"עטלף על סטרואידים": הצצה ראשונה למסוק שיפתח לצה"ל אפשרויות הרחק בלב ים

במשך כמעט שנה טייסת 193, "טייסת מגיני המערב" בשמה העברי, שמפעילה מסוקי הסיור הימי בחיל האוויר הייתה סגורה והמסוקים לא טסו. אבל עכשיו, אחרי שנה של המתנה הטייסת חוזרת לחיים בבית החדש-ישן שלה: בסיס פלמחים, שבו הוקמה לפני כמעט ארבעה עשורים. יש לה סמל חדש, תשתיות חדשות ובעיקר מסוק חדש, סיקורסקי SH-60 "סיהוק", שקיבל בחיל האוויר את השם "שלך", על שם העוף הדורס שחי ליד מקווי מים ומתמחה בציד דגים.

אבל בתוך כל החדש הזה, אנשי הטייסת מתעקשים לשמור על מה שהיה. בבית החדש של הטייסת השאירו אנשיה לפחות תזכורת אחת לעידן הקודם. על הרחבה עומד עדיין אחד ממסוקי העטלף, שיצאו מכלל שימוש לפני שנה. ותיקי 193 חולפים לידו מדי בוקר. "לא נפרדנו אף פעם", אומר רס"ן א', סגן מפקד הטייסת, בריאיון למגזין N12. "הבאנו אחד, הוא חונה פה ברחבה, הולכים כל בוקר ואומרים לו שלום".

"זה מרגיש כאילו הטייסת יצאה לאיזו תרדמה, ועכשיו היא חוזרת לפעילות", אומר א'. "ניסינו להתחיל בדרך חדשה, עם סמל חדש, עם מקום חדש, עם מסוק חדש, לחדש כל מה שאפשר ותוך כדי זה לשמור את הלב של הטייסת".

טייסת של חיל האוויר - בתוך חיל הים

הלב הזה שייך ליחידה חריגה מאוד בנוף הצה"לי. טייסת 193 היא טייסת של חיל האוויר שחיה חלק גדול מהזמן בתוך חיל הים. הטייסים כחולים, אבל הם ממריאים מספינות טילים, נוחתים על מנחת שמתנדנד בלב ים, מפליגים ימים עם צוותי הספינות ולומדים לדבר בשפה של חובלים. "זה איפשהו כבר לא שיתוף פעולה, אלא חלק אחד", אומר א'. סרן נ', קצין הסיור המוסק של הטייסת ואיש שייטת 3, מגדיר זאת כך: "הטייסת היא כמו עוד פלגה בשייטת 3".

גם הנחיתה עצמה ממחישה עד כמה מדובר במקצוע נפרד כמעט. לחיל הים יש בסך הכול מספר קטן של מנחתים על ספינות סער 5 ו-6, וכל אחד מהם זז יחד עם הספינה, לעיתים בחושך וברוח, כשמי הים ניתזים על הסיפון. "עבור מי שאינו רגיל לנחות על ספינה, הפעמים הראשונות יכולות להיות טיפה מפחידות", מודה נ'. מאחור הוא יכול רק לסמוך על שני הטייסים שמכניסים את המסוק אל ריבוע קטן שמסרב להישאר במקום.

החיבור הזה נולד מסיבה פשוטה: גם ספינת מלחמה משוכללת מוגבלת בסוף במה שהיא מסוגלת לראות מעבר לאופק. המסוק הוא זוג העיניים שלה, ולעיתים גם היד הארוכה שלה. הוא יכול להמריא מסיפון הסטי"ל הרחק מישראל, לטוס קדימה מבלי לחשוף את מיקום הספינה, להפעיל אמצעי איסוף ולבנות תמונה של מה שמתרחש מעבר לטווח הגילוי הישיר שלה. "להמריא מספינה בצורה חשאית, להגיע בהתגנבות יחידים לאיזה מקום, להפעיל מערכות איסוף כאלה ואחרות, ובעצם לבנות את כל תמונת הקרב הימית עוד לפני שמישהו בכלל הבין שספינה ישראלית נמצאת שם", מתאר א' את משימת הטייסת.

את זה עשה גם ה"עטלף", מסוק הפנתר הצרפתי ששירת בטייסת מאז 1996. הבעיה הייתה שבשנים האחרונות הוא כבר הגיע לקצה. זמני הטיסה היו קצרים, תא הנוסעים צפוף, יכולת נשיאת המטען מוגבלת וחלקי החילוף הפכו קשים להשגה. ה"שלך", לעומתו, הוא כמעט קטגוריה אחרת. מבחוץ הוא מזכיר את ה"ינשוף", הבלאק הוק שמוכר היטב לחיל האוויר, אבל בפנים, מדגיש א', "הכול מאוד שונה": המשימה, הצוות, כמות הדלק, המשקלים, מערכות הנשק והאחזקה.

ההבדל הופך לדרמטי

אם לתמצת את הפער בשלוש מילים, א' מוותר על הז'רגון הצבאי ומסכם: "עטלף על סטרואידים". ה"שלך" מכפיל ואף יותר מכך את הטווח ואת זמן השהייה באוויר, ויכול לשאת הרבה יותר אנשים וציוד. במקום צוות מצומצם של שני טייסים וקצין סיור מוסק, יצטרף דרך קבע גם מכונאי מוטס, ובבטן המסוק יוכלו לשבת יותר מעשרה לוחמים. המשמעות המבצעית חורגת הרבה מסיור ימי: המסוק יוכל להוביל כוח השתלטות אל כלי שיט, להנחית לוחמים מנקודה בלב ים, לשנע ציוד ולהטיס פצועים.

אחת המשימות שבהן ההבדל הופך דרמטי היא חילוץ. א' מבקש לדמיין תרחיש: ספינה ישראלית נמצאת הרחק במערב הים התיכון, והמסוק נשלח לחלץ לוחם או צוות מכלי שיט. ב"עטלף", שעון הדלק החל לתקתק כמעט מיד. בלב ים אין מסלול חלופי ואין תחנת תדלוק, והמקום היחיד לחזור אליו הוא אותה ספינה קטנה שמתנדנדת על הגלים. "המסוק הזה נותן לך פי שלושה-ארבעה זמן טיסה, עם אנשים בפנים וציוד רפואי", הוא אומר. "אתה יכול ללכת, לבצע את המשימה ולחזור".

גם הטיפול בפצוע משתנה. בעבר המטרה הייתה בעיקר להביא אותו במהירות לספינה, שם יוכל לקבל טיפול. ב"שלך" יהיה מקום לצוות ולציוד רפואי, ובתרחישים מסוימים ניתן יהיה להמשיך ישירות לחוף או לבית חולים מבלי לעצור בדרך. בשלב הבא מתכוונים בטייסת להדק את העבודה עם 669. גם שייטת 13 ויחידות מיוחדות אחרות מסתכלות על הפלטפורמה החדשה ורואות כלי שיכול לפתוח להן אפשרויות שלא היו זמינות קודם.

כאן נכנס לתמונה רס"ר ד', המכונאי המוטס. למרות השם המטעה, ב"שלך" הוא לא רק איש האחזקה שיושב מאחור - אלא שותף פעיל בביצוע המשימה. במסוק קיימת מערכת שמאפשרת לו לסייע לטייסים למקם את הכלי בדיוק מעל נקודת החילוץ, גם כשהטייס עצמו לא רואה את הסירה או האדם שמתחתיו. בים, כשהרוח חזקה והספינה עולה ויורדת, כל שנייה ברחיפה מגדילה את הסיכון. "כמה שזה יותר קצר, זה יותר בטוח", מסביר א'. רס"ר ד' מוסיף שהמומחיות נבנית סביב היכולת "לקרוא" את גלגולי הספינה ואת העליות והירידות שלה, ולזהות את הרגע המדויק שבו אפשר להרים פצוע או להוריד לוחם.

גם לוחמה נגד צוללות וטילי טורפדו

והלוחמים הם רק חלק מהסיפור. ה"שלך" אמור להפוך גם למשאית האווירית של כוח ימי שמפליג רחוק. לפי חיל הים, הוא יוכל לשנע מטענים במשקל של עד כשני טון, להביא מזון וחלפים לספינה הנמצאת הרחק מישראל או לאסוף ציוד מנקודה במדינה שלישית ולהטיס אותו אל הסטי"ל. במערכה ממושכת, שבה ספינה יכולה לפעול ימים ושבועות הרחק מהנמל, היכולת הזו מאפשרת להאריך את משך שהותה בים ולהגדיל את עצמאותה המבצעית.

וזה כבר מתחבר לשינוי שעובר חיל הים כולו. מצר הורמוז ובאב אל-מנדב המחישו עד כמה רחוק מהחוף הישראלי עשויים להימצא האינטרסים שעליהם נדרש צה"ל להגן. 98% מהסחורות לישראל מגיעות דרך הים, וכשספינת סער 6 פועלת מאות או אלפי קילומטרים מהבית, היכולת להפעיל ממנה מסוק שמאתר מטרות, מעביר כוח, מחלץ ומביא אספקה הופכת למשמעותית במיוחד.

בהמשך מסתכלים בצה"ל גם על הרחבת היכולות לעולם הלוחמה נגד צוללות. למשפחת הסיהוק בעולם יש יכולות מתקדמות בתחום הזה: סונאר שמונמך אל המים, מצופי סונאר שמוטלים מהאוויר ומאזינים למתרחש מתחת לפני הים, ובגרסאות חמושות גם טורפדו וטילים נגד כלי שיט. בטייסת מגדירים בשלב הזה סדר עדיפויות ברור: קודם להחזיר לחיל הים את היכולות שאבדו עם פרישת ה"עטלף", ורק אחר כך לפתוח את המעטפת למקומות חדשים. "אפשר לעשות איתו הכול", אומר א'. "כל מה שתרצה לעשות איתו זה אפשרי. ציים אחרים בעולם עושים את זה".

