו. הוא היה קשה לבליעה גם לחלקים רחבים בגוש השינוי, שתפסו את זה כאילו בנט ניצל את מעמדו כלשון מאזניים, כאצבע ה-61, כדי 'לסחוט' את ראשות הממשלה". לדבריו, "חשוב שהאזרחים יבינו שראש הממשלה נמצא במקום שלו בזכות, ולא בגלל מה שהם תופסים כמהלך נכלולי – גם אם הוא חוקי לכל דבר".

הוויכוח הזה כבר הוליד בעבר ניסיונות לשנות את השיטה. ב-2015 הבטיח נתניהו לקדם חוק שיטיל אוטומטית את הרכבת הממשלה על ראש הסיעה הגדולה, בניסיון לחזק את מפלגת השלטון. המהלך לא הבשיל, בין היתר בשל התנגדות השותפות הטבעיות. ארבע שנים אחר כך, כשכחול לבן עקפה את הליכוד בבחירות ספטמבר 2019, נתניהו יכול היה להודות על מזלו הטוב שהיוזמה נגנזה.

כעת האירוניה גדולה עוד יותר: היעדרו של אותו חוק משרת אותו שוב ומייצר חריקות אצל יריביו. אם היה מתקבל, ייתכן שהמנדט היה מגיע אוטומטית לאיזנקוט. בהיעדרו, שחקנים כמו בנט או ליברמן יכולים לטעון שהמבחן היחיד אינו גודל המפלגה – אלא היכולת להרכיב קואליציה.

עד הבחירות ינסו השלושה להימנע מהתנגשות חזיתית. איזנקוט ימתג את עצמו כאלטרנטיבה הישירה לנתניהו וינסה לשתות מנדטים משותפיו, בנט ימכור ניסיון ויכולת ביצוע וליברמן יטפח את תדמית המבוגר האחראי היחיד בחדר. כולם יבטיחו שהמטרה גדולה מהאגו, אבל אף אחד מהם לא יוותר מראש על הפרס.