הצתות ואיומים בחצר האחורית של ת"א: כך הפכו בתי הקפה לחזית החדשה במלחמות הדת

המפגש עם שחף שריקי מתקיים בראשון בבוקר, בשקט שאחרי הסערה. "זו כנראה רק תחילתה של הסערה", היא פוסקת ומיד משתפת שעל ליבה. "היום עשיתי את הטעות של כל חובבן, ונכנסתי לקרוא תגובות בפייסבוק ובכל מיני כתבות. וואו, כמה ספקולציות, וכל אחד יודע וכל אחד מכיר. ראיתי שם הכול. פרוטקשן מככב כמובן, שאני מעורבת בפלילים, גם שאני מארגנת עסקאות סמים. עכשיו, אני אפילו לא 'וויד פרנדלי', אתה מבין? ואנשים כותבים את זה בביטחון. מדהים".

"הדברים ששמעתי וקראתי שם הצחיקו אותי נורא, ואז הפסיקו להצחיק אותי, כי פתאום הבנתי את גודל הנחרצות שיש בזה. כל אחד מאוד מתבצר במקום שלו ויודע הכול, בצדקתו. וכמובן נכנסו לשם הדיונים של שמאל, ימין, קפלניסטים, הסתות, בן גביר. הכול יצא מפרופורציה".

כמה ימים קודם הוצת בית הקפה החדש שלה ברמת גן, בנדיטה, בפעם השלישית תוך חודש וחצי. בפעם הראשונה, השולחנות שהושארו בחוץ במהלך הלילה הם שהוצתו. לפני שבועיים התקדמו המציתים שלב וכבר הבעירו את אחד הקירות החיצוניים. הם לא שבעו נחת ושבו כעבור שבוע כדי להצית את דלת הכניסה. בשלוש הפעמים, אפשר להירגע, הנזק היה קל בלבד.

ההצתה בחודש מאי:

ההצתה בחודש יולי:

על שריקי, שעדיין לא מבינה מאיפה זה בא לה, נחתה בבת אחת מנה שלא הופיעה בתפריט: תשומת לב ציבורית, פוליטית ותקשורתית, מוגשת רותחת. בין היתר המקום הוא כבר אבן שואבת לפוליטיקאים, בעיקר מועמדי הפריימריז של "הדמוקרטים" שזיהו הזדמנות פז לפוטו-אופ. ובשבת האחרונה, יום קודם לפגישתנו, התמלא בית הקפה המאוד-קטן שלה בהרבה יותר מתכולתו. מאז שהפך בית הקפה השכונתי הקטן למוקד עניין ארצי אפשר למצוא שם גם דוכני אלכוהול ואפילו זמרים שמגיעים להנעים את שהות הסועדים. עבור שריקי, שמתהלכת בין הרבים הללו ככלת בת מצווה נבוכה, הסערה היא בכלל לא ההצתות אלא מה שבא בעקבותיהן.

"אני כל כך לא מבינה בזה כלום", היא אומרת. אחד אחר ודאי היה מדושן עונג מתשומת לב, אבל היא לא. "כל פעם שמגיע איזשהו חבר כנסת, צריכים לעשות לי במטבח בריף מי זה. אין לי מושג מי האנשים האלה. הלוואי שחוץ מהקידום העצמי שלהם, זה גם ייתן להם אפשרות באמת לקדם ערכים, שזה יניב משהו לטובת הכלל". בתוך כל המהומה הזו כמעט נשכח פרט קטן: שריקי לא פתחה מטה מאבק. היא פתחה בית קפה.

"זה אפילו לא היה החלום שלי, זה היה צורך שלי. רציתי מקום מפגש, ליצור קהילה קטנה ושכונתית שבה אנשים יכירו אחד את השני. ולשמחתי זה באמת קורה: שולחנות שלמים של אנשים שיושבים לבד מתחברים לשולחן אחד גדול, ומתקיימות פה שיחות של אנשים זרים שהופכים ממש לחברים לקפה על בסיס יומי. לא חשבתי על רשתות חברתיות, לא רציתי שיכירו אותי מחוץ לשכונה. פתחתי אינסטגרם רק בעקבות מה שקרה, אבל רציתי משהו קטן, קהילתי, מכיל, טעים. וקיבלתי רעש וצלצולים. זה היה אנטי לכל מה שאני ולכל מה שאני יכולה לספוג".

