עומר ירש מאביו חוות תנינים: "כשהוא טורף אדם, לא נותר זכר, אפילו לא לנעליים"

כשמביטים על הבריכות בחווה התנינים של אורית ועומר קובי קצת קשה להבין איך היצור העצל הזה - שאת רוב שעותיו מעביר בשינה - אמור להיות בקרוב אימתם של אסירים ביטחוניים. עומר ביקש שנגיע רק אחרי הצוהריים, כי בחום של הדרום באוגוסט הם בעיקר מסתתרים עמוק בקרקעית מאימת הסחוניה. אורית מזכירה שמקור המילה "קרוקודיל" הוא במילה היוונית לאבן, "קרוקה", זכר לחיבתם לרבוץ שעות על גדות מקווי מים באפס תזוזה. ואכן, גם אחרי השעה הזו אצל התנינים הכול צ'יל על שפת הבריכה. רק מצמוצי עיניים אקראיים מעידים שמדובר בתנין חי ולא בפסל.

ואם כבר אבנים, כשאורית קובי רוצה להמחיש למבקרים בחוות התנינים שלה את עוצמתו של בעל החיים הזה היא שולפת מהכיס אבן קטנה, בוהקת מלובן, אבל לא מרשימה במיוחד למראה. מדובר, היא מסבירה, בתוצר המעיים של התנין. כשהתנין ניגש לטרפו, הוא מפרק את כולו בשיניו האימתניות ושואב את הכול פנימה, כולל העצמות. כך יצא שהגללים של הטורף הזה מורכבים כמעט אך ורק מסידן טהור שהתאבן. "כשתנין טורף אדם", מעיר עומר - בנה של אורית - "לא נותר זכר". גם את הנעליים הוא אוכל. מספיקה תזוזה קטנה, אפילו חוסר זהירות רגעי, כדי שהפסל יתעורר לחיים. עכשיו רק נותר לחשוב מה יעלה בגורלו של אסיר שינסה להימלט מהכלא שהשר לביטחון לאומי לא מפסיק לדבר עליו לאחרונה.

את אורית כל תשומת הלב המפתיעה הזו שזכתה בה החיה שהיא מגדלת כבר קרוב ל-40 שנה משעשעת למדי. "אם זה מביא לנו מבקרים, אז אחלה", היא ואמרת ומחייכת. "חשבנו אולי שנפתח פה בית סוהר פרטי, שיש לנו כבר את התנינים פה, לא צריך להסתבך ולהתחיל לבנות להם תעלות. לא רוצים את הנוח'בות, אבל נגיד בית סוהר פרטי, לאנשים שיכולים לשלם על זה. בית סוהר של חמישה כוכבים, עם סופר-אבטחה".

וברצינות, מישהו משירות בתי הסוהר דיבר איתכם?
"וואלה לא. שמעתי בתקשורת שאמרו שהם דיברו עם הגורמים שמחזיקים תנינים בארץ, איתנו לא. אני לא יודעת איזה עוד גורמים מחזיקים תנינים בארץ, חוץ מחמת גדר".

אז מהיכן הם יביאו את התנינים?
"לא יודעת, אבל זה עושה לנו קצת פרסומת. כולם פתאום מתעניינים יותר בתנינים, העלו את מפלס התנינים בתודעה. כל מי שמגיע לפה שואל על זה".

וכששואלים אותך מה את עונה?
"לא נכנסת לעומק העניין. למה לי פוליטיקה עכשיו".

"המבקרים הישראלים תשוקתיים מאוד"

חופשת הקיץ כבר מאחורינו, אבל בחוות התנינים שבערבה זו דווקא תקופת השיא. בחגי תשרי, כשהכבישים דרומה מתמלאים במשפחות שעושות את דרכן לאילת, מגיעות לחווה מדי יום קבוצות של מבקרים. מאחורי הגדרות ממתינים להם כמה מאות תנינים, אפילו משפחת קובי בעצמה לא סגורה על המספר המדויק, המחולקים בין שלוש בריכות על פי גילם. ההפרדה אינה עניין חינוכי. הרעבתנים העצלים הללו אינם בוחלים גם בקניבליזם. תנין רעב לא יהסס לנגוס בתנין צעיר ממנו, לעיתים אפילו אם מדובר בצאצא שלו.

המזון של התנינים כאן בחווה, שכולל לפעמים גם פגרים שלמים, מגיע בין היתר ממה שמשקי הערבה נדרשים לפנות. "לחקלאי שווה לשים את זה על האוטו ולהביא את זה לפה, כדי להיפטר מזה בצורה הכי אקולוגית שאפשר", מסבירה אורית. בנוסף, הם ניזונים מעודפי משחטות ומבשר פיגולים שנפלט מהשווקים.

"כדי להיכנס לתנינים, לעשות תחזוקה, להוציא ביצים או לפעמים אפילו לתפוס תנין כשצריך להעביר אותו למקום אחר, אנחנו נכנסים עם צוות של אנשים שמכירים את העבודה, מספיק אנשים כדי לשמור אחד על גבו של השני", אומר עומר. "אנחנו שומרים על מרחק בטיחות מהתנינים ומשתמשים במוטות טלסקופיים שמאפשרים לנו גם לאכוף את המרחק הזה. אנחנו נכנסים כשחם, כשהתנינים מסוגלים לפעול בחוץ רק כמה דקות. יש איתנו נשק כגיבוי, ותמיד יש מאבטח בפעולות כאלה למקרה שמשהו יקרה".

"המבקרים הישראלים הם תשוקתיים מאוד", מוסיף עומר. "הם שואלים המון שאלות, הם מאוד מעורבים ומאוד רוצים לגעת ולעשות וללכת". אורית כבר ראתה מבקרים שזרקו אבן למים כדי שהתנין יזוז בשביל הילד שלהם, ואישה שהכניסה אצבע מבעד לגדר רגע אחרי שקיבלה הוראה מפורשת שלא לעשות זאת. לצד האזהרות, מאפשרים השניים למבקרים ללטף ולהחזיק תנין תינוק. "זה נותן המון אינטימיות עם החיה", אומר עומר. "אדם יוצא מפה עם איזשהו ערך מוסף של להבין רגע על מה מדובר". למבקר המזדמן קל לחשוב ששלוש הבריכות ומבני השירות הקטנים הם פחות או יותר כל מה שתוכנן לקום כאן. למעשה, גם יותר משלושה עשורים אחרי שהמשפחה הגיעה לערבה, החווה עדיין פועלת במתכונת חלקית בלבד.

12 שנים של ציפייה

המתכונת החלקית הזו רחוקה מאוד ממה שאורית ועופר קובי דמיינו כשנחתו בצפון הערבה בשנות ה-90 ודפקו על דלתות המועצה עם שני ילדים קטנים, כמה עשרות תנינים ותוכנית להקים באמצע המדבר חווה שאיש לא ביקש. "חיכיתי לעופר שנכנס לבניין המועצה כדי לעניין אותם באפשרות להקים פה חווה", מספרת אורית. "ראש המועצה הראה לעופר כמה מקומות בערבה, ועופר בחר את המקום הזה והם מאוד התלהבו והתהליך יצא לדרך. ארזנו את שני התינוקות, קונטיינר וחצי, ובאנו. בינתיים התנינים היו במקומות שונים. חלקם כבר היו בארץ, חלקם הבאנו לאחר מכן בגלים מאפריקה".

המקום נראה להם מתאים כמעט מאליו. "יש פה את כל החום שהתנינים צריכים, וגם מים מצוינים לגידול", אומרת אורית. "במקומות אחרים בעולם היו לנו מערכות חימום שצורכות אנרגיה וגורמות נזק סביבתי כדי לחמם את המים. פה המים מגיעים חמים מתוך האדמה". בני הזוג העריכו שהקמת החווה תימשך ארבע או חמש שנים. בפועל חלפו 12 שנים עד שנפתחה, וגם אז רק במתכונת חלקית.

ומה היה ב-12 השנים האלה?
"לא עשינו כלום. עבדנו במקומות אחרים, ובמקביל חיינו את החלום הזה. גם היו לנו תנינים קטנים שצריך לטפל בהם, שבוקעים מהביצים".

בזמן שהחלום המתין לאישורים, התנינים התפזרו ברחבי הערבה. "החזקנו אינקובטור שעובד פה היום, לתנינים הקטנים, בחצר של חקלאי בצופר. הייתה לנו קבוצה של תנינים ששמנו אותם באופן זמני אצל כושי רימון בפונדק לחמש שנים, עד שהסתדר נושא הקרקע והעברנו אותם לפה. גרנו בספיר ועבדתי בחברת יצוא תוצרת חקלאית בעין יהב ביום, כשהילדים הלכו למסגרות, ומטפלת בתנינים בלילה, בחורף, בגשם, יוצאת כולי רטובה, קפואה".

אז למה לעזאזל זה לקח 12 שנה?
"לבירוקרטיה יש קצב משלה. לפעמים צריך להזיז ניירות משולחן לשולחן ליד, וזה יכול לקחת חודשים. זה היה קשור בהרבה גופים. למשל, פתאום התגלה שיש פה על המפה מנחת של חיל האוויר. מנחת שמופיע במפות. הוא כמובן לא קיים בפועל". המנחת לא היה בשטח, אבל על המפה הוא הספיק כדי לערב בתהליך גם את הצבא. "כל עיכוב כזה זה כמה חודשים עד שמתגברים עליו ומוצאים את הפתרונות. אלו היו 12 שנות המתנה מורטות עצבים, שגם עולות כסף. כי כל הזמן מבקשים ממך להגיש תוכניות עבודה וחוברות, וצריך כל פעם יועצים והדפסות, ועוד 17 עותקים. בירוקרטיה".

רק ב-2006 נפתחה החווה, במתכונת החלקית שבה היא פועלת מאז. "כל עוד אין לנו עדיין תשתית ביוב, אנחנו מפעילים את המקום הזה ברמה של פיילוט", אומרת אורית. "כשיהיה את כל התשתית, נוכל לפתח פה הרבה יותר, ונצטרך גם צוותים שיעבדו פה". בזמן הריאיון כבר עבד דחפור לצד החווה, אבל אורית עדיין אינה יודעת מתי יסתיימו העבודות. "כרגע הם עובדים על דברים אחרים, על כבישים, מדרכות. הייתה פה המון שנים דרך עפר ולא הייתה תאורת רחוב, כרגע אנחנו מוקפים משלושה צדדים בתאורת רחוב שאנחנו לא צריכים בכלל. מה שהכי חשוב לנו זה ביוב, וביוב עדיין אין".

יצאו לנהר לאסוף תנינים - והפכו לזוג

במשך כל שנות ההמתנה היה עופר האיש שניסה להזיז את החלום קדימה, נייר אחר נייר, שיחת טלפון אחר שיחת טלפון. "היה צריך גם לנסוע הרבה ולהוציא תכתובות והרבה טלפונים ולדחוף את הדבר הזה כל הזמן, במקביל לעבודה", מספרת אורית. "לא חשבנו לוותר. בשום שלב הוא לא אמר 'נמאס לי'".

את האיש שבשום שלב לא אמר "נמאס לי", התנינים תפסו הרבה לפני שהחווה בערבה הייתה אפילו רעיון. קובי עבד אז כפקח ברשות שמורות הטבע ועסק במחקר על הנמרים במדבר יהודה. "הוא היה גר באילת, וקיבל טלפון מחברה שחיפשה בחור שייצא לנהר לתפוס שם תנינים", מספרת אורית. "באותו רגע הוא עזב הכול. השאיר את כרטיס שחקן הכדורסל שלו בהפועל אילת עד היום, ונסע לאפריקה. הוא אפילו שיחק גם בנבחרת הקדטים, כדורסל היה אצלו מילדות. אבל בסוף כרטיס השחקן נשאר באילת".

עופר יצא ללכוד תנינים וביצים עבור חוות שגידלו אותם לתצוגה וגם לתעשיית העורות. בהמשך עבר לנהל בעצמו חוות בקניה, בהונדורס ולבסוף בדרום אפריקה. בסוף שנות ה-80 הגיעה אורית לקניה לבקר חברים שהתגוררו שם, ותוך זמן קצר מצאה את עצמה בחוג החברתי של המושבה הישראלית הקטנה. באחת המסיבות צדו עיניה את האיש שעמד ליד המנגל. "באותה מסיבה הוא הזמין אותי לצאת איתו לנהר", היא מספרת. "עשיתי כמה בדיקות על האיש ויצאתי איתו לנהר. הצטרפתי אליו ולצוות שלו שיצא לנהר לאסוף שם תנינים וביצים כדי להביא לחוות".

השניים הפכו לזוג, ובשנים הבאות נדדה המשפחה בעקבות עבודתו של עופר. התחנה האחרונה הייתה סאן סיטי שבבופוטצוואנה, בשולי מדבר קלהרי, שם נולד עומר. "אותו נוף כמו פה - רק הכול יותר בגדול, אותם עצי שיטה", אומרת אורית. "ושם היינו ממש עד מועד הבחירות של 1994. בתקופה שאנחנו היינו שם לא ראינו אפרטהייד בעיניים, אבל זה היה הסיום הפורמלי שלו. אז עוד היה מקום בטוח להיות בו, יחסית".

הבועה שבה חיה המשפחה החלה להיסדק ככל שהתקרבו הבחירות. "התחילו הרבה מהומות. הבלגנים הגיעו די קרוב אלינו כבר. עומר היה תינוק, ואני הייתי בהיריון, אחי היה אצלנו בביקור והחלטנו שאנחנו עוזבים. לקחתי את אחי ואת הילדים ונסענו לפרטוריה. עופר בדיוק קיבל טלפון מהשגריר שיש אנשים שנמצאים שם באיזשהו מקום בסאן סיטי שצריך לחלץ אותם כי מחפשים אותם. אז הוא עזר לחלץ אותם והצטרף אלינו".

"הסתובבנו כמה ימים במקומות רגועים יותר בדרום אפריקה וחזרנו לארוז", ממשיכה אורית. "מועד הלידה של הבן הצעיר, עידו אח של עומר, היה בדיוק מועד הבחירות. טסנו לפה קצת לפני, וככה יצא שהוא כבר נולד בירושלים. אחרי זה נסענו לעוד תקופה קצרה בקניה, עד שהשתקענו סופית בארץ". אחרי שנים שבהן הקימו וטיפחו חוות של אחרים, החלו אורית ועופר לחפש מקום שבו יוכלו לבנות את החווה שלהם.

"לפעמים הייתי מביא איזה תנין קטן לבית ספר"

לא כל התנינים שעופר הביא מאפריקה הגיעו לבסוף לערבה. במשך השנים הוא היה מעורב בהבאת תנינים לחוות בארץ ובעולם. חלקם הועברו לחווה החקלאית ליד פצאל שבבקעת הירדן, ובהמשך התרבו שם. באוגוסט 2025 נכנסו אנשי המנהל האזרחי לחווה והמיתו בירי את כל 262 התנינים שנותרו בה, לאחר שהודיעו כי המקום ננטש וכי בעלי החיים מסכנים את הציבור.

התמונות של מאות פגרי התנינים המוטלים על הקרקע נפוצו ברשתות החברתיות ועוררו זעזוע וביקורת ציבורית רחבה. בעמותת "תנו לחיות לחיות" כינו את המעשה "הרג אלים ואכזרי של בעלי חיים המנוגד לכל אמת מידה מוסרית" ודרשו לחקור מי קיבל ואישר את ההחלטה. בהמשך פנו שורה של ארגונים למען בעלי חיים גם למבקר המדינה בדרישה לבדוק את האירוע. המנהל האזרחי ורשות הטבע והגנים עמדו מאחורי ההחלטה וטענו כי מצבם של התנינים היה ירוד וכי החווה הציבה סכנה מיידית לציבור. לדברי משפחת קובי, בין התנינים שהומתו היו כאלה שעופר עצמו הביא לישראל וצאצאים שלהם.

מה אמרת לעצמך כשבוצע הרג התנינים בפצאל?
"שמזל שעופר כבר לא פה בשביל לראות את זה", אומרת אורית.

עופר לא ראה. עומר, לעומתו, ראה תנינים כל חייו - כל כך הרבה, עד שבילדותו הם חדלו להיראות לו יוצאי דופן. "כשאתה גדל ליד בעל חיים, זה נהיה טבעי ורגיל", הוא אומר. "יש הרבה דברים מסוכנים בעולם, ולמדתי מתי להיזהר מתנינים ומתי זה בסדר, וזה נהיה חלק משגרת החיים. זה לא היה נראה לי מוזר".

"לפעמים הייתי מביא איזה תנין קטן לבית ספר להראות לילדים", הוא נזכר. גם זה, לדבריו, לא עורר התרגשות יוצאת דופן. "במקום קטן כמו הערבה, זה פחות נתפס כמוזר. אל תשכח, זה בית ספר של מושבניקים בערבה. לכל אחד יש אבא עם עניינים משלו. אז עומר, אבא שלו עם תנינים, סבבה".

לפני שנתיים, בראשית קיץ 2024, כשעוד היה שקוע כל כולו במפעל חייו, התגלה אצל עופר קובי סרטן ריאות אלים. משפחת קובי, שגם כך הקדישה שנים לקיומה ולפיתוחה של החווה בפינה הנידחת הזו של הערבה, נאלצה כעת להתמודד עם משבר נוסף, אכזרי וכואב יותר מכול מה שיכולה לייצר הבירוקרטיה. "זה היה מהיר מאוד. עניין של חצי שנה", מספרת אורית. "ודווקא היה רגע שחשבנו שזה הולך להיות בסדר, אבל בסופו של דבר, אחרי כל הטיפולים, דווקא אז התחילה ההידרדרות. כמה חודשים לפני כן הוא כבר נחלש, ועד שהבנו שמשהו ממש לא בסדר. ואז הוא הלך לבדיקות ומיד־מיד היה אבחון, כבר למוחרת ידעו בדיוק במה מדובר. התחלנו טיפולים. עומר נסע איתו צפונה והיה צמוד אליו בכל תקופת הטיפולים".

בנובמבר 2024 נפטר עופר קובי. בן 66 במותו. מותו הותיר את החווה בלי האיש שדחף אותה קדימה במשך שלושה עשורים, ובלי מי שנחשב למומחה מספר אחת בישראל לתנינים. "אבל הוא הסמיך אותנו", אומרת אורית. האחריות למאות התנינים ועל מפעל החיים הלא גמור שלו נותרה בידיה ובידי עומר.

לפעמים צריך להזמין "קרוקוסיטר"

את החווה מפעילים כיום אורית ועומר לבדם, יחד עם ארבעת כלבי הג'ק ראסל טרייר שלהם. "הם יודעים להדליק את התנינים ולהכווין את המבקרים", מספרת אורית. המקום חייב להיות מאויש מסביב לשעון, ולכן כמעט תמיד אחד מהם נשאר בחווה, בזמן שהאחר נמצא בבית המשפחה במושב ספיר הסמוך. "אם שנינו צריכים לנסוע, זה נדיר שזה קורה, אז מביאים מישהו שישמור על התנינים, שישמור על המקום", אומרת אורית. "קרוקוסיטר, אם זה לכמה שעות, אם זה ליותר מיום, זה גם קורה".

עד למחלת אביו היה עומר, ששירת שנים בצה"ל כאיש קבע בתחום הטכנולוגי, שקוע בשירות מילואים. הוא עוד גר בתל אביב, ואחרי לימודי פיזיקה והנדסת חשמל היה מכוון לעתיד מקצועי בתחום. "הספקתי להיות כאן בתקופה שאבא עוד היה פעיל, והספקנו לבנות פה, לשפץ ולעשות", מספר עומר. "טיילתי קצת וחזרתי מדרום אמריקה כמה חודשים לפני 7 באוקטובר, ואז הייתה שנה מסובכת מאוד לכולם, ושנה אחר כך הגיעה המחלה".

המחלה לא הייתה הסיבה שחזר עומר לערבה. עוד קודם לכן החל לנוע בין תל אביב לחווה, ולעזור לעופר בעבודה. "ידעתי שהוא לא נהיה צעיר יותר, אז קיבלתי החלטה לבוא לפה, להיות כאן כמה שנים ולהמשיך", הוא מספר. "תוך כדי גם לקחתי שנה, טיילתי בדרום אמריקה, וחזרתי. היו לי עוד מחשבות לחזור לעבוד במקצוע שלי, אבל הגיע השלב שהייתי צריך לקבל את הבחירה להיות כאן אם אני רוצה שהמקום הזה ימשיך".

מותו של אביך הסיט באיזשהו מקום את מסלול החיים שלך?
"בטוח שלאירוע כזה יש כוח כבידה גדול מאוד, ויש לזה השפעות עמוקות על הבחירות והרצונות והשאלות שאני שואל את עצמי. אני מנסה לייצר כאן את מה שגם אני מאוד רציתי שיהיה כאן, ומה שאני חושב שהוא רצה שיהיה כאן - מרכז שיכול לחבר בין חקלאות, תיירות, מדע וחינוך".

הבחירה הזו עדיין אינה שלמה. "אני עדיין שואל את עצמי אם אפשר לג'נגל על שני העולמות, אבל זו שאלה שעוד אין לי תשובה עליה", מבהיר עומר. "פה עולם אחר לחלוטין. התנינים והדברים האלה הם חלק מהחווה, אבל הרבה מהעבודה כאן בפועל היא עבודת תחזוקה וגינון, וטיפול בתמרים פה מסביב וגדיד".

בפינה הקטנה שלהם מפנטזת משפחת קובי על מתחם תיירות, בקתות אירוח אפריקניות ומרכז זואולוגי, אבל גם על מקום שיוכל לחבר את החווה לאקדמיה. "יכולה להיות פה גם אטרקציה לשיתופי פעולה עם אוניברסיטאות באירופה למשל, שאנחנו קרובים אליהן יותר ושולחים הרבה פעמים מסטרנטים לשם כדי לעשות מחקר", הוא אומר. "כי אנחנו קרובים מאוד לאירופה, יש לנו פה אקדמיה ישראלית חזקה. מבחינת האופי של החווה, הרבה חוות שנמצאות באפריקה הן חוות יותר חקלאיות, שלא מתעסקות במחקר אלא יותר בגידול לשם יצוא".

למרבה האירוניה, הפנטזיה של עומר היא להפוך את התנין לחיה שאולי־אולי תציל אנשים דווקא מהמחלה שלקחה ממנו את אביו. "אני רוצה לעשות פה גם מחקר ופיתוח סביב התנינים", הוא אומר. "יש לתנינים הרבה תכונות מאוד מיוחדות. המערכת החיסונית שלהם היא יוצאת דופן, ויש היום בעולם במספר מקומות קצוות חוט פתוחים שאפשר להמשיך מהם מחקר. למשל, תנינים לא חולים בסרטן. אין מקרים מתועדים של תנינים שמתו מזה, לפחות לא ברמה משמעותית. הם יודעים להילחם בזה ומגיעים לגילים מבוגרים של 140 ו־150. יש היום הרבה עבודה באוניברסיטאות בעולם שמנסות לבודד את החלקים, את הפקטורים האלה בתוך הסרום של התנין".

החזון הזה נשען בינתיים על קצוות חוט ראשוניים בלבד: מחקרים אומנם מצאו בחומרים שמקורם בתנינאים פעילות נגד תאים סרטניים, אך הדרך מכאן לטיפול בבני אדם עוד ארוכה. גם מרכז המחקר שעומר מדמיין עדיין רחוק. בחווה יש בינתיים שלוש בריכות, כמה מאות תנינים, שני בני אדם וארבעה כלבים. ביוב עדיין אין.

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv