"משהו בי נשבר, הרגשתי שבאמת אני לא מסוגלת"

עדי אשכנזי כבר רגילה להצחיק את כולם. אבל אחרי 7 באוקטובר היא הייתה בטוחה שזה נגמר, שלא תוכל יותר לצחוק, בטח שלא להצחיק מישהו. עכשיו, כמעט שלוש שנים אחרי, היא שוב על הבמה, מחפשת מחדש את הדרך לצחוק, גם כשהמציאות עדיין לא ממש נותנת סיבה. הפעם מצטרפת אליה אשירה, אלמנתו של סגן-אלוף תומר גרינברג, מפקד גדוד 13 בגולני, שנהרג בקרבות בעזה בדצמבר 2023. לאחר מותו נותרה אשירה עם בתה ארבל, שהייתה אז רק בת 4. והשתיים - עדי ואשירה - עולות למופע סטנדאפ משותף.

"שלום!", אומרת אשירה לעדי, כשהן נפגשות מאחורי הקלעים.

עדי: "היי! היי! איך אני מתרגשת לפגוש אותך".

אשירה: "אני פוחדת בטירוף".

עדי: "כן?".

אשירה: "אני פוחדת".

עדי: "למה את פוחדת? זה הטבע שלך".

אשירה: "נכון, את צודקת, אבל שיצחקו מהבדיחות".

עדי: "אני מאוד מקווה גם. אני גם מתרגשת".

אשירה: "שיבינו שזה לא ערב של שכול. אני לא בטוחה שאנשים מבינים את זה".

אשירה עוד מנסה להתרגל לקונספט החדש ומחייכת: "אימא של תומר מבינה, עשינו תהליך, אבל אני צריכה שכולם יידעו את זה. אני חושבת שכל נשות המשפחה שלו נמצאות כאן הערב".

עדי מופתעת. "וואו. שזה מי?". אשירה מתחילה למנות: "אימא שלו, סבתא שלו, דודה שלו, האימא של הדודה, בת דודה שלו שממש קרובה אליו...". היא מחייכת במבוכה. "מביך. לא חלקתי איתן את הזוגיות שלי". היא מודה שהפעם היא יוצאת מאזור הנוחות שלה. "אני בדרך כלל יודעת לסנן מה אני אומרת לדודה ומה אני אומרת לחברה, אבל פה פתאום כולם בחרו להגיע".

"כתבתי לתומר על הקבר 'חייל שפר הופעתך'"

"את מובילה לכל מיני סיפורים שמאוד מצחיקים אותך, שוב בתור גיבורת האסון, אבל לא בטוח שהם יצחיקו את כולם", עדי מדריכה את אשירה לפני המופע. "אני אוביל למקומות שהם יותר 'סייף סייד', כאלה שיותר קל לכולם לעכל". עדי גם מודה שחלק מהסיפורים שאשירה סיפרה לה בטלפון יישארו מחוץ לבמה. "אין מה לעשות... זה ההומור שלך ושל תומר...".

אשירה מדגימה: "הבדיחה הכי מוכרת שלי, שאף אחד כבר לא זוכר שזו אני, היא מיום הזיכרון הראשון ששמתי לתומר על המצבה קופסה עם גלח"ץ ומראה, והיה כתוב עליה 'חייל, שפר הופעתך'". עדי צוחקת, אבל מבקשת להבין את הסיטואציה. "פשוט השארת את זה על הקבר והלכת?". "עם נר", אשירה מהנהנת. "כולם הזדעזעו. שאלו 'מי החוצפן ששם את זה?', ואני רק חשבתי לעצמי: אם יש מישהו שהיה נקרע מזה מצחוק - זה תומר. כי תומר היה שופט חיילים על דברים כאלה".

עדי, אני יכול להניח שזאת לא עוד הופעה בשבילך?
"אני אחרי הרבה מאוד הכנה, וחוסר שינה בלילה", היא מודה. "אשירה לוקחת את הערב הזה, ובמיוחד את האבל, למקום מאוד מאוד אישי. אני לא בנעליים שלה, אני מאוד רגשנית. היא רוצה שזה יהיה קליל ומצחיק, ובשיחות המקדימות היא צחקה מהסיפורים של עצמה, ואני פשוט נחנקתי".

"אלמנות באופן כללי זה מין משהו כזה... באמת, אני לא רוצה לפגוע בך כי את נראית נפלא", אומרת עדי לאשירה על הבמה, "אבל זה פרה קדושה. אלמנה זה פרה קדושה. אנשים מרגישים מאוד אי-נוחות. אני לא יודעת אם תסכימו איתי, אבל אני, ברגע שאת פוגשת מישהי שהיא אלמנה כמו שאני עומדת פה מולך, יש תחושה של אשמה".

אשירה: "אני כמעט מתנצלת. אני לא אציג את עצמי בהתחלה ככה. כי אז הם נכנסים לשיחות אישיות, והם... הם מתחבאים בתוך הכיסא שלהם ולא מוצאים את עצמם".

עדי: "אז זה לא קשה לך, זה קשה להם".

אשירה: "זה קשה להם. אני מרגישה צורך להתנצל. הם לא יודעים מה להגיד, מה לעשות. מה, מציעים לי גלידה? מציעים לי בקבוק יין? להציע לי חיבוק? להציע לי מימון פסיכולוגי חינם? אני עוד מחכה להצעות של דייטים. שאם כבר שומעים שאני אלמנה, שיחשבו עליי גם על פרק ב'".

"היא נקרעת מצחוק - ואני זה שובר אותי"

"אשירה צוחקת על אנשים שלא יודעים מה להגיד לה, ואני בדיוק האנשים שלא יודעים מה להגיד לה", אומרת עדי מאוחר יותר כשאנחנו מדברים על זה. כשהיא נותנת עוד דוגמה, הקול שלה נשבר. "היא מספרת שהיא אומרת לבת שלה 'אני מתה', והבת שלה עונה 'לא, אל תמותי, כי אז אני אשאר לבד. אבא מת ועכשיו גם את תמותי?'. והיא נקרעת מצחוק, ואני... זה שובר אותי".

אשכנזי מנסה להסביר: "האנשים שהם בתוך השכול, ובכלל בתוך אסון, יש להם ההומור שלהם", היא אומרת וקולה נשבר, "מותר להם, ולה אין גבולות".

25 כבר שנים שעדי היא אחת הנשים המצחיקות ביותר בישראל. מעטים הנושאים שלא הצליחה להפוך לבדיחה. הטיימינג הקומי החד שלה, יכולת האלתור יוצאת הדופן, הפכו אותה לסטנדאפיסטית מצליחה ואהובה מאוד. אבל כמו כולנו, גם היא גילתה שיש רגעים שפשוט אי אפשר לצחוק בהם.

"סטנדאפ מדבר את הלב שלך, את הרגשות שלך, את ההערכה העצמית שלך, את הביטחון שלך בחיים שלך", היא אומרת. "ומשהו בי נשבר, כמו כולם, כמו כל אזרח במדינה. הרגשתי שבאמת אני לא מסוגלת. ההצגה חייבת להימשך זה משפט שאף פעם לא דיבר אליי.

"ובסטנדאפ יש המון כאב. אני בוכה על הבמה גם בהופעות סטנדאפ, ואני הרבה פעמים מדליקה נרות זיכרון על הבמה ונושאת תפילה עם הקהל, וזה דברים שכן קיימים, כי פשוט זה מה שיש, כאילו, אין מה לעשות".

"כשאני עולה לבמה ביום שנופלים חיילים, או שחווינו אסונות מאוד מאוד קשים, אז אין מצב שזה לא ייכנס לבמה. אני לא יכולה להעביר דף", היא מוסיפה.

"אמרו לי כבר הכול, גם דברים שלא במקום"

השיחה בין עדי לבין אשירה חוזרת שוב ושוב לאותה נקודה: לא רק ההומור השחור, אלא המבוכה שהוא מעורר. גרינברג דווקא מבקשת לשחרר את הפחד הזה. היא מסבירה שדווקא דרך ההומור אפשר לנהל את השיחה שממנה אנשים כל כך חוששים. "בואו נתרגם את השפה למשהו מצחיק. אי אפשר כל היום לבכות. אין לי כוח לבכות יותר".

"משהו בי נשבר, כמו אצל כולם"

עדי נשואה לאיתן, אימא לשלושה, ומתגוררת ברמת השרון. 7 באוקטובר לא שינה רק את המציאות שסביבנו, הוא גם שינה את הדרך שבה עדי חושבת על הומור, על הגבול הדק שבין צחוק לכאב.

מחוץ לבמה עדי מצאה את עצמה פעילה יותר במאבקים יותר משמעותיים, יותר עמוקים. "מתוך כוונה לנסות להועיל". "מה זה? אנחנו השתגענו? איפה הנאמנות של המדינה לאזרחים שלה? איפה?", נאמה על הבמה בכיכר החטופים.

"באמת הייתי בבית הרבה זמן", היא משתפת. "הייתי נורא נורא מדוכאת. כמו כולם. הייתי שבורה". היא חושפת שרק אחרי שהתייעצה עם הרבנית ימימה מזרחי החליטה לנסות לחזור. "היא אמרה לי 'תחזרי'. אמרתי לעצמי שאולי זאת באמת המחויבות שלי. אם אותי שום דבר כבר לא מצחיק, אולי אני כן יכולה להצחיק אחרים ומהר מאוד הרגשתי שזה מחזק אותי ואת הקהל".

"המטרה האישית שלי בהופעות היא להצחיק, אבל גם למצוא את החיבור, למצוא את נקודת המכנה המשותף הרחב של כולנו, ולהתעודד מזה כקהילה, כאילו, למצוא ביחד כוחות גם לתקומה", היא מוסיפה.

"התרגשתי כשאמרת 'משפחות ירקות' בטקס"

"מצאת את עצמך מנחה את טקס הזיכרון", אומרת עדי לאשירה על הבמה. "באמת שאפו גדול על איך שעשית את זה. טקס הזיכרון של 7 באוקטובר, בפארק הירקון, שהנחית עם צחי הלוי. מאוד התרגשתי כשעמדת מול הקהל ואמרת: 'משפחות ירקות'. הבאת בעצם זווית אחרת על אותן משפחות".

אשירה: "אני אפילו לא זכרתי", נקרעת מצחוק.

עדי: "לא זכרת, אבל הקהל כן זכר".

אשירה: "שתי חברות הזכירו לי מיד אחרי".

מאז נפילתו של תומר, אשירה ומשפחת גרינברג מקדישים את חייהם להנצחתו. אחד המיזמים הבולטים הוא "בדרכי תומר", מסלול טיולים המורכב מ-18 מקטעים מצפון ועד דרום. תומר ואחיו אהבו לטייל בארץ בעיקר בג'יפים ששיפצו במו ידיהם.

"לא דמיינתי שום בדיחה שאני יכולה להגיד בהלוויה או בשבעה, ובטח שלא דמיינתי אותו מת", אומרת אשירה במופע עם עדי. "הוא מין כזה סופרמן. קורה משהו, הוא טס לשמיים, מפיל מטאור, מביא את חיל האוויר".

עדי: "כן, זה באמת ככה? זאת אומרת, לא כל לילה הולכים לישון ואומרים: 'וואו'. רק שלא תהיה דפיקה בדלת? תכלס, הבן אדם לוחם בכיר".

אשירה: "תשמעי, הבן אדם שרד את 'צוק איתן', הוא שרד החלפת חיתולים של ארבל. הוא לא יכול למות כאילו בעזה מידי חמאס. יש דברים יותר מסוכנים בחיים".

אשירה, יש תחושה שאפשר להגיד לך הכול. אצל קומיקאי אין תגובות, אין טאבו.
"אני חושבת שאמרו לי הכול בשנתיים פלוס האלה".

עדי: "איזה דברים לא לעניין?".

אשירה: "היו דברים שהם לא תמיד במקום, ו..."

עדי: "את רוצה להגיד את שמות האנשים שנגמור עם זה פה עכשיו?"

אשירה: "אני אשלח לך רשימה?".

עדי: "כן".

אשירה: "בסוף אני מקבלת אהבה".

עדי: "כשהיא אומרת 'אנשים אומרים', אני יודעת שהיא מדברת עליי. אני בדיוק האנשים שלא יודעים מה להגיד. אתה כאילו, אתה רוצה רק לאהוב, אתה רוצה לא לדרוך, ואתה דורך".

אשירה: "אבל מה תעשה? חצי מדינה שכולה עכשיו. מאז ה-7 באוקטובר יש לך 1,200 ומשהו אזרחים שרק נרצחו. יותר מ-1,000 חיילים שנפצעו, נרצחו, חברים שלהם איבדו. כולנו נלך על ביצים כל הזמן?"

עדי: "כן".

אשירה: "אז אי אפשר. בואו נתרגם את השפה למשהו מצחיק. אי אפשר כל היום לייבש את הדמעות. אין לי כוח לבכות יותר".

"נולדתי מחדש ביום שתומר מת"

"הייתי נשואה, אני כבר לא", אומרת אשירה בכאב. "לא בחרתי להיפרד מתומר. מתוך הדבר הזה אני מייצרת חיים חדשים. נולדתי מחדש ביום שתומר מת, וזה לאו דווקא לידה שמחה וצוהלת שכולם שמחים ממנה. בכינו, התחבקנו, ותלשו לי את חבל הטבור של האהבה הזאת".

"אני לא יודעת איך להתחיל. והתחלתי מהדברים הכי קטנים שיש. מה תומר אהב? איזה קפה הוא אהב? לשם הייתי הולכת לשתות את הקפה שלי", היא ממשיכה. "איזה ספרים הוא וארבל היו קוראים ביחד? את החולצה שהוא הכי אהב שמרתי קרוב אליי. מי החברים שלו? שאני רוצה שיהיו קרוב אליי".

עדי: "את ישנה עם החולצה שלו?".

אשירה: "כבר לא. זה מצמרר מדי. אני מעדיפה אותה מקופלת בארון. כשאני צריכה, אני מוציאה אותה לעצמי".

עדי: "אני רוצה להגיד לך שאת באמת השראה אמיתית, ותודה רבה לך על כל כך הרבה נחמה ותקווה, וכל כך הרבה נשימה שאת נותנת לנו בתוך הסיפור האישי שלך. הייתה לתומר אישה מדהימה בחייו וגם אחרי מותו. תודה רבה לך על כל מה שאת מביאה".

בשנה האחרונה, אשירה מנסה להגשים את החלום המשותף שלה ושל תומר: להביא אח או אחות לארבל. גם ערב הסטנדאפ המיוחד עם עדי הוא חלק ממפעל ההנצחה, עוד דרך לספר את הסיפור של תומר. אבל אולי גם להזכיר שגם אחרי האובדן הגדול ביותר, הצחוק לא בא במקום הכאב, הוא פשוט חי לצידו.

אשירה: "אין נכון או לא נכון בלהתאבל. ניסיתי כל כך הרבה דברים. אין משהו אחד שעובד. זה סט של דברים. אני גם בטיפול, ואני גם עושה אמבטיות קרח. בסוף זה נורא מה שקרה, לי ולכולם. אבל תומר לימד אותי משהו מאוד פשוט: כשיש כוס, להסתכל על חצי הכוס המלאה. ובחיים האלה לא נשאר לי הרבה. נשאר לי את ארבל, ונשאר לי... התאלמנתי בגיל 32".

עדי: "כן, פאקינג את צעירה כל החיים לפנייך".

אשירה: " מה אני אמורה לעשות?".

עדי: "למה לבכות? את צריכה להתקדם".

אשירה: "אני לא יכולה לשבת עם הכבדות הזאת כל יום, אז אני צוחקת על הכבדות הזאת".

"היית מושלמת", אומרת לה עדי בסוף המופע ומחבקת אותה. "מעל ומעבר לכל מה שיכולת לדמיין. תודה".