"בעל כורחי אני צריכה לשאת דגל"

אחרי ניסיון ההצתה הראשון היא לא הסכימה לדבר עם אף כלי תקשורת, גם אחרי השני לא. כשהגיעה הפעם השלישית שריקי, כבר הרגישה מחויבת. אל עולם הקפה הגיעה שריקי רק לפני חצי שנה, אחרי שנים ארוכות בתחום האופנה - דווקא באזורים האפורים והנוחים לה יותר: לא בקדמת הבמה, אלא מאחוריה - לא מעצבת, תדמיתנית, שם נהנתה מכל רגע שתשומת הלב לא הופנתה אליה. וגם עכשיו, כשהיא בכל זאת מתראיינת, קשה להתעלם מסימני אי-הנוחות.

"נתתי שירות למעצבות אופנה, חוץ ממני ומהן אף אחד לא ידע על קיומי", היא מספרת. "עשרים שנה הייתי מאחורי הקלעים, והיה לי מאוד-מאוד נוח במקום הזה, ואני מרגישה שעכשיו בעל כורחי אני צריכה לשאת איזה דגל או משהו שקצת גדול ממני. גם אין לי יותר מה להגיד על זה מעבר לבן אדם הממוצע שחי פה במדינה".

ומתי מתחיל החלום לפתוח בית קפה?
"ב-7 באוקטובר. כמו כולם, גם אצלי זה נחווה כטלטלה איומה. אז ב-8 באוקטובר הגעתי להחלטה שאני סוגרת את העסק שלי, שאני צריכה משהו עמוק יותר. לא רק אני מול הלקוחות. הבנתי שהאינטימיות הזאת כבר מבודדת אותי. הבנתי שמה שנורא אהבתי אצל הלקוחות שלי זה שאירחתי אותן. הן היו מגיעות אליי לסטודיו, שותות קפה, קצת עובדות, פותחות שולחן, ואז מגיעה עוד לקוחה ועוד לקוחה, ופגישה נכנסת לתוך פגישה, ונוצרה איזושהי קהילה קטנה ואיזשהו שיח. הבנתי שאני רוצה לארח, לא מעניין אותי אם התוצר שאני מביאה הוא בגד, עוגה או סנדוויץ'".

אחרי תקופה שבה עבדה בתחום ההלבשה בלהקת המחול בת-שבע הגיע סוף סוף הרגע של שחף שריקי. כשחנות האופניים השכונתית ליד הבית שבו היא ובן זוגה מתגוררים מזה שבע שנים נסגרה - היא עטתה על הנכס. אחרי תקופת שיפוצים קצרה ה"בנדיטה" נפתח בפסח האחרון. בשבועות הראשונים, מתוך הקושי למצוא עובדים התנהל המקום כמעין עסק משפחתי. בן הזוג, עדי, עבד לצידה ואפילו ההורים נקראו לתת יד. "זה תפס בצורה מטורפת. זה רק מראה לי שאני עונה פה על איזשהו צורך, שהוא לא רק צורך שלי", היא אומרת בנחת.

כשראיתי את זה נחנקתי, לא ידעתי איך להגיב

אם הסיפור של בנדיטה היה נשמע כמו חריגה, כמה בלוקים משם מתברר שהוא כבר חלק מתבנית. גם בר ג'נאח מצא את עצמו, ואת העסק שלו נקלע למלחמות שבת. אצלו לא הייתה זו הצתה אלא שמשת העסק שנופצה באפריל 2025, זמן קצר אחרי שפתח. "זה קרה בשבת הראשונה של העסק. היה פה טירוף, מפוצץ באנשים. אבל בצוהריים, איך שסיימנו את המשמרת וסגרנו את המקום, הלכתי לסניף השני שלנו כי הוא ממשיך לעבוד עד יותר מאוחר, ואני מקבל טלפון מעובד שלי שאומר לי שאבא שלו עבר ליד העסק וראה שמשהו קרה לחלונות".

"זה קרה במהלך השבת, כלומר לפני שהשבת יצאה. אני לא מבין מה קורה. כשחזרתי הנה ראיתי חלון מנופץ לגמרי. ואז אנחנו הולכים למצלמות, רואים שני חבר'ה, אחד ממש בלבוש שחור-לבן, עם חזות חרדית, שמים את הידיים שלהם על החלון, מבינים שאין אף אחד בתוך העסק. ואז אחד נשאר פה, ממשיך להסתכל על העסק, וחבר שלו הולך לאזור הפחים, מוצא שואב אבק, מביא לו, והם מטיחים את שואב האבק בטירוף על החלון, ואז גם לוקחים אותו כדי שלא להשאיר ראיות, וממשיכים הלאה בחייהם".

"הגיעו לפה דתיים שבאו לתמוך, הגיעו לפה מכל קצוות הקשת ומכל הארץ. משוגע", אומר ג'נאח ומבקש להדגיש שהמקרה הפרטי שלו רחוק מלייצג את רוח העיר. "העירייה תמכה בטירוף, שלחו לנו לפה הופעות, דאגו שנמשיך ושלא נפחד. לא קיבלנו שום דרישה לפרוטקשן או משהו, אבל ישר הגשנו תלונה במשטרה, מצאו את הבן אדם, והוא הודה במעשים שלו. בחור בן 45 בערך, מהעיר, שפשוט לא היה בא לו בטוב מה שקורה פה".

את "בר קפה" הוא מנהל יחד עם בן זוגו, עומר. בעסק שני שותפים נוספים, בעל ואישה שנמצאים יותר מאחורי הקלעים. יחד הם מין קונצרן קטן של שני זוגות שחולש כבר על שלושה בתי קפה בעיר. כולם נפתחו בשלוש השנים האחרונות, כולם מרוחקים יחסית ממרכז העיר. בקרוב, הוא מעדכן - אמור להיפתח המקום הרביעי, שגם הוא כמו שלושת האחרים יהיה פתוח ביום המנוחה.

בר ועומר לא רק שאינם מסתירים את העובדה שהעסק שלהם מנוהל בידי שני בני זוג גברים, הם חוגגים את הזיהוי של בתי הקפה שלהם עם הקהילה. בעיר ליברלית כרמת גן זה כמובן עובר בשלום, לרוב. אבל בחודש שעבר, חודש הגאווה, הגיע לפתחם איום, אומנם תרבותי משהו, אך עדיין איום, שהגיע לחשבון הוואטסאפ של בר. "ערכנו פה פעילות עם המרכז הגאה ברמת גן, פרסמנו את זה בסטורי שלנו באינסטגרם, ואז קיבלתי הודעה שאומרת: 'היי, אנחנו לא נגיע אליכם יותר'. לא הבנתי מאיפה זה מגיע, שאלתי אותו, הייתי בטוח שזה איזה לקוח שנשרפה לו הפיצה והתעצבן עלינו. אז הוא המשיך ואמר: 'כי אתם תומכים בקהילה הגאה, אני מתנגד לחילולי השבת ההמוניים שאתם עושים'. אני אפילו לא ידעתי איך להגיב. נחנקתי. שלחתי את זה לבעלי, שמנהל לנו את הסושיאל, והוא אמר: 'בר, אנחנו עולים עם זה. אני חייב להעלות את זה'. זה התפוצץ בטירוף". בני הזוג אפילו השתמשו בהקלטה המאיימת והכינו סרטון הומוריסטי שעלה גם הוא לאינסטגרם של העסק.

"יש לי עובדת בת 15 שהיא מחוץ לארון וזה שאני ועומר בעסק מחזק אותה", מוסיף ג'נאח. "היו לי בעבר גם עובדים שעדיין בארון שזה מאוד עוזר להם לעבוד דווקא אצלנו. מתוך עסק של 50 איש, יותר מ-20 אחוז שהם מהקהילה הגאה. אני לא פונה לקהילה הגאה, הם באים הנה מיוזמתם כי זה מקום בטוח".