"יש משימות שאין להן מענה"

מאחורי החגיגיות של פתיחת הטייסת מחדש מסתתר גם סיפור פחות מוצלח. כדי לחסוך בעלויות, בצה"ל בחרו לרכוש מסוקי סיהוק משומשים שיצאו משירות הצי האמריקני. אלא שבמהלך השיפוץ התברר שמצבם המכני גרוע מהצפוי. הפרויקט התעכב בכ-5 שנים, העלויות תפחו והחיסכון מול רכישת מסוקים חדשים הצטמצם.

בינתיים הגיע ה"עטלף" הוותיק לסוף דרכו ויצא משירות, וכך נותר חיל הים במשך קרוב לשנה בלי מסוק ימי בכלל – פער שאין לו מענה מלא. "יש משימות שאין להן כרגע מענה", מודה א'. "אתה רוצה שתהיה לך היכולת הזאת תמיד, והיא לא קיימת". מפקד הטייסת, סא"ל ב', הגדיר זאת "פער מבצעי שהוא לא טוב ולא תכננו שיהיה כל כך ארוך, אבל כעת הוא נפתר".

את העיכוב ניצלו בישראל להשבחה רחבה יותר. המסוקים הגיעו ארצה באונייה והועברו להתקנת מערכות ישראליות במפעל סייקלון של אלביט בכרמיאל. בהמשך יעברו סדרת ניסויי טיסה לקראת הכניסה המלאה לשירות. שלושה כבר הגיעו לישראל, ושניים נוספים צפויים להגיע עד סוף השנה.

בינתיים אנשי הטייסת לומדים כל בורג במסוק החדש. חלקם נסעו לארה"ב, התאמנו בסימולטורים ולמדו ממי שמפעיל את המסוקים האלה כבר עשרות שנים. כשספינה של הצי החמישי מגיעה לאזור, אנשי הטייסת מנצלים את ההזדמנות לעלות, לפגוש צוותים וטכנאים ולשאול שאלות.

ד' המכונאי המוטס, היה בין אנשי גרעין ההקמה שאספו במשך חודשים כל פיסת מידע על המסוק עוד לפני שהיה להם אחד זמין לטיסה. מבחינתו, האתגר האמיתי מתחיל דווקא אחרי הנחיתה על הסטי"ל: באמצע הלילה, כשהספינה מיטלטלת ומי הים ניתזים מסביב, צריך לדעת להחזיר את המסוק לכשירות בלי האנגר של בסיס חיל אוויר מאחוריך.

ההתרגשות של אנשי הטייסת וה"חזון לעתיד"

אנשי הטייסת כבר יודעים מה המשמעות של לקחת מסוק לקצה. בימים הראשונים אחרי טבח 7 באוקטובר יצאו עם ה"עטלף" לספינות מבלי לדעת בדיוק מה תהיה המשימה. "מצאנו את עצמנו בשלושת הימים הראשונים טסים בלי הפסקה", מספר א'. המשימות השתנו תוך כדי תנועה, ולעיתים לא דמו לשום דבר שהטייסת התאמנה עליו קודם.

באחת מהמשימות האלו, שדרשה שהייה ממושכת במיוחד, הם הצליחו למתוח מסוק שזמן האוויר הרגיל שלו היה בערך שעה וחצי לכמעט ארבע שעות. במקרה אחר, רכיב שהחלפתו אמורה לקחת כשלוש שעות וחצי הוחלף בתוך 45 דקות, והמסוק חזר לאוויר.

המבצעים עצמם נשארים מחוץ לריאיון הזה. בטייסת הזאת רגילים להגיע למקומות רחוקים, אבל כמעט אף פעם לא לכותרות. "מפליגים לאן שצריך, ממריאים ולרוב לא מספרים על זה", אומר נ'. האופי החשאי של הפעילות הזאת כנראה לא ישתנה עם ה"שלך". מה שכן ישתנה הוא מרחב האפשרויות שייפתח בפניהם כשהם כבר יהיו שם.

אולי בגלל זה, אחרי שנה בלי מסוק ימי, ההתרגשות של אנשי הטייסת מורגשת כמעט בכל מילה. הם שמרו כשירות במסוקים אחרים, עברו לבסיס חדש, בנו נהלים ותשתיות, וחיכו לפלטפורמה שעליה מדברים אצלם כבר יותר מעשור. במשרד מפקד הטייסת, מספר א', עומד עוד מ-2004 דגם קטן של סיהוק שהשאיר אחד המפקדים כ"חזון לעתיד". יותר מעשרים שנה אחר כך, החזון הזה נמצא סוף-סוף במרחק של כמה ניסויי טיסה מלהפוך לכלי מבצעי.

עכשיו חובת ההוכחה עוברת אליהם. "אין שום מטרה להביא את המסוק לקצה שלו", אומר ד'. "יש מטרה להביא את המסוגלות ואת הייחודיות של הפלטפורמה למקומות שבהם היא תידרש באמת". ובטייסת 193 כבר חושבים על המקומות האלה. חלקם, אפשר להניח, רחוקים מאוד מכאן.