הרגע שבו נתניהו היה חייב להתייצב מול טראמפ - ושתק

השבוע, במצרים, החל באופן רשמי המשא ומתן על הטבח הבא. ישראל לא הייתה שם, אבל השתיקה הפומבית של ראש הממשלה נתניהו ושל הממשלה כולה לחרפה שהתרחשה בקהיר, הפכה אותנו לחלק בלתי נפרד מהשיחות בין שליחו של טראמפ, ג'ארד קושנר, למנהיג חמאס ברצועה, המחבל ח'ליל אל-חיה. שתיקה שמשמעותה הסכמה.

תחשבו לרגע על התמונה הזאת: שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, מחולל הטבח יחיא סינוואר מגיע למצרים, מתקבל בכבוד של מלכים, נושאים ונותנים איתו ואפילו נענים לחלק מדרישות המשא ומתן שלו. במילים אחרות אומרים לו - הצליח לך. האם זה יכול היה לקרות? זה בדיוק מה שקרה ביום ראשון השבוע. "סינוואר החדש" זכה לכבוד הזה.

ח'ליל אל-חיה שימש כסגנו של סינוואר בלשכה המדינית של חמאס. הוא היה זה שתכנן יחד איתו את הטבח האכזרי ב-7 באוקטובר. הוא היה זה שנשלח ביולי 2023, שלושה חודשים לפני הטבח, על ידי סינוואר ללבנון כדי לפגוש בכיר בכוח קודס האיראני ולהציג לו את תוכנית הטבח. הוא גם היה זה שביקש סיוע בתקיפת יעדים רגישים בישראל ב”שעה הראשונה” של המתקפה. וכן, הוא היה זה שיצא ערב הטבח מהרצועה כדי לנהל את המו"מ המדיני ביום שאחרי הטבח.

וה"סינוואר החדש" הזה, שיש לו קשר חם עם איראן ומייצג את הגרעין הקשה והניצי בהנהגת חמאס, מתקבל עכשיו על שטיח אדום במצרים - והאמריקנים נושאים ונותנים איתו. טירוף.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

אז נכון, זאת לא הפעם הראשונה. ח'ליל אל-חיה, בדיוק כמו שתכנן סינוואר, מנהל את המו"מ עבור חמאס מהיום הראשון של המלחמה. אבל מאז שלושה דברים השתנו: כבר אין לנו חטופים ברצועה ולכן אין שום סיבה לדבר איתו; בנוסף, אל-חיה מונה לאחרונה באופן רשמי למנהיג חמאס ברצועה - ל"סינוואר החדש"; והדבר השלישי והמשמעותי מכולם - חמאס נמצא בנקודה החלשה אי-פעם. עכשיו יותר מתמיד, זה הזמן שלנו להדק את החבל, לרדוף אותם בכל מקום, ובמקום זה אנחנו משחררים את החבל ומאפשרים להם לנשום ולהתחיל מחדש.

גורמים המעורים בפרטים, אלה שהיו בשיחות בקהיר, אומרים מפורשות שהם לא מאמינים לחמאס, ששליחו של טראמפ הבהיר לאל-חיה "אל תחשבו לרמות אותנו". אבל דבר אחד הם לא מביאים בחשבון, לחמאס אין מה להפסיד, לאל-חיה אין מה להפסיד. ארגון הטרור כואב כל מילימטר שצה"ל תופס ברצועה, ומוכן לעשות הכול כדי לעצור את זה. המחבלים של חמאס, כבר חודשים לא יכולים לנשום אוויר בחוץ כי הם יודעים שבכל רגע נתון צה"ל עלול לחסל אותם.

שימו לב לנתון הזה, בעשרת החודשים האחרונים של "הפסקת האש", כשחמאס ממשיך להתחמש ולהשתקם - כוחותינו תקפו 790 מחבלים, רובם חוסלו. צה"ל תופס 65% משטח הרצועה. את זה הם רוצים לעצור.

ח'ליל אל-חיה מבין, שאם הוא לא יגיד כן להכול, ישראל תחזור לפעול בכל העוצמה ובכל מקום ברצועה (גם כיבוש עזה מחדש על הפרק) והוא יחזור להיות היעד מספר אחת. אז בחמאס אומרים כן בכאילו. אבל בשטח עושים לא.
מחבלים ממשיכים להסתובב חמושים, הם מתקרבים יותר ויותר לקו הצהוב, מניחים מטענים, וגם מייצרים אמצעי לחימה.

ואצלנו? נותנים לחמאס בדיוק את מה שהם רוצים. אוויר. הרבה אוויר. כל יום כזה ממלא אותם מחדש.

בפתח הפגישה של נתניהו עם קושנר, אחרי פגישתו עם אל-חיה, ראש הממשלה אמר לשליחו של טראמפ: "אסור לשכוח שאלה אדריכלי הטבח של 7 באוקטובר". אבל נתניהו, על פי הודעה רשמית של מועצת השלום, גם קיבל את הדרישה האמריקנית שהיא הדרישה של אדריכל הטבח: "ראש הממשלה אישר כי ישראל תעמוד בהתחייבויותיה הקודמות שטרם הושלמו".

ביוני האחרון, אמר נתניהו במסיבת עיתונאים: "טראמפ נשיא ארה”ב, אני ראש ממשלת ישראל, אנחנו הרבה פעמים רואים עין בעין, ויש מקרים שאנחנו רואים פחות עין בעין. אני אחראי לאינטרסים הביטחוניים של ישראל ואני עומד עליהם". זה היה הרגע שבו ראש הממשלה היה חייב לעמוד על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל.

זה היה הרגע שבו נתניהו היה צריך להתייצב פומבית מול האמריקנים ולהעביר מסר, לא מנהלים משא ומתן עם מחולל הטבח, לא מנהלים משא ומתן עם מי שמתכנן בימים אלה את הטבח הבא. כמו שלא הייתם מדברים עם בין לאדן אחרי אסון התאומים, אנחנו לא מדברים עם סינוואר. לא המקורי ולא החדש.

השם השתנה. חוץ מזה כלום. ואם זה לא היה מספיק ברור, ח'ליל אל-חיה הבהיר בקולו מיד לאחר שנבחר: "נמשיך באותה הדרך עד לשחרור מסגד אל-אקצא ופלסטין. נישא את הדגל כפי שנשאו אותו מנהיגינו המייסדים והשהידים שלנו".

לאל-חיה, כמו כל מחבלי 7 באוקטובר, אסור לראות אור יום. הוא צריך להרגיש נרדף ולהסתובב עם מכשירי שמיעה כדי לנסות ולזהות את רעשי הכטב"מים של צה"ל שרודפים אותו בכל שעה של היום ובכל מקום. הוא חייב לחיות בתחושה שכל יציאה שלו החוצה עלולה להיות האחרונה שלו.

ברצועת עזה חייבים להבין, כל מי שהיה חלק - יחוסל. ח'ליל אל-חיה, המנהיג האחרון שנשאר, חייב להיות הראשון.