גם אצל מאור שמאי ההזדהות עם הקהילה הגאה הפכה למוקד עוינות. חודשים ספורים לאחר שפתח את בית הקפה, בחודש הגאווה, נתלשו הדגלונים שתלה. "בחורה מוועד הבית של הבניין, שהיא דתייה, ביקשה שלא אתלה את דגלי הגאווה ואמרה לי בצורה מאוד מפורשת: 'למה אתה צריך להביא את כל ההומואים האלה לבית קפה?' עירבתי את ראש העירייה, חששתי שהולכת להתכנס נגדי קואליציה, כי אני נמצא סמוך לבית כנסת. דווקא מבית הכנסת לא חוויתי התנכלות, זה הגיע דווקא מהכיוון של הוועד.

"יש כאן אפילו ראש ישיבה מבני ברק שיושב פה ב-11 בלילה"

"אנחנו מגיעים לפה בצוהריים לפתוח את המקום ואני רואה שאין דגלים. כבר למוחרת תליתי את הדגלים מחדש, פי שניים מהכמות שהייתה. והיום דגלי הגאווה תלויים פה בגאווה, תרתי משמע. אנחנו גאים להיות 'סייף-ספייס' ולקבל את כולם", אומר שמאי. הוא מספר שרבים מעובדי בית הקפה וגם מלקוחותיו נמנים עם הקהילה הגאה ומוסיף כי גם השנה נתלשו שוב דגלי הגאווה שתלה במקום.

אצל שמאי החלום להיות בעלים גאה של בית קפה קינן שנים רבות, במקביל לקריירה כעורך דין. אבל החשש היה גדול יותר מהחלום. לפני כמה שנים הוא וזוגתו אז, סילה, כבר החלו יחד את התכנונים להגשים את החלום. בשיא התהליך התגלה אצלה סרטן אלים במיוחד. כעבור חודשים בודדים סילה נפטרה. שמאי זנח את החלום וחזר לעבודתו ("אפילו לא סיפרתי לחברים בעבודה שהיא נפטרה"). רק לפני שנה, אחרי שהצליח לגבור, לדבריו, על דיכאון של כמה שנים נפתח המקום שנושא את בשמו את כתובותו, "הרא"ה 39" - צמוד לגבול עם בני ברק - לזכרה של סילה. דווקא אצל שמאי, הסטרייט, בית הקפה נהפך מוקד נוסף של הקהילה, לא פחות מאשר אצל בר ועומר, אולי אפילו יותר. והוא בכלל לא התכוון.

"אני לא כשר, ובכל זאת יש לי כאן כמה לקוחות דתיים. יש לי אפילו ראש ישיבה מבני ברק שיושב אצלי ב-11 בלילה. אני לא אגיד את שמו, אבל הוא ראש ישיבה שנחשב רדיקלי מאוד-מאוד, והוא מכבד את המקום ומכבד אותי. לקראת יוני 2025, בחודש הגאווה הראשון מאז פתיחת המקום, הגיעו לכאן כמה לקוחות מהקהילה הגאה וביקשו שאשים דגלים. אמרתי להם שאני בכלל לא מבין למה אני צריך את זה, אבל הם הסבירו לי שאין מקום ברחוב הרא"ה, במיוחד בציר הזה של בני ברק, שהם יכולים להזדהות איתו. זרמתי איתם ותליתי את הדגלים. דווקא בגלל שרצו להסיר אותם, לא ויתרתי והשארתי אותם. אני גאה להוות מקום של כיף לאנשים".

כאן הסיפור המקומי מתחיל להישמע מוכר מאוד. מלחמות שבת הן כמובן לא דבר חדש. בשנות ה-70' היו אלו הכבישים, בשנות ה-80' בתי הקולנוע, בשנות ה-90' המרכזים המסחריים. כמעט תמיד נידונו המלחמות הללו לכישלון. אבל במין השלמת מעגל שכזו הן חוזרות עכשיו אל מה שנדמה היה שהוא מעבר לוויכוח, אל בתי העינוגים, אותו מונח שמלווה אותנו כמעט 80 שנה, מאז שבן-גוריון שלח את מכתב הסטטוס קוו. הפגנה היא דבר אחד; הצתה ושבירת שמשות הן כבר מעבר חד מדי ממחאה לאיומים, ואולי שלב חדש, שבו היהדות היא אולי תירוץ למי שמחפש לצאת גבר.

שריקי מספרת שאצלה המחשבה להישאר סגורים בשבת לא עלתה בראש אפילו לא לרגע. אבל כבר בשלב השיפוצים התחילו להגיע איומים, מרומזים יותר או פחות, שיש מי שלא אוהב את הרעיון. "אני קוראת לזה 'איומים עם חיוך', אנשים נחמדים, אבל איומים. ולא סיפרתי ולא דיווחתי, לצערי, כי באמת שלא ייחסתי לזה שום חשיבות. לפעמים גם באים ומקניטים פה בפני לקוחות. מדי פעם עוברים פה ילדים וצועקים דברים. איום אחד רציני מאוד הגיע מאיש מבוגר, משכיל, מוכר פה בעיר שאיים עליי בלי שום בעיה, בלי שום בושה, מול לקוחות, ועמד מאחורי זה".

"אמר לי שיציעו לי כסף כדי לסגור, ושהם ימשיכו לנסות שוב ושוב"

האיומים במקרה שלה עברו למעשים מהר למדי. היא מספרת כי ימים בודדים אחרי ניסיון ההצתה הראשון כבר קיבלה דיווח שהמשטרה תפסה את המצית, שבינתיים שוחרר. לדבריה, נאמר לה כי בין היתר בשל היותו קטין (בדיווח אחר פורסם כי העציר שוחרר לאחר שהתברר כי נעצר לשווא ואינו המצית). האחראים לשני המקרים הנוספים טרם נתפסו.

"אני מאמינה שאלה חבר'ה מהעיר, מהשכונה, שהם בשליחות של אנשים קצת יותר מבוגרים", אומרת שריקי. לדבריה, לאחר ניסיון ההצתה הראשון הגיע אליה איש דת, שלטענתה ביקש תחילה להרגיע את הרוחות. "חשבתי שזו גם המטרה שלו, אבל בפועל הוא אמר לי שיציעו לי כסף כדי לסגור בשבת, ושהם ימשיכו לנסות שוב ושוב עד שאסכים", היא מספרת.

במורד אותו הרחוב שבו פועל המקום של שריקי, נפתחה כבר לפני כמה שנים המבורגרייה מצליחה שהייתה לעסק הראשון בשכונה שפתח בשבת. בעקבותיה נפתחו גם פיצרייה, גלידרייה ובית קפה נוסף, כולם ברחובות סמוכים בשכונה. עד אז, השבתות בשכונת רמת יצחק היו בגדר שממה. לאחרונה החליט בעל ההמבורגרייה החלוצית לסגור את העסק בשבת, אחרי שנהג לפתוח אותו במשך שנים. שריקי משוכנעת שההחלטה קשורה לאותם אנשים שאיימו גם עליה. בשבוע שעבר הודיע גם בית קפה נוסף, הפועל דווקא במרכז העיר, כי הוא סוגר בשבת - אך הבהיר בחשבון האינסטגרם שלו שאין כל קשר בין ההחלטה לבין הסערה הנוכחית.

ואכן, קשה להתעלם מכך שמה שמתרחש כיום בשכונות רמת גן הוא תולדה של מהפכה של ממש. עד לפני שנים ספורות היה קשה למצוא בעיר עסקים פתוחים בשבת, מחוץ למרכז העיר. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז תקופת הקורונה, המציאות השתנתה: גם השכונות המרוחקות יותר, שבהן פועלים שריקי וג'נאח, החלו להתמלא בעסקים שפתוחים בשבת. הסגרים, שכפו על התושבים להישאר קרוב לבית, גרמו לרבים - ולא רק ברמת גן - לחפש מקומות בילוי שאינם דורשים להיכנס לרכב.

רמת יצחק, השכונה של שריקי, תמיד הייתה תערובת ישראלית קלאסית שמכילה את כל גווני הישראליות. בית הקפה שלה נמצא בדיוק בנקודת האמצע בין שלושה בתי כנסת ואת היחסים עם תושבי האזור שומרי השבת היא מגדירה כמצוינים. "יש דתיים שנכנסים ומבקשים ממני שאצלם אותם, כי הם רוצים להראות את זה ולהפיץ שהם מגיעים, שזה לא חלק מהם. ואני מקבלת הודעות של אנשים דתיים וחרדים, גם מבני ברק וגם מירושלים, שהם מתביישים בזה. אני אומרת להם שהבושה היא לא עליהם", ההבחנה הזו חשובה לה: המאבק, מבחינתה, איננו מול הדתיים של השכונה, אלא מול מי שמנסה לדבר בשמם. "זו לא רוח השכונה. וחיים פה יחד, והכול טוב, וכל אחד עושה מה שהוא רוצה. זה לא הסיפור. הסיפור הוא קבוצה ספציפית שמנסה להלך אימים פה, גם על עסקים וגם על תושבים".

"אנשים בשבת עומדים ומחכים שתפתח את העסק. אני פותח בשבת ב-8:00, וכבר ב-7:30 יש תור בחוץ. זה מטורף. אין לאנשים מה לעשות, וגם אין פה תחבורה ציבורית נורמלית", אומר ג'נאח, ומתייחס לבית הקפה הראשון שלו בשיכון ותיקים - שכונה ליברלית מאוד שנושקת לירקון, ולא לבית הקפה ששמשותיו נופצו.

החצר האחורית שמושכת אליה את הצעירים של תל אביב

"ביום שפתחתי את העסק פרסמו פוסט בקבוצת הפייסבוק של צעירים בעיר: 'פתחו בית קפה חדש, גם הוא לא יהיה פתוח בשבת, איזה באסה'. זה היה הדבר היחיד שפרסמו על העסק שלי", הוא מספר. "היה אז עוד בית קפה אחד, כשר, שלא היה פתוח בשבת. היו שם תגובות מאוד-מאוד קיצוניות, כמו: 'אם העסק לא רוצה לארח אותנו בשבת, אז גם באמצע השבוע הוא לא ייהנה מאיתנו'. הפוסט הזה גרף בערך 200 לייקים. ראיתי אותו ולא נשארתי אדיש, הייתי חייב להגיב. כתבתי תגובה מאוד ארוכה, וגם כתבתי שיש כוונה לפתוח בשבת בהמשך: 'אז רגע לפני שתוקפים אותנו על זה שאנחנו לא פותחים בשבת, רק תבינו שאנחנו בתקופת הרצה, ושממש עוד חודש, חודשיים, שלושה, אנחנו נתראה גם בשבת'. התגובה שלי קיבלה 2,500-2,000 לייקים, על פוסט שקיבל 200. מספיק לבוא לראות מה קורה כאן בשבתות - זה ממחיש את הצורך של הקהל שלנו".

"האזור שאני נמצא בו לא מאופיין בחיי לילה או בקהילה תוססת מבחינה עסקית", אומר שמאי. "הייתי עוף זר ברחוב הזה. אבל העירייה עזרה לי בהמון דברים. בהתחלה היה קשה באזור הזה להביא את כל הצעירים, כי אין כאן חיי לילה", אומר שמאי שסוגר את המקום בשעה 01:00 (מאוחר מאוד במושגי רמת גן). "אבל הצעירים מגיעים לפה, ואני רואה כל פעם לקוחות חדשים, וזה מרגש. שישי-שבת זה הנפח המשמעותי בעבודה אצלנו, גם במקום וגם בהזמנות. אם פעם תל אביב הייתה 'עיר ללא הפסקה', אז היום תל אביב היא עיר שלאט-לאט הולכת ונסגרת לאט-לאט, ורמת גן הופכת להיות... לא הייתי אומר החצר האחורית, אבל רמת גן היא זו שהופכת להיות יותר העיר ללא הפסקה. גם מבחינת מחירי השכירות, הרבה חבר'ה צעירים זולגים לפה, נהיית פה חלופה לתל אביב".

"יש לשכונה הזו הגירה מטורפת מגבעתיים ומתל אביב", מסבירה גם שריקי, שבעצמה עברה לשכונת רמת יצחק מגבעתיים. "והפעולות שעושה ראש העירייה גם כאן, שנלחם על הליברליות של העיר, זה מטורף, אני לא מכירה עוד עיר שפועלים בה בצורה כזו. אני מאחלת ל'קפה סמטה' בירושלים שיקבל רבע מהגב שאני מקבלת פה. אני זוכרת שבשנה הראשונה שגרתי פה, היו על בניינים שלטים מטורפים של 'יחי המלך המשיח' וכל מיני כאלה. עד שהעירייה שמה לזה סוף. הרחוב היה מכוער ומטונף ונראה כמו בני ברק. הייתי בדיכאון כשעברתי לעיר הזאת, לשממה הזאת. הרגשתי שאני יוצאת מהבית שלי לבית קברות. אבל אני עפה עליה עכשיו, הכול השתנה פה. וכנראה שינויים מביאים מלחמות. אם צריך להילחם, נילחם. אני פה, דרך אגב. אם מישהו חושב שזה מדגדג לי באיזשהו אופן, אז אני פה, זה לא קורה".

"משהו זז במדינה בשנים האחרונות, ורמת גן, כעיר מרכזית, היא מיקרוקוסמוס של הדבר הזה", אומר ג'נאח. "ככל שאתה יותר קיצוני, שומעים אותך יותר, ואתה גם רוצה שישמעו אותך, אז אתה עושה מעשים קיצוניים. אני כן יודע להגיד לך שהעיר מפוצצת באוכלוסייה גאה, והם כולם בטוב. אבל הקרבה לבני ברק יוצרת בלבול לגבי דברים שקורים בעיר, ואולי הם בכלל לא מגיעים מאנשים מהעיר שלנו, כי רמת גן היא עיר מאוד ליברלית.

"כרמל שאמה הכהן לא מזמן התווכח במועצת העיר על תקצוב מוסד חינוך דתי, כי גם להם מגיע תקצוב. עם זאת, כשהגעתי לרמת גן, ממש בחודשים הראשונים שלי, תלשו דגלי גאווה מחלון של בית של מישהו. אני לא אשכח איך ראש העירייה הגיע ואמר: 'אני תולה בכל הרחוב דגלים'. באותו ערב הגיע מישהו ותלש את כל הדגלים ברחוב. אז מה כרמל עשה? הוא לקח ספסל, צבע אותו בצבעי דגל הגאווה, וכתב בפוסט: 'על כל ספסל שתהרוס בגלל שצבעתי אותו בצבעי דגל הגאווה, אצבע שניים'. בזכותך כל העיר הולכת להיות דגלי גאווה'. מאז אני גאה לגור פה.

"השוויון חשוב לשני הצדדים - גם לנו כקהילה גאה, גם לדתיים וגם לחרדים. יש פה הכול מהכול, זאת רמת גן. פשוט בשנים האחרונות אנשים מנכסים את העיר לעצמם. עצוב".

"חשוב שנמשיך להישאר כאן ולפתוח בשבת, כ'סטייטמנט'. אני היום רחוק ממסורת ומדת, אבל השותפים שלי דווקא קרובים אליה. הייתי שמח למכור כאן ציז'בורגר ומנות לא כשרות, ולהוסיף פרמזן לסלט הקיסר עם העוף. אבל אנחנו מאוד 'כושר-פרנדלי'. לעולם לא נשים בשר וחלב יחד באותה מנה, ואפילו לא על אותו מגש. כל המוצרים שנכנסים לכאן הם בעלי תעודת כשרות, ואנחנו פתוחים בשבת. פתוחים לכולם".

"וזה לא רק שבת. זו מלחמה על איך שאנחנו נראים ואיך שניראה, ואם נרצה להמשיך לחיות פה", מצהירה שריקי לסיום. "כשעברתי לשכונה היו אצלנו בבניין שכנות שכל שישי מוציאות החוצה את הזבל והמים של הספונג'ה וערוץ 14 בקולי קולות, וההתחלה לא הייתה פשוטה בינינו, ואני רוצה להגיד שעכשיו אנחנו בסדר, ממש ביחסי שכנות טובה. והכול בסדר, אז זה כן אפשרי".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv