"אבא שחרר אותי ביום שנולדתי": גיתית פישר על הסדרה שהפכה ללהיט - וטראומת חייה

"התחלתי לכתוב את הסדרה הזאת בגרסה אחרת לחלוטין, אבל המסקנות היו הפוכות לחלוטין מהכיוון של הסדרה הזאת", מספרת גיתית פישר על "בודקת", הסדרה שיצרה וששידורה מסתיים בימים אלו ב-yes. מאז שעלתה לשידור זכתה הסדרה לקבלת פנים חמה גם מהמבקרים וגם מהקהל. עבור פישר, שהביאה למסך יצירה אישית במיוחד, החשיפה הייתה יכולה להגיע אולי עם לא מעט חששות - אבל היא דווקא מספרת: "הייתי רגועה. ידעתי שעשינו משהו טוב".

"בודקת" עוקבת אחרי שגית, בודקת ביטחונית בנתב"ג שחיה עם אביה ודרך החיים הכאוטיים שלה היא עוסקת ביחסים בין הורים לילדים, בדפוסים שאנחנו סוחבים מהבית ובפער שבין המשפחה שאנחנו מספרים לעצמנו שיש לנו - לבין זו שקיימת בפועל. הבחירה הזאת של פישר אינה מקרית: מערכת היחסים שלה עם הוריה, ובעיקר עם אביה, הייתה אחד הבסיסים לכתיבת הסדרה. האופן שבו היא עצמה תפסה את הקשרים האלה השתנה באופן דרמטי לאורך השנים שבהן הסדרה נכתבה.

"אני מתרגשת מהתגובות", אומרת פישר בחיוך נלהב, ומבהירה שזו אחת הסיבות שבגללה התחילה לכתוב את הסדרה. "אנשים מגיעים ונותנים לי פידבקים מאוד מרגשים. אני מרגישה שהצלחתי לגעת שם", היא מוסיפה. "אני רוצה לעקוף את זה שאנחנו לא מכירים אישית ולעקוף הבדלים בינינו. אנחנו בני אדם ובואו נהיה שם ביחד. יש כל כך הרבה כאב בעולם, אבל הדבר הכי חזק זה להיות ביחד".

פישר (40), קומיקאית, שחקנית ותסריטאית, היא בוגרת בית צבי. אחרי לימודי המשחק, היא עבדה במשך שלוש שנים כבודקת בנתב"ג - עבודה שלימים תהפוך לבסיס של "בודקת". הפריצה הגדולה שלה הגיעה ב-2015, דווקא דרך האינטרנט, עם "תותית" - דמות שיצרה והעלתה בסדרת סרטונים לרשת. אותה דמות הפכה לוויראלית וסימנה אותה כאחד הקולות הקומיים הבולטים של התקופה שהגיעו "מהשטח".

"תותית" המשיכה איתה גם לטלוויזיה, וב-2019 עמדה במרכז סדרת הקאלט "זאת וזאתי", שאותה יצרה פישר יחד עם חן רוטמן ואושרית סרוסי. לאורך השנים כתבה והשתתפה בין היתר ב"היום בלילה עם גורי אלפי" וב"טלוויזיה מהעתיד". היא גם שיחקה ב"הטבח", "האחיין שלי בנץ" ובמערכונים של "ארץ נהדרת", ובמקביל העלתה מופע סטנד-אפ. עכשיו, יותר מעשור אחרי ש"תותית" הכירה אותה לקהל הרחב, היא עומדת מאחורי "בודקת" - היצירה האישית והחשופה ביותר שלה עד היום.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

מערכת היחסים עם אבא: "הקונספציה קרסה"

פישר הייתה בת 28 כשכתבה את הגרסה הראשונה של הסדרה, שהייתה שונה מזאת שיצרה בסופו של דבר. היא הייתה אז בוגרת בית צבי בלי עבודה, עבדה בנמל התעופה בן-גוריון ולמדה קורס תסריטאות. הגרסה הראשונה של הסדרה נולדה מתוך מערכת היחסים שהאמינה שיש לה עם אביה. "התחלתי לכתוב סדרה מתוך נקודת מוצא שאבא שלי הוא החבר הכי טוב שלי, שהוא היחיד שמבין אותי ושיש לנו קשר מיוחד ומהמם", היא אומרת. אלא שכשחזרה אל הסדרה שנים לאחר מכן, המציאות כבר נראתה אחרת לגמרי. "אני ואבא שלי בנתק. הקונספציה קרסה כמו שאתם אוהבים להגיד בחדשות".

השינוי הזה התרחש במקביל לטיפול פסיכולוגי, ובמהלכו החלה להסתכל אחרת על מערכת היחסים עם אביה. "כשנכנסתי אמרתי שאבא שלי הוא החבר הכי טוב שלי, הוא האיש הכי-הכי שאני מכירה, ואז זה התחיל להתפורר לי מול העיניים", היא מספרת. "מה שקורה בטיפול זה שיש מישהו שמשקף לך את המציאות. מציאות זה דבר חמקמק. את רואה כמה אנחנו חיים במדינה באותה הקלחת, ולכל אחד יש סיפור של מה היא האמת ומה היא המציאות. אנשים מוכנים ללכת מכות ולדקור ולהידקר במלחמה על המציאות הזאת".

מבחינתה, זה גם חורג הרבה מעבר לסיפור המשפחתי שלה. "כולנו אוכלים את החרא של המשבר בחינוך, את הטילים, את האלימות, ולכל אחד יש סיפור אחר", היא אומרת. "יש לנו פילטרים שאנחנו מגיעים איתם, פילטרים כמו באינסטגרם. כל עוד יש לנו דופק - יש לנו פילטר. אנחנו לא מתווכחים על עובדות, אנחנו מתווכחים על הפילטרים שהגענו מהבית איתם. נורא קשה למוטט את הקונספציה".

ככל שהטיפול התקדם, מספרת פישר, היא התחילה לבחון את הדברים לא רק דרך התחושות שלה אלא דרך המעשים עצמם. "ככל שיש לזה מחיר גדול להודות באמת, ככה את יותר תנסי לעבוד על עצמך. כשאני נכנסתי לטיפול, אבא שלי היה האבא הכי טוב בעולם. איך את בוחנת את זה שהוא אבא מדהים? איך זה נראה? פתאום כשאת נדרשת לדבר על עובדות ולא על תחושות, את מגלה שיש פער. במקרה שלי הפער הוא מטורף. הייתה לי דמות בראש, בפועל זה לא היה קרוב לזה. ואז הגעתי למצב שאני מתעמתת על זה - והמציאות מתגלה מולי".

ועדיין, גיתית מדגישה שבמשך תקופה ארוכה היא ניסתה להציל את הקשר. "מאוד ניסיתי להילחם על הקשר הזה. הייתה תקופה שלא דיברנו וחיכיתי שהוא יבוא ויתדפק על דלתי - 'אני לא יכול שלא נהיה בקשר'. איזו מין חיה זאת? אבא צריך להגיד 'אני אקים לך מאחז ליד הדלת, נווה אבא, אני מקים לך התנחלות'".

פישר מספרת שבמשך תקופה הייתה זו היא שיזמה שוב ושוב ניסיונות להתקרב. בשלב מסוים אף רשמה את שניהם לטיפול. "אני התחננתי שנלך. הוא לא רצה. ואז הצעתי לו שוב והוא הלך איתי לכמה פגישות. היה ניסיון להסביר לו מה קורה פה: אני הילדה, אתה המבוגר. זה לא נכון שאני זו שאחזר אחריך. אתה צריך לרצות אותי. זה הבסיס להרגשת ביטחון וערך אצל ילד". בסופו של דבר היא הבינה שאי אפשר לקיים מערכת יחסים שבה רק צד אחד אחראי לעבודה הרגשית: "אי אפשר שיהיה מישהו אחד בכל מערכת יחסים שהוא אחראי לעבודה הרגשית. אנחנו צריכים להיות שנינו אחראים".

"בשביל זה כתבתי את הסדרה הזאת"

היום, כשפישר בעצמה אימא, המחשבה על הקשר בין הורה לילד מעסיקה אותה אפילו יותר. "אם הבן שלי יגיד לי 'אני לא רוצה לראות אותך ואני טס לאוסטרליה' - אני טסה לאוסטרליה. מבחינתי זה נגד הטבע לא להיות בקשר הורים וילדים".

את חושבת שבעקבות העובדה שאנחנו דור מטופל, אנחנו הורים טובים יותר?
"חד-משמעית. טיפול יכול לפתור דברים. זה לא יהיה מאה אחוז, אבל כמו כל דבר שאת לומדת, את משתפרת. לא יודעת למה נראה למישהו הגיוני שלא לומדים את הנפש, שזה הדבר הכי מורכב ללמוד. זה לא שריר שאתה מרים ולא נגינה בפסנתר, זה לא אמפירי. זה יכול לתקן וצריך לתקן, וצריך לעורר מודעות. בשביל זה כתבתי את הסדרה הזאת. אני רוצה שאנשים יבינו את הכוח שיש להם על הילדים שלהם. אני רוצה שהילדים הגדולים יבינו שהדברים שהם קוראים להם תכונות אופי הם הרבה מאוד תגובה לסביבה שהם גדלו בה. אני רואה את זה על עצמי".

למשל?
"חוש ההומור שלי. הייתי ילדה מאוד בדרנית. ניסיתי לשעשע. הרגשתי מגיל מאוד צעיר שככה אני זוכה באהבה. אם אני הולכת ועושה ריקודי בטן, חיקוי של אריק שרון אצל הורים של חברים שלי... זה נהיה עניין של חיים ומוות. אם לא הייתי גדלה ככה, אולי לא הייתי קומיקאית? אולי הייתי אסטרונאוטית?".

"אין בי כעס, יש בי השלמה"

יותר מהכול, פישר מתארת חוויה שגרמה לה לפקפק במה שהיא עצמה רואה ומרגישה - הפסיכותרפיסטית שאצלה הייתה מטופלת. "בלבלו אותי נורא. אומרים לך 'היא האישה הכי חכמה', 'זה הנכון, זה השפוי'. לימים אני יודעת שהיא לא הייתה חכמה, היא הייתה כריזמטית. וזה מבלבל, כי הבטן שלך עמוק בפנים אומרת משהו אחר". דווקא משם, היא אומרת, צמחה המשיכה שלה לפסיכולוגיה. "אני חושבת שהגדרות זה מרחיב. זה נותן בהירות. אם זה לא היה עובד - לא הייתה לי סדרה", היא מבהירה.

אבא שלך צפה בסדרה?
"לדעתי לא. אני לא יודעת. אני לא מתעסקת בו. אני שחררתי אותו, כי הבנתי שהוא שחרר אותי ביום שבו נולדתי. 'הכניסיני תחת כנפך' - זה מה שהורה אמור לעשות לילד. אני מדמיינת את הכנף הזאת על הגוזל הקטן הזה. בחיים לא היה לי את זה איתו".

הפרידה מהאשליה, אומרת פישר, אפשרה לה לראות את אביה אחרת. "אני חושבת שזה היה התהליך - לראות אותו כבן אדם ולשפוט אותו כבן אדם, לא לשפוט אותו על הטייטל. בגלל שאין לי כעס, יש בי השלמה. אני מרחמת עליו. הוא לא בקשר עם הבת שלו, זאת נראה לי סיטואציה נוראית". המחשבה הזו קיבלה עבורה ממד נוסף כשהסתכלה על מאבקם של הורי החטופים. "ראיתי את ההורים, איך היו הורים שנלחמו על הילדים שלהם וכל כך הייתי איתם. אני לא בשבי חמאס, אתה יכול להגיע אליי. הוא ויתר עליי כי אנחנו לא בקשר".

היה משהו שהתחרטת שהכנסת לסדרה?
"לא".

מה אימא אמרה לך?
"אימא שלי יש לה הומור טוב. יש לה כוח. היא עושה כבר בדיחות. היא מתמודדת בגבורה. כל הכבוד לה, זה לא קל בכלל. באיזשהו אופן כל הדברים שקרו בסדרה הם דברים שראיתי מאוד מקרוב".

"אני מתה על נתב"ג"

לא כל מה שנכנס ל"בודקת" הגיע מהמשפחה. הסדנה שמופיעה בסדרה, למשל, נולדה מתוך השנים של פישר כשחקנית. גם נתב"ג, כמובן, נלקח ישירות מהחיים שלה. אחרי שסיימה את בית צבי עבדה פישר במלצרות, אבל חוסר היציבות הכריע אותה. "זה שאת צריכה לספור מטבעות בסוף משמרת, מה אני דובי גמדון הבית? הרגשתי שאני לא יכולה", היא נזכרת. חברה טובה שעבדה בנתב"ג הציעה לה להגיע לעבוד שם, ופישר בנתה לעצמה תוכנית: "אמרתי לעצמי שאעבוד, ואז ארד ל-80%, וב-20% אני אשים פעמיי על הקריירה. וזהו. זה מה שעשיתי".

איך היה לחזור לנתב"ג הפעם כשחקנית שמככבת בסדרה שהיא בעצמה כתבה?
"זה הניצחון שלנו על הנאצים", היא צוחקת. "אני מתה על נתב"ג. אני משוגעת על נמל התעופה. זה עושה אווירה של חגיגיות. אני אוהבת שיש מזגן על מינוס שש, את תמיד יודעת מה יהיה מזג האוויר. אני אוהבת שהכול יעיל ומסודר. כשעליתי על מדים של בודקת. זה היה ניצחון מתוק".

גם המיקום של הדמויות בתוך העולם הזה קיבל משמעות משלו. שגית עובדת בשדה תעופה - מקום שכולם עוברים בו בדרך למקום אחר - בזמן שהיא עצמה נשארת במקום, ועופר נמצא באוטובוס שלא באמת נוסע לשום מקום. הרעיון לאוטובוס, מספרת פישר, הגיע מהבמאי יונתן גורפינקל, והמשמעות שלו התבהרה לה רק בדיעבד. "לפעמים התת-מודע יוצר וכותב, ורק אחר כך את מנתחת את הדבר הזה. היא מחפשת בית, ואז השלט של האוטובוס נדלק: 'עוצר'. אתה תקוע אחי. אתה ממש תקוע".

"הסוכן שלי אמר לי: 'קרה אסון'"

אחד האתגרים הגדולים בהפקה היה הליהוק, בעיקר משום שפישר חיפשה שחקנים שיוכלו לנוע בין קומדיה לדרמה בלי להפוך את הסדרה לאחד מהשניים. במקרה של שרה וינו אלעד, היא מספרת, הבחירה הייתה ברורה לה כמעט מההתחלה. "רציתי מישהי שיש בה כמה תכונות - שהיא גם יכולה להיות מרחפת ועלה נידף וגם הקרנף הכי קרנף בחדר. היא יכולה להיות חזקה נורא וגם שברירית נורא. מתוך זה נוצרת הקומדיה".

אותו עיקרון הוביל גם את החיפוש אחר מי שיגלם את עופר. "חיפשנו שחקנים שיודעים לנגן את הדרמה הקומית. למרבה ההפתעה לא היו הרבה כאלה", היא אומרת. "הרבה שחקנים היו מאוד קומיים ורצחו את הרגשות, או יותר מדי דרמטיים עם איזה פאתוס. זה לא הז'אנר. אף אחד לא הולך ומדבר: 'סיגל, אני עוזב את הבית'. זה הרבה יותר יום-יומי".

את אורי אלבי, שמגלם את עופר, הם מצאו מהר. "הוא היה האודישן השני שראינו - ומיד אמרנו 'לסגור אותו'. באמת התאהבנו כשראינו את הקלטת", היא מספרת. אלא שאלבי התגורר באותה תקופה בלונדון, ורק כשהגיע למבחן משותף התברר עד כמה הבחירה מתאימה. "הוא היחיד שהייתה איתו כימיה מטורפת. ידעתי שזה יקום וייפול על שחקן שיהיה לי איתו כימיה ושחקן שיודע להגיש את החמוץ-מתוק. ושיהיה בגיל שלי פלוס-מינוס, ושיהיה חתיך. מאוד חשוב".

הליהוק של דמות האב עבר טלטלה גדולה בהרבה. אלון אבוטבול היה אמור לגלם את התפקיד, אך יום לפני תחילת הצילומים הוא הלך לעולמו במפתיע. "הייתי בבית במיטה. התעוררתי, ראיתי הודעות. דיברתי עם הסוכן שלי והוא אומר לי: 'קרה אסון'. הייתי בהלם. לא הבנתי מאיפה זה הגיע".

צחי גראד, שנכנס לבסוף לתפקיד, היה לדבריה אפשרות שנבחנה ברצינות עוד קודם. "לפעמים את מתלבטת נורא. להוא יש איכויות כאלה ולהוא איכויות כאלה. אלון היה שחקן פנומנלי, הוא מאוד ידע לעשות את הריקוד הזה של מישהו שמאוד כריזמטי וצ'ארמר, מאוד מצחיק ומאוד רציני. וצחי הוא גם, אבל הוא משהו אחר. איכשהו יצא שזה מה שקרה בסוף. צחי מבריק בסדרה".

גם להקת תיסלם קיבלה קו עלילה משמעותי בסדרה. "חיפשנו נמסיס לאריק (אביה של שגית, נ"כ) בכל מיני אזורים", מספרת פישר. "הבנתי שכשמתלהבים ממשהו, את מחפשת מישהו שיבין מה את עושה. עם תיסלם הייתה התלהבות מההתחלה. עשינו איתם פגישה והקריאו את הטקסטים. הם באמת חבורה מהממת, נטולת אגו, משגעת".

"אני מאוד נהנית מהחיים שלי כרגע"

בשבוע שבו "בודקת" יצאה לעולם הושקה גם "הפשוטע", בכיכובם של אושרית סרוסי וחן רוטמן. "כשהבנו שזה הולך להיות באותו שבוע סימסתי לאושרי, לחן ולבר (אלמליח, הפשוטע, נ"כ) ואמרתי להם: 'זה קורה באותו זמן. אני לא לחוצה'", היא מספרת. "ברור לי שאנחנו בכלל לא אותו ז'אנר. זה לא סותר. אלה שני עולמות מאוד שונים. הם פשוט הכי חמודים בעולם. אני חושבת שזה נדיר שאת פוגשת אנשים במקצוע הזה שיש להם רוחב לב ונדיבות של פרגון".

עכשיו מגיעה השאלה שאני שונאת לשאול - אבל האם את בזוגיות? זה משהו שאת מחפשת כרגע?
"לא, אני לא בזוגיות. אני לא מחפשת. אני כמובן רוצה אהבה, אתה צריך להיות פראייר וטמבל כדי שלא לרצות, אבל אני לא יכולה להגיד שאני בלחץ על זה. אני מאוד נהנית מהחיים שלי כרגע, ואני מרגישה שכשזה יבוא ממקום של יש ורגע - אמן. לא ממקום של 'חייב לסתום את הבור הזה'".