"כבר חשבתי שפספסנו": המתח בבסיס הטילים החשאי - והשיגור ששינה את המלחמה

ב-2 בספטמבר 2025, מעט אחרי השעה 22:30, נמתח שובל אש לבן מעל אזור המרכז. שובל האש טיפס מהחוף, המשיך מערבה ונעלם בחשכה מעל הים התיכון. אנשים עצרו ברחוב, שלפו את הטלפונים שלהם, צילמו ותהו מה בדיוק חולף עכשיו מעל ראשיהם. בתוך דקות התקבלה התשובה: ישראל שיגרה בהצלחה את אופק 19, לוויין הביון החדש שלה בחלל.

אבל באולם השליטה במרכז הארץ איש עדיין לא חגג באמת. המשגר כבר נעלם, הלוויין שוחרר בנקודה שתוכננה לו בחלל, ולרבים מהאנשים שהיו אחראים לשיגור כבר לא נותר דבר לעשות. עכשיו התחילה ההמתנה. במשך כשעה וחצי הקיף אופק 19 את כדור הארץ, הפעיל את עצמו הרחק מעיני מפעיליו, ונע לעבר המפגש הראשון עם תחנות הקרקע. רק כשיגיח שוב ממזרח, ב"זריחה הראשונה" שלו, יהיה אפשר לדעת אם שרד את המסע ואם מערכותיו התעוררו לחיים.

"אתה בשעה וחצי של מתח מאוד גבוה, כי אתה לא יודע אם הלוויין באמת הצליח במשימתו להיכנס למסלול", משחזר אסף, מוביל השיגור מטעם מנהלת החלל במפא"ת שבמשרד הביטחון. "אחרי שעה וחצי, כשהוא מסיים את ההקפה הראשונה וזורח מהצד השני, אתה רואה בפעם הראשונה על המסכים את כל האורות נדלקים. אתה עם דמעות בעיניים. כל הלחץ, ההתרגשות וההכנות של שנים מתנקזים לנקודה הזאת".

לידו ישב סרן א', בן 27, מהנדס בטיחות אווירית ביחידה לניסויי טילים של חיל האוויר – שפתחה בפנינו באופן חריג את שעריה וסיפקה הצצה נדירה לפעילות המתרחשת מאחוריהם. רגע לפני כן, הוא וצוותו היו דרוכים לקבל, בתוך שניות, את ההחלטה הקשה ביותר שאפשר. אם המשגר היה סוטה באופן מסוכן או מציג סימנים לתקלה, היה עליהם להשמיד אותו.

בבת אחת הפכו במרכז השליטה ממי שמפקחים על כל תנועה למי שאינם יכולים לעשות דבר. "את החלק שלך עשית כמו שצריך, אבל אין לך שום מושג מה התוצאה של המשימה", הוא מבהיר. "לצד ההתרגשות וההתלהבות, אתה ממש בחוסר אונים, עד שאתה מקבל את ההודעה שהלוויין זרח ואתה יכול לנשום כמו שצריך".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

היסוס לרגע עלול להסתיים באסון

עבור מי שצפו בשובל האש, האירוע נמשך דקות. עבור אלפי האנשים שלדברי אסף היו מעורבים בשיגור, הוא החל שנים קודם. מהנדסי מפא"ת ומנהלת החלל הגדירו את הצרכים ואת הדרישות; התעשיות הביטחוניות פיתחו וייצרו את הלוויין ואת המשגר; חיל האוויר, חיל הים, המשטרה, כיבוי האש וגופים נוספים נדרשו להתכנס כולם לאותה נקודה ולפעול בתיאום. בחודשים האחרונים הקצב הואץ, ובשבועות האחרונים תוכנן כל יום – ולבסוף כל שעה וכל דקה.

המקום שבו אנחנו נפגשים הוא לא רק בסיס טיסה של חיל האוויר. הוא נמל החלל של ישראל, האתר שממנו נשלחים לווייני הביון אל מחוץ לאטמוספרה. במדינות גדולות מוקמים אתרי שיגור לצד אוקיינוסים או בלב מדבריות עצומים, כדי לספק מרחבי בטיחות רחבים. בישראל מרחבים זה לוקסוס. יחידת ניסויי הטילים נדרשה להפוך רצועה צרה לשדה ניסויים, שממנו היא מנהלת בין היתר את ניסויי השיגור של טילי החץ, משגרת את לווייני אופק לחלל ומבצעת שיגורי טילים מסווגים אחרים. בכל אירוע כזה משתתפים מהנדסי אווירונאוטיקה, טכנאים, בקרי טיסה, אנשי מבצעים ואנשי מילואים, לצד נציגי התעשיות והגופים האזרחיים.

באולם הפיקוד, המזכיר במראהו מרכז שליטה של סוכנות חלל, יושבים מנהלי הניסוי לצד מכלולי בטיחות, בקרה, מבצעים ואמצעים טכניים. הם מנטרים את התנועה באוויר, בים וביבשה ומקבלים בזה אחר זה אישורים מכל הגורמים. מבחוץ הכול מתנקז לספירה לאחור. מבחינת העוסקים במלאכה, כל מספר בספירה הוא תוצאה של רשימת תנאים ארוכה שצריכה להתמלא בדיוק.

"אתה לא יכול לספר לאן אתה נוסע"

אסף מכיר את המסלול הזה משני צדדיו. הוא החל את דרכו במנהלת החלל בשירות הסדיר, שירת ביחידת השיגורים, המשיך כאזרח עובד משרד הביטחון ובמקביל שירת במילואים בחיל האוויר. אופק 19 היה השיגור הרביעי שהוביל מתחילתו ועד סופו. הוא מתאם את המבצע כולו: משלב הכנת המשגר, דרך החיבור בין הגופים והעמידה בתנאים הטכנולוגיים, המבצעיים והסביבתיים - ועד הכנסת הלוויין למסלול מדויק סביב כדור הארץ.

סרן א' הגיע לתפקיד הייחודי כמעט היישר מהטכניון, לאחר תואר ראשון ושני בהנדסת אווירונאוטיקה וחלל. הטייטל "בטיחות אווירית" נשמע כמעט שגרתי, אך התפקיד הזה שם אותו בלב הדילמה האכזרית של כל שיגור: כיצד לשמור על כללי בטיחות קפדניים מבלי למהר ללחוץ על הכפתור האדום ולמחוק ברגע אחד עבודה של שנים. בבסיס, שעטוף בסביבה אזרחית צפופה, מרווח הטעות כמעט אינו קיים. כל סטייה או תקלה עלולות להסתיים באסון.

במשך חודשים מריץ מוביל השיגור סימולציות של תקלות, מעריך את ההסתברות לכל תרחיש ובונה "שרוולי בטיחות" לפיקוח בזמן אמת. גבולות הדוקים מדי עלולים לגרום להשמדת שווא של משגר. גבולות רחבים מדי עלולים לאפשר למשגר תקול לסכן את סביבתו. ההחלטה יכולה להשתנות בכל רגע, ואין שום תרחיש שאפשר להניח בצד בגלל שאינו סביר. "אין מצב שאני לא אהיה מוכן ברגע הזה", הוא מסביר. "כל חודשי העבודה נבנים כך שבסופו של דבר אנחנו יכולים לתת בטיחות מקסימלית מבלי לפגוע בביצועים של המשגר וביכולת לבצע את המשימה".

בימים שלפני השיגור, חזר סרן א' לכל התלבטות, לכל מייל ולכל ניתוח הנדסי. חלק מהבדיקות בוצעו פעם נוספת. הצוות התאמן על התרחישים וחידד את צומתי ההחלטה "לרמת הפינצטה". ביום עצמו יצא סרן א' מביתו בלי לומר למשפחה או לבת זוגו לאן הוא נוסע. "אתה לא יכול לספר לאן אתה הולך, ושהיום הזה הוא יום שונה מאתמול או ממחר. אתה לא יכול לדבר על זה בכלל", הוא מספר.

כשהטילים איימו גם על נמל החלל הישראלי

למורכבות הזו נוסף בפעם הנוכחית משתנה שלא היה באף שיגור ישראלי קודם: מלחמה רב-זירתית. ההכנות לשיגור אופק 19 התנהלו במהלך מלחמת חרבות ברזל, הושפעו ממבצע "עם כלביא" שהסתיים חודשיים קודם לכן, וגם מועד השיגור נדרש להתאמות. בסיס חיל האוויר שממנו יצא המשגר הוא בעצמו אתר מאוים. הצוותים הכינו מקרים ותגובות לאפשרות של ספיגת טילים בשטח הבסיס, ונדרשו להיערכויות מיוחדות שלא ניתן לחשוף. "זה דרש מאיתנו הכנות שאנחנו לא עושים בדרך כלל", מבהיר מוביל השיגור ממנהלת החלל.

"זה באמת לא אירוע ספונטני", מדגיש אסף, מוביל השיגור. "זה לא 'יש מערכה, אז שיגרנו לוויין לחלל כדי לתמוך בה'. השיגור הוא משהו שנערכים אליו שנים רבות". ובכל זאת, ככל שהמלחמה התארכה, היה ברור לכל המעורבים שהנכס שעליו עמלו לא נועד לתרחיש תיאורטי בעתיד. "כולנו מבינים שמה שאנחנו משגרים ישרת את מערכת הביטחון ואת צה"ל בזירות הקיימות והפתוחות, וגם באלה שעדיין מתהוות", הוא אומר. "גם אם לא ידענו שבפברואר בדיוק יהיה המבצע באיראן, היה ברור שיצטרכו את הלוויין הזה בקרוב".

דווקא בעבודת הבטיחות של סרן א', המלחמה לא אפשרה קיצורי דרך. "אנחנו לא יכולים לעשות הנחה בשום דבר", הוא אומר. "אנחנו לא יכולים להזדרז, לוותר על בדיקות או להזניח תרחישים". השינוי היה בעיקר בתחושת הדחיפות: מעולם לא היה ברור כל כך לשם מה נדרש הלוויין, ומדוע עליו להיות בחלל במועד שנקבע.

אצל אסף, הגבול בין המקצועי לאישי היטשטש. "כשאתה בתקופת מלחמה, האישי כן מתערבב בתוך המקצוענות", הוא אומר. בזמן האזעקות במבצע "עם כלביא", עוד לפני שבדק מה קורה בבית, הוא התקשר למפקד היחידה לניסויי טילים כדי לוודא שהכול תקין. "הטלפון הראשון שלי היה למפקד יחידת השיגורים, לראות אם אצלם הכול בסדר. קודם כול הייתי מתקשר לשם, ואז בוואטסאפ בודק עם הילדים והמשפחה שכולם בממ"דים".

לחיבור הזה היה גם צד משפחתי יוצא דופן: "הבן שלי הוא היום הקצין באמ"ן שאחראי ללוויין הזה, הוא המתפעל שלו. ככה יצא, לא תכננו את זה". האב סייע להעלות את אופק 19 לשמיים, ואילו הבן קיבל אותו שם ונדרש להפוך את התמונות למודיעין.

העין שחדרה את העננים מעל איראן

אופק 19 הוא לא לוויין ריגול אופטי רגיל. הוא מצויד במכ"ם מפתח סינתטי (SAR) מתוצרת אלתא, ומייצר תמונה באמצעות שידור גלי רדיו המוחזרים אליו. לכן הוא מסוגל לצלם גם בחשכה וגם מבעד לעננים ברזולוציה של 50 ס"מ לפחות – תנאים שבהם מצלמה אופטית מוגבלת. אחרי הזריחה הראשונה, עבר הלוויין לבדיקות התעשייה הביטחונית. כעבור ימים החלו להגיע תמונות ראשונות, ולאחר שבועות של בחינה הוא הועבר לתפעול השוטף של מרכז החלל ביחידה 9900 באמ"ן.

הצורך המבצעי הגיע מהר מכפי שאסף העריך. "כל ההכנות האינטנסיביות קרו מיד כשהסתיים 'עם כלביא', וכבר חשבתי שפספסנו", הוא מספר. "ידעתי שיהיה ללוויין שימוש, שלא יהיה שקט במשך השנים שהוא ישהה בחלל, אבל לא חשבתי שכל כך מהר תהיה עוד מערכה". ב"שאגת הארי" כבר הפך אופק 19 לנכס מבצעי משמעותי. "הלוויין הראה ביצועים פנומנליים ונאספו באמצעותