"איזה אומץ": ההפתעה מהילדה ששוחררה מעזה - ורגעי המשבר של משפחות שורדי השבי

"לילה לפני 7 באוקטובר חזרנו מטיול משפחתי בחו"ל, ותוך כדי שאנחנו רצים לממ"ד אני פותחת את הטלוויזיה, והתמונה של הטנדר בשדרות לא יוצאת לי מהראש", נזכרת תא"ל (במיל') מיכל תשובה. "חשוב לזכור שאנחנו מדברים על אזרחים. מי שמודיע על נעדרים או על הרוגים אזרחים זאת המשטרה. אבל בכאוס שהיה בצוהרי היום, היה לי ברור שצה"ל צריך לקבל עליו את המשימה. אני מרימה טלפון לאל"ם במיל' יפה מור, שבתפקידה האחרון בצה"ל הייתה רמ"ח נפגעים, והיא אמרה לי 'בואי'. באותו ערב אכן נפתח חמ"ל שו"ן (חמ"ל השבויים והנעדרים של צה"ל, שעליו פיקד גל הירש - י"כ), וביום ראשון כבר מצאתי את עצמי חלק מהחמ"ל".

כבר כמה שנים קודם לכן, כשהיא עוד בעיצומה של קריירה צבאית עשירה, החל להירקם בראשה של תשובה חלום לא נפוץ או שגרתי במיוחד - להיות קצינת נפגעים. תשובה הייתה אז אחת הקצינות הבכירות ביותר ששירתו בצה"ל, עד שהשתחררה כתת-אלוף ב-2021 אחרי ששימשה בתפקיד ראש הסגל במטה הכללי בתקופתו של גדי איזנקוט כרמטכ"ל, ועוד קודם לכן הייתה ראש מספן כוח אדם של חיל הים, למעשה ראש אכ"א של החיל. אבל מה שדחף את תשובה דווקא לבחירה הלא מובנת הזו הוא היכרות מהבית: בן זוגה, ניסים, הוא בעצמו קצין נפגעים וממלא את התפקיד הרגיש כבר שנים רבות.

"ניסים אמר 'זה קשה מדי, אני מבקש ממך, מספיק שאני עושה את זה'. ואני זוכרת אותו גם שבועות אחרי הודעה, זומבי לחלוטין, לא מצליח לחזור לעצמו אבל ממשיך לעשות את זה. ואמרתי שאם הוא ואחרים מדהימים כמוהו עושים את זה, גם אני רוצה. לי זה היה מובן מאליו, כי לאורך כל הדרך בשירות הצבאי ליוויתי משפחות שכולות. גם זכרתי שתמיד אמרו שחסרות נשים בצוות, ושהן חסרות בעיקר במשפחות שומרות נגיעה. העניין המגדרי הוא מאוד-מאוד חשוב, כי תמיד הקצין המודיע היה מחבק את האבא, ולא היה יכול בשעה הקשה ביותר של המשפחה לגעת באימא. הסיפור הזה הלך איתי כל הזמן והחלטתי שככל שצה"ל יידרש, אתנדב למשימה הקשה מכול".

"את הולכת לשנות למשפחה את החיים"

יומיים בלבד אחרי 7 באוקטובר מוצאת את עצמה תשובה מגיעה לביתו של אלמוג מאיר ג'אן, הראשון מבין 13 חטופים שעל הטיפול במשפחותיהם היא הופקדה. "כשמודיעים למשפחה, חייבים להיות כמה פרמטרים כדי שההודעה תינתן בסבירות גבוהה מאוד, ושהממצאים יתמכו בבשורה. מכיוון שסיימנו את התדרוך ביום שני בערב, הייתה דילמה אם להגיע כבר באותו ערב מיד אחרי התדרוך, או לחכות לבוקר. התבקשתי לחכות כדי שכל מידע שאפשר יהיה למסור למשפחה ייאסף ויאומת עד הבוקר. ואכן, הגעתי למשפחה בבוקר. לא אוכל לשכוח את הבוקר הזה. אורית (מאיר, אימו של אלמוג - י"כ) הגיבורה חיבקה אותי, הכניסה אותי אליה הביתה".

תחזירי אותי לרגע הזה. מהרגע שאת בפעם הראשונה נכנסת לתוך בית של משפחת חטופים - זה שינוי תודעתי?
"את מבינה שאת הולכת לשנות למשפחה את החיים. גם לחזור על נוסח ההודעה, לוודא שאת יודעת כל מה שאפשר לדעת, שחלילה לא תשכחי ולא יבינו ממך משהו שלא התכוונת להגיד. בעיקר יש חשש גדול מאוד מהתגובה: האם אנחנו יודעים את כל מה שאנחנו צריכים ויכולים לדעת? וגם שלא יפתיעו באיזשהו פרט שעכשיו יכול לשנות את כל התמונה. יש גם שאלה - איך יוצרים אמון בקרב בני המשפחה. אבל עם אורית הייתה תחושה נוחה, עם כל העמימות שעדיין הייתה".

"אמרו לי 'איך אתם מעיזים לבוא?'"

251 איש, אישה וטף נחטפו באותו יום נורא, חלקם מביתם. את רבות מהמשפחות מלווה מאז תחושת הפקרה נוראית. והינה תשובה מגיעה אליהם כנציגת המדינה שלשיטת חלקם הפקירה אותם. היא בהחלט מודעת למורכבות הזו. את התפקיד שלה אפשר לראות גם כמעין "נוגדן" לאותה הפקרה. בצורה של נציגת המדינה, לבושה במדים, שמתייצבת להגיד "אני איתכם, ואני המדינה". תשובה מעט מתחמקת, מטבע הדברים, מלהתייחס לאותה הפקרה - אך לא מהססת לדבר על הזעם והביקורת שספגה: "זה היה נוכח בחלק מהמשפחות, וזה טבעי לגמרי שזה יקרה. באחת המשפחות ממש היה כעס גדול מאוד שהיה קשה מאוד להכיל והייתי צריכה שם עזרה של אנשי מקצוע ממערכת הבריאות. באתי אליהם הביתה והם אומרים לי 'לכי מפה'. ואני זוכרת אמירות קשות מאוד, של 'איך אתם מעיזים לבוא לפה?'. היה קשה מאוד להכיל את הסיטואציה".

בבית משפחת תשובה התקיים ניגוד בלתי נתפס: בעוד שניסים יוצא לבשר את בשורת האיוב שאין ממנה חזרה, מיכל יצאה אל משפחות החטופים עם משימה דומה, אך כה שונה - כדי להעניק להן ודאות של חיים. המשפחות שהיא פגשה בשבוע הראשון שאחרי 7 באוקטובר חיו בגיהינום של חוסר ודאות שבקצהו יש רק שתי אפשרויות, והיא זו שהביאה להן דווקא את הטובה יותר מהן. היא הייתה קרן האור הראשונה שהחזיקה עבורם את התקווה.

"עולה לי בזיכרון הסיפור עם גיורא אלמוג", נזכרת תשובה. "באנו בשבוע הראשון יחד עם המשטרה על נדב, שבהתחלה היה נעדר. יום למוחרת כבר חזרנו יחד עם המשטרה, כדי לבשר שנדב לצערנו נרצח. ויום לאחר מכן, עם נציגי הצבא, להודיע שים, הנכדה שלו, שהייתה חיילת, נרצחה. ככה יום אחרי יום, מכה אחרי מכה. ביום לאחר מכן באתי שוב הפעם. הפעם לבשר כבר על חן גולדשטיין-אלמוג ושלושת הילדים האחרים שהם בעצם חטופים, וגיורא, אחרי כל מה שהוא עבר באותו שבוע, ברח ממני במלון. הוא ראה אותי ואמרתי לו, 'גיורא, אני צריכה לדבר איתך', והוא פשוט ברח ממני. דמיין את הסיטואציה. כשבסוף הגעתי אליו, הדבר הראשון שיצא לי זה, 'גיורא, יש לי בשורה טובה להגיד לך'. אתם מבינים? על חטוף, עצם העובדה שחן ושלושת הילדים חטופים. שנינו לא שוכחים את הרגע הזה".

"משפחת גולדשטיין-אלמוג חזרו מטיול בבולגריה בטיסת חילוץ ביום שני אחרי 7 באוקטובר. סא"ל במיל' שמעון פילו ואני באנו לתחקר את קהילת כפר עזה שפונתה, בניסיון להתחיל להרכיב פאזל - מי חסר, למי יש מידע, מי שייך למי בכל חוסר הוודאות שהיה. זו הייתה המשימה הראשונית. וכך פגשתי את גיורא, שלא הפסיק לספר ולתאר ולספק מידע על המשפחה ועל הקיבוץ, בגאווה ואהבה אין-סופית. מיד נדלק איזשהו ניצוץ והבנתי שיהיה לנו חיבור עמוק. אני יכולה להגיד שהוא חבר נפש עבורי עד היום. מהרגע הזה בתחקור היה לנו קשר רציף, ממש הודעות וטלפונים ועדכונים יום-יומיים או עדכונים מבצעיים חשובים על מצבם של חן והילדים".

כמה הרגשת את הרגע הזה של ההקלה?
"וואו, זה היה רגע אדיר, לדעת שיש תקווה. אבל גם הרבה אחרי הרגע הזה, הסיפור של התקווה מלווה יום-יום, שעה-שעה, את המשפחות, וגם אותי. בין היתר תפקידי היה גם להחזיק את התקווה".

"אני ישר האמנתי לה"

דוד וורדה גולדשטיין, גם הם חלק מאותו מארג משפחתי - סבם וסבתם של אגם, טל וים והחמים של חן. כעת, כמעט שלוש שנים אחרי, הם מלאי הערכה לתשובה. "אנחנו משפחה שלא יודעת מאין קרה לה האסון הזה" נזכרת ורדה. "והכול היה לוט בערפל, עד שפגשנו את האישה המדהימה הזאת. היא הייתה מעבר לכל דמיון". במפגש הראשון היא הודיעה לנו שהיא צריכה להגיד לנו שארבעת בני המשפחה שלנו הם בחזקת נעדרים, וברגע זה אין שום אינדיקציות איפה הם. אנחנו היינו בכאוס לא נורמלי, והיא ממש אמרה: 'אל תשמעו מה שאומרים לכם, אל תסתמכו על ידיעות של אנשים אחרים, תהיו קשובים אלינו. אנחנו מבטיחים לכם', ואני ישר האמנתי לה".

ודוד, בעלה, מוסיף: "בהתחלה הם היו בגדר נעדרים ובאותה תקופה החלטנו לא לקבור את נדב, הבן שלנו, ואת ים, הנכדה, ולחכות למידע מה קורה עם חן והילדים, כי אם ימצאו אותם חלילה מתים באיזשהו מקום, אז נעשה כבר הלוויה משותפת. אחרי 11 יום הם הגיעו אלינו, והיא הודיעה לנו שהם הופכים מנעדרים לחטופים. בצורה כל כך רגישה, בצורה כל כך אמפתית".

איך מתחזקים תקווה?
"למדתי שנדב גולדשטיין-אלמוג, זיכרונו לברכה, היה אומר, 'התקווה מתה אחרונה'. וזה משפט שמהדהד בי כל הזמן, גם בחיים היום. בכל מיני אתגרים, אל מול אנשים, כל התמודדות, משפט מאוד-מאוד נכון. אני לוקחת אותך רגע למשפחת קוניו - איך מחזיקים את התקווה מול שרון, שבעצמה חזרה מהשבי ועכשיו צריכה להמתין לדוד? בכל הערכת מצב, או דיון שכולל מידע על חטופים אחרים, אני בודקת איך זה משפיע על דוד, גם אם זה לא מידע עליו קונקרטית, וחושבת אם אני יכולה להפיק מזה משהו ולשתף את שרון, לתת בהירות כמה שיותר בתוך העמימות הבלתי נסבלת. לתחזק את התקווה זה גם לבוא עם מתנות ביום ההולדת של הבנות, וביחד אני אומרת להם 'בואו נבקש משאלה' וכשעושים 'פו' על הנרות מייחלים שביום ההולדת הבאה דוד יהיה איתנו. וכך היה".

"זה רגע קשה מאוד"

מה הדבר הכי קשה באינטראקציה עם בני המשפחות?
"ברגעים של משבר. כל עסקה שנחתמת ויוצאת לפועל, אז כמובן שהקושי הוא מי ברשימות ומי לא ברשימות. בעסקה הראשונה (בנובמבר 2023, י"כ), כשפרסמו רשימות, היינו צריכים להגיד למשפחות מי מגיע ומי לא מגיע. עד שהרשימות הגיעו זו הייתה מריטת עצבים לכולם. כשהן הגיעו - לפעמים באמצע הלילה - אתה מוצא את עצמך מודיע למשפחה, ולשמחתי זכיתי לילה אחרי לילה להודיע על חטופים שחוזרים, אבל באותה נשימה צריך להגיד גם מי לא חוזר.

"ברגעים שהמו"מ מגיע לשיא, שם אתה צריך להיות נוכח יותר. לשבת שם, לפעמים רק לשתות קפה בלי להגיד שום דבר, כי אין משהו חכם כרגע להגיד. ובסיטואציה הזו אתה מתרגל מצבים - מה יקרה אם כן ואם לא - ומה אנחנו עושים, מה האופציות שיש לנו? אלה רגעים מאוד-מאוד קשים, כשכולם מקווים שבנם או בתם, ברשימות וצריך גם להחזיק את הצד שאולי זה לא יקרה, וזה רגע קשה מאוד. כשהגיעה משפחת אלוני, דניאל ואמיליה הגיעו ראשונות, ביום שישי בערב. אז דניאל אמרה, 'הם הבטיחו ששרון (קוניו) והתאומות יוצאות מחר'. וזה גרם לציפייה מאוד-מאוד גדולה, שהופרה. הייתה אכזבה גדולה מאוד, אבל אני כל הזמן החזקתי אותם. אמרתי למשפחה, יכול להיות שזה יקרה גם ביום האחרון (לעסקה)'. וזה באמת לא קרה באותה שבת, אלא יום אחרי".

אילו סיטואציות קורות ביום-יום שאת צריכה לתת להן מענה?
"קודם כול, התפקיד מחייב נוכחות מלאה ורציפה, כמעט 24/7, בנוכחות פיזית ליד המשפחה או בזמינות מרחוק. לפעמים הצורך הוא רק בשיחת טלפון קצרה כדי לשאול מה נשמע, להעניק תשומת לב, חום ותחושה שמישהו רואה אותם, ולפעמים מדובר בצורך להעביר עדכון חשוב וקריטי, להסביר מה ידוע לנו, מה עדיין אינו ידוע, ומה נמצא בבדיקה. חלק משמעותי מהתפקיד היה לוודא שהמשפחה יודעת למי היא פונה בכל שעה ובכל נושא, החל מעניינים דחופים מול הצבא והגורמים המלווים, ועד סוגיות אזרחיות לגמרי כמו טיפול מול מס רכוש במקרה שבו הבית נפגע, שיח עם חברת הביטוח סביב אובדן רכב, סיוע מול קופת החולים או הקלה בכל הבירוקרטיה שהמשפחה מתקשה להתמודד איתה".

את נהיית חברה שלהם?
"כן, חד-משמעית. ברמה של שיחות נפש, או אפילו ברמה של 'בוא נלך להוציא את האוטו מהמוסך ביחד בשדרות, ונדבר בדרך קצת, ונשב אולי בבית קפה, נרשה לעצמנו רגע לצאת מכותלי המלון'".

"היא הפכה לחלק מהבית, חלק מהמשפחה"

כשהאחים אריאל ודוד קוניו שבו מהשבי, בשלהי אוקטובר האחרון, תם המסע הזה עבור תשובה - לפחות חלקו הפורמלי. שני החטופים האחרונים שאת משפחתם ליוותה חזרו הביתה. היה זה כמו פתרון של חידה שנמשכה יותר משנתיים, התעלומה לגבי מצבם של 13 הנוכחים-נפקדים שאת קרוביהם ליוותה. ככל שהחטופים הללו היו יותר נפקדים, כך נדמה שהיו יותר נוכחים: מתברר שאפשר להכיר אדם שלא פגשת מעולם כאילו אתם חברים כל החיים.

"כל הזמן עוסקים בללמוד את האדם. בעיקר מהסיפורים, אבל זה גם לראות את חדר השינה שלו, להסתכל באלבומים. במקרה של אלמוג, למשל, הדבר היחיד שידעתי זה שהוא היה במסיבה, את הגיל שלו, וידעתי במעומעם איך הוא נראה, גם מהסרטונים. אחרי כמה שבועות כבר ידעתי מה מצחיק אותו, מה הוא אוהב לאכול, מה המנה שהוא תמיד מזמין במסעדה האהובה עליו ולמה".

דווקא ביום ההולדת של אלמוג התקבל אות חיים: "ברגע שאורית עם הנרות והעוגה, קצין המודיעין מחפש אותי בטלפון ואני הולכת הצידה, והוא אומר לי 'אות חיים. לראשונה יש תמונה שלו אבל אני לא יכולה להעביר אותה לאף אחד. אני לוקחת את אוריה הצידה כי אסור שמישהו יידע, אני מספרת לה והיא בוכה. וכל זה, תחשוב, קורה ברגע של הדלקת הנרות. תגיד לי אתה, זה לא רגע פסיכי?"

אורית מאיר, אימו של אלמוג, מצהירה בגאווה: "היא פשוט בן אדם קסם. היא הפכה להיות חלק מהבית, חלק מהמשפחה והגיעה לכל האירועים שלנו. כשהבן שלי היה בשבי הייתי מבולבלת לגמרי. לא הייתי מסוגלת לנהוג, לעשות דברים בסיסיים, והיא דאגה לי. בכל דבר היא הייתה מפעילה קשרים. היא שמחה איתי, בכתה איתי, היא הייתה מאוד-מאוד מעורבת ואמפתית ולמרות שעברו שנתיים מאז אלמוג חולץ יש לנו קשר עד היום".

"היא אפילו הציעה את הבית שלה שאני אעשה שם יום הולדת לעצמי. וזה היה אחרי שאלמוג כבר חולץ", היא מוסיפה בחיוך - ומספרת כי תשובה הייתה זו שעדכנה אותה שבנה חולץ במבצע "ארנון" הנועז ביוני 2024, יחד עם שלושה חטופים נוספים: "הייתי בטבריה בסוף שבוע, והיא מתקשרת אליי ואומרת לי: 'אלמוג חולץ'. אני שואלת אותה: 'מה זה חולץ?', אז היא אומרת לי: 'אורית, הוא חולץ'. אז שאלתי אותה: 'אבל הוא חי או מת?' כי היו חילוצים טובים והיו חילוצים פחות טובים. היא הרגיעה וסיפרה שהוא בסדר, והוא במסוק ובדרך לתל השומר. באותו רגע היא דאגה לי לשיחת פייסטיים איתו, כי לקח לי זמן להגיע. היא קיבלה אותי בבית החולים והכניסה אותי, כי היו שם המונים, גם תקשורת, גם החברים שלו, גם המשפחה שלנו, ולא נתנו לאף אחד להיכנס עד שאני הגעתי. באותו יום הוא אמר שהוא רוצה שווארמה, היא ישר דאגה לשווארמה".

ואז מגיע הרגע של הפגישה הראשונה. בן אדם שאת בעצם מכירה אותו כבר חודשים, אבל פוגשת אותו בפעם הראשונה.
"עם כל הרצון לקפוץ ולחבק, אני זרה לחלוטין. ואני צריכה להזכיר לעצמי שאני מכירה את כל המשפחה, אבל עבורו אני זרה. ליווית אותם ברגעים הכי אינטימיים וכואבים, ופתאום את מתרחקת, וחייבים להתרחק. אני זוכרת את דוד קוניו אומר לי, ביום השני אחרי שהוא חזר, 'למה את מחבקת את כולם ואותי לא?'. שאלתי 'אתה מרשה לי?', זו הייתה רמת הזרות - זו סיטואציה פסיכית, לא נורמלית, שאתה רוצה לקפוץ על בן אדם שחודשים אתה רק מדמיין את הרגע וחולם על הרגע הזה, ואתה לא יכול. אני זוכרת במקרה של חן גולדשטיין-אלמוג איך גיורא הציג אותי בפניה, וזה היה סוריאליסטי שהוא מציג אותי בחמימות כחלק מהמשפחה, והיא בכלל שואלת 'מי את?'. אבל התגובה שלה הייתה מקסימה. היא חיבקה, כי גיורא עשה את זה, בכזו שמחה ואהבה שלא היה אפשר להתבלבל. הוא אמר לה 'האישה הזו היא חלק מאיתנו, היא הייתה שם בשבילי כשאת לא היית'. זה היה רגע מקסים".

את זוכרת משהו שהפתיע אותך לגבי אחד החטופים? פרט שגילית רק אחרי שהוא חזר
"אני חושבת שיותר מכול הפתיעה אותי אמיליה אלוני, והבגרות שהיא הפגינה בגילה הצעיר. יש תמונה מפורסמת שהיא יושבת עליי, ומי אני בשבילה? אני במדים, ואנחנו בבית חולים, ואנחנו משחקות ביחד. היא הפתיעה אותי בחוסר הפחד שלה. הרי אתה מצפה מילד שעבר מנהרות ומחבלים שיחשוש מזרים, נכון? כלום. הילדה פשוט מדהימה, היא הרגישה שהיא במרחב הבטוח שלה, היא הרגישה שאוהבים אותה באמת, ופשוט התמסרה. וזה היה מקסים".

"אבל למען האמת, הרגשתי שאני כבר יודעת עליהם הכול מהכול ושום דבר לא יפתיע אותי, אבל בכל זאת היה רגע אחד שנשאר איתי מאוד חזק. אחד השבים, שלא הוגדר כאדם דתי או מאמין, ביקש שנקרא לרב של בית החולים כי הוא רוצה להניח תפילין ולברך ברכת הגומל. זה היה רגע מפתיע ומרגש מאוד, דווקא בגלל הפער בין מה שידעתי עליו לבין הבחירה שלו באותו רגע. היה בזה משהו מאוד אנושי פתאום, הצורך הזה לעצור ולהודות על החזרה לחיים גם בדרך שאולי לא הייתה חלק מהיום-יום שלו לפני כן. הופתעתי".

שני התפקידים במקביל - והמעגל שנסגר

בתוך כל זה, בראשית 2024, חודשים בודדים אחרי 7 באוקטובר, החלה תשובה לעבוד במכבי שירותי בריאות. היא נכנסה לתפקיד מנהלת מחוז הדרום, כשהיא מחלקת את חייה בין המפגשים הטעונים בבתי המשפחות לבין ניהול מערכת רפואית גדולה בזמן מלחמה. היכולת להחזיק את שני העולמות במקביל היא עניין של ניהול קר: "בסוף זה לחלק קשב, ניהול זמן, ניהול צוותים, לדעת לסמוך על האנשים".

בסופו של דבר, שני התפקידים הזינו זה את זה בדרכים לא צפויות: "העבודה במכבי עזרה לי מאוד כשכל הזמן התמודדנו עם בריאות הנפש, עם הצרכים, לראות איך לעשות את זה נכון יותר, מדויק יותר. היו רגעים שבהם האזרחות והצבא ממש נפגשו. למשל, שיחת טלפון ממשפחה שליוויתי הגיעה כשאני באמצע כנס תוכניות עבודה עם ההנהלה הבכירה של הארגון או מקרה נוסף שהיה לי שקיבלתי טלפון מהקמ"ן על אות חיים, שגרם לי לעזוב ישיבה דחופה ולנסוע מיד למשפחה. או אפילו סיוע בירוקרטי בקופת החולים או סיוע רפואי שהזדקקו לו ויכולתי לסייע מתוקף תפקידי במכבי".

"המשפחות האלה קמו יום-יום לחושך, לחוסר ודאות", היא מנסה לסכם. "במקרה של אלמוג, אף אחד לא חשב שיהיה חילוץ, אבל דמיינו את החזרה. ואלה היו רגעים של שפיות, של אנושיות".

מעגל אחד נסגר לה דווקא ביום העצמאות האחרון: "עשיתי מסיבת עצמאות אצלי בבית. הייתה מסיבה מטורפת, כולם היו צריכים את השחרור הזה. היה רגע שזה הכה בי, שאני עם עצמי מרגישה לראשונה מאז 7 באוקטובר משוחררת, משוחררת ממשימת חיי. כל ה-13 חזרו בחיים, ואני זוכרת רגע שאני רוקדת ומסתכלת לשמיים ואומרת 'וואו, וואו, אמיתי, השתחררתי'".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv