הסיפור שלא סופר על המערכת שמצילה חיים ב-15 שניות

ב-12 באוקטובר 2004 נשמע ברחבי שדרות צמד מילים חדש, שהפך עד מהרה לפסקול הבלתי רצוי של תושבי העוטף. "שחר אדום, שחר אדום", בקע הקול מהרמקולים, ולתושבים נותרו בערך 15 שניות למצוא מחסה. זו הייתה התשובה הטכנולוגית לאיום שהלך והפך באותן שנים לחלק בלתי נפרד ובלתי נסבל מהחיים בעוטף: רקטות קסאם קצרות טווח, פרימיטיביות ולא מדויקות, ששוגרו מרצועת עזה לעבר שדרות – עד אז בלי שום התרעה שאפשרה לתושבים להתגונן.

שני עשורים אחר כך קשה לדמיין חיים בלי התרעה מקדימה. אבל ב-2004, כשהמערכת, אז עדיין "שחר אדום", רק נכנסה לפעולה בשדרות - היו תושבים שדווקא הסתייגו ממנה. הם כמובן פיללו ל-15 השניות שיכולות להציל חיים, אבל חששו שהפתרון הטכנולוגי ינרמל את הירי במקום להפסיק אותו. "מאלצים אותי בכל מיני שיטות לכפות עליי דרך חיים, ואנחנו לא רוצים בכך", אמרה אז תושבת העיר רינה מור-יוסף.

במבט לאחור, ובעיקר אחרי טבח 7 באוקטובר, קשה לומר שהיא טעתה: טכנולוגיה יכולה להתריע, ליירט ולהציל חיים – אבל לא יכולה להחליף ביטחון. היכולת המופלאה לחיות לצד איום לא יכולה להוות סיבה להשלים עם קיומו.

מאחורי אותן שניות באוקטובר 2004 עומד סיפור שכמעט לא סופר. לראשונה, שלושה מהאנשים שנמצאים בלב המערכת מסכימים לדבר עליו. ד"ר ארז ברקוביץ' היה מהנדס צעיר בצוות הפיתוח המקורי והיום הוא המדען הראשי של רפאל, י' הוא הפיזיקאי שהגה את הרעיון, וח' מובילה כיום את צוות התוכנה של המערכת.

הם לא מורגלים בראיונות: במשך עשרות שנים הם עובדים על כמה מהפרויקטים הרגישים והסודיים ביותר של מערכת הביטחון. גם הפעם הגבולות ברורים – על הסיפור הגדול אפשר לדבר, אבל על הטכנולוגיה שחיה ובועטת גם היום הרבה פחות.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

הבעיה שאף אחד בעולם לא פתר

כדי להבין עד כמה דחוף היה למצוא פתרון, די לחזור לאחד הבקרים הארורים בקורותיה של שדרות. ב-28 ביוני 2004, חודשים ספורים לפני שהמערכת נכנסה לפעולה, גבה טרור הקסאמים לראשונה קורבנות בנפש בעיר: אפיק זהבי-אוחיון, ילד שטרם מלאו לו ארבע, ומרדכי יוספוב, בן 49, נהרגו כשרקטה ששיגר חמאס נפלה סמוך לגן ילדים. באותם ימים, כששיגור כזה יצא מרצועת עזה, לתושבים לא היה כמעט שום דבר שיזהיר אותם שהוא בדרך.

זו בדיוק הבעיה שהונחה בפני אנשי רפאל. היא נשמעת היום כמעט פשוטה: רקטות נורות מעזה לעבר שדרות, והתושבים מגלים שהן בדרך רק כשנשמע הפיצוץ. אלא שבאותם ימים היה מדובר בבעיה טכנולוגית מורכבת מאוד, כזאת שטרם נמצא לה פתרון בעולם. הקסאם היה קטן, קצר טווח ובעל חתימה חלשה יחסית – ולכן קשה לגילוי באמצעים שהיו קיימים אז. "לא הייתה בכלל התרעה לתושבים מכל סוג של איום", אומר י'.

הרעיון שלהם התבסס על עיקרון פיזיקלי ייחודי, שאת פרטיו אי אפשר לפרסם גם היום. המטרה הייתה לזהות את עצם השיגור כמעט מיד, להבין בתוך שניות מאיזה מקום יצאה הרקטה – ובהמשך גם לחשב איפה היא צפויה לפגוע. "זה רעיון פשוט", אומר י', וד"ר ברקוביץ' משלים: "אבל אף אחד לא עשה אותו".

לצוות הוקצו מיליון שקל - וחודש אחד בלבד - כדי לבדוק אם זה אפשרי. "היינו צוות של ארבעה אנשים", נזכר י'. ד"ר ברקוביץ' מוסיף: "בדרך כלל פרויקט כזה לוקח שנה וחצי עד שנתיים לפיתוח. עבדנו סביב השעון". הם בנו אלגוריתמים, ערכו סימולציות וניסו להוציא אות חלש מתוך כמויות גדולות של רעש. ואז יצאו לניסוי ראשון. הוא נכשל, ולא רק בגלל המערכת.

אנשי רפאל, שמורגלים יותר בפיתוח חימושים מדויקים, התקשו לחקות דווקא את הקסאם הפרימיטיבי, שהורכב באותם ימים מגוף של תמרור, והונע בתערובת ביתית של סוכר ואשלגן חנקתי. "הקסאם לא עבד", צוחק י'. אבל הכישלון סיפק להם את מה שהיה חסר: הם חזרו למעבדה, עדכנו ושיפרו, ובתוך זמן קצר כבר הבינו שהם בכיוון הנכון. "אמרנו, וואלה, הדבר הזה מחזיק מים", מספר ד"ר ברקוביץ'.

"זה עובד, זה עובד"

השלב הבא היה שדרות עצמה. הצוות הגיע לעיר, סייר בשטח והתקין את המערכת הניסיונית. היום מדובר במערך עצום ומורכב, אבל אז, י' מתאר, הייתה זו רק "מערכת של כמה מחשבים קטנים", שנדרשה לעמוד במבחן האמיתי - לזהות שיגור מעזה.

במעבדה הם כבר הצליחו לדמות שיגורים ולראות שהמערכת מזהה אותם. הם אפילו בנו יכולת תחקור שתאפשר לחזור אחורה ולבדוק כל אירוע. אבל שום סימולציה לא יכולה להחליף את הרגע שבו האיום אמיתי. "אתה אומר, יעבוד או לא יעבוד, הלב דופק ואתה מחכה", נזכר י'.

אחרי חודש של עבודה כמעט רצופה חזר י' הביתה, בערב סוכות, ליום ההולדת של בנו. ואז הגיע הטלפון. מן העבר השני השמיע לו אחד מחברי הצוות את הצליל שהמערכת הפיקה בזמן שיגור. "זה עובד, זה עובד", בישר לו. למוחרת כבר פעל הצוות לחבר את המערכת לגורמי החירום בשדרות. בתוך זמן קצר הפך הניסוי למערכת מבצעית – חלק ממערך תקדימי שנבנה בשיתוף צה"ל, מפא"ת, פיקוד העורף ורפאל. לאנשי רפאל היה תפקיד מרכזי בשכבה שמזהה ומנתחת את השיגור, ופיקוד העורף היה זה שתרגם את המידע להתרעה שמגיעה לאזרח.

שתי התרעות שווא בשנה

הבעיה הבאה הייתה כמעט מורכבת כמו הגילוי עצמו: התרעות שווא. לכאורה, כשחיי אדם על הכף עדיף להתריע יותר מדי מאשר פחות מדי. בפועל, מערכת שפועלת 24 שעות ביממה חייבת לדעת גם מתי לשתוק. "האנשים האלה גם ככה דרוכים וגם ככה במתח", אומר ד"ר ברקוביץ'. "אתה לא יכול כל שעתיים-שלוש לתת להם איזו התרעה, לעשות להם התקף לב". אם התרעות השווא מתרבות, הוא מסביר, הציבור עלול לאבד אמון – ובסופו של דבר לחשוב ש"אי אפשר לסמוך על המערכת הזו".

האתגר גדול עוד יותר משום שהמערכת פועלת אוטומטית. "אין מגע יד אדם", מדגיש י'. "אם יש לך יציאה – זה מתריע". במפרט, הוא מספר, הותרו שתי התרעות שווא בשנה בלבד. "זה שאתה מגלה זה לא מספיק, אתה צריך לא לתת התרעות שווא". אבל ככל שמנסים לצמצם אותן, מתגנב הפחד ההפוך. "אתה הולך לישון בלילה ואומר לעצמך: רגע, אולי הורדתי את הסף כך שכשיש שיגור אמיתי אני אפספס אותו", מספר ד"ר ברקוביץ'.

בשנים הראשונות הם חיו את המערכת כמעט מסביב לשעון. כל אירוע תוחקר וכל אזעקה נבדקה. "לגמרי חיינו את זה", נזכר י'. "הקצין ממז"י (מפקדת זרוע היבשה) היה מתקשר אליי בכל שעה, בשעות היום והלילה: 'מה קרה? מה זה? תחקר לי את זה'".

ביום השני למלחמה – עולים צפונה

ב-2006 כבר היה ברור שהמערכת לא תישאר רק בשדרות. ואז פרצה מלחמת לבנון השנייה. "היינו באמצע הפרויקט", משחזר י'. "אמרו לנו: הכול כבר מוכן בעצם, בואו תפרסו. ואז תוך כדי המלחמה, ביום השני למלחמה, פרסנו בצפון".

היכולת שנולדה מול קסאמים קצרי טווח הפכה לחלק מההתמודדות עם ירי רקטי על אזורים נרחבים בהרבה. במקביל השתפרה היכולת להבין לא רק שהיה שיגור, אלא היכן הוא צפוי לפגוע – ולהתריע רק למי שבאמת נמצא בסכנה. "פתאום היה אפשר גם להבין איפה זה הולך ליפול ולתת התרעה הרבה יותר מדויקת", אומר ד"ר ברקוביץ'.

ב-2009 זכתה המערכת בפרס ביטחון ישראל. בנימוקי הפרס נכתב כי "ניתן לומר בוודאות שהמערכת הביאה להצלת חייהם של אזרחים רבים".

הילדה ששינתה את שם האזעקה

אבל עוד קודם לכן, באותה שנה שבה המערכת עלתה לצפון, השתנה גם השם שנשמע בצופרים. "שחר אדום" הפך ל"צבע אדום" ולא מסיבה טכנולוגית: בפיקוד העורף התקבלו פניות מילדים בשם שחר ומהוריהם, שסיפרו כי השם הפך אותם למושא ללעג. אחת מהם הייתה שחר עזריאל, אז בת תשע משדרות. "מאוד הפריע לי שכך קראו למערכת", סיפרה אז. "בכל פעם שהייתי מגיעה לבית הספר הילדים היו צועקים לי שחר אדום, ואם הייתי באה עם חולצה או מכנסיים אדומים לא היו מפסיקים לקרוא לי שחר אדום".

מאז השתנה כמעט הכול. הקסאמים התחלפו ברקטות לטווחים ארוכים יותר, נוספו מכ"מים וחיישנים, כיפת ברזל נכנסה לתמונה ומערך ההתרעה התרחב. המערכת עצמה עברה דורות של חומרה ותוכנה. "הפיזיקה נשארה", אומר י'. כמעט כל היתר כבר השתנה.

כאן נכנסת ח', שעובדת על המערכת כיום. היא שומעת את שני הוותיקים מספרים על אותם ארבעה אנשים שעבדו חודש מסביב לשעון ומתקשה שלא להתרגש. "אני מסתכלת על זה ובאמת נהיינו צוות אדיר ופרויקט מכובד", היא אומרת. "אנחנו כבר מפתחים את הדורות הבאים של המערכת". העבודה, היא מדגישה, אף פעם לא מסתיימת. "אנחנו כל הזמן רוצים להיות מוכנים לדבר הבא – או להבין מה הדבר הבא שתפס אותנו ואנחנו צריכים להתכוונן אליו".

ד"ר ברקוביץ' מודה שאיש מהם לא דמיין ב-2004 לאן זה יגיע. "המשימה הייתה מאוד צנועה, בסך הכול התרעה לשדרות", הוא אומר. "אני לא חושב שמישהו מאיתנו דמיין לעצמו למה היא הולכת. אף אחד לא האמין שהיא תוכל לעשות כל כך הרבה". והצלחתה אולי נמדדת דווקא בכך שקשה היום לחשוב עד כמה המציאות הייתה אחרת בלעדיה. "היום אנשים לוקחים את זה כמובן מאליו, שיש התרעה", אומרת ח'.

ראש עיריית שדרות דאז, אלי מויאל המנוח, ניסח את המתח הזה היטב כשב-2006 התבקש לאשר את החלפת השם ל"צבע אדום". "אין לי שום בעיה לשנות את שמה של המערכת", אמר, "אבל היינו מעדיפים שירי רקטות הקסאם יופסק גם הוא לחלוטין". השם השתנה, האיומים התחלפו וגם המערכת התפתחה כמעט לבלי הכר. אבל הדרישה הטבעית של תושבי הגבולות נשארה בדיוק כפי שהייתה אז: לחיות בלי קסאמים, עפיפוני תבערה או רחפני נפץ מעל הראש.

הפרטים המופיעים בכתבה אושרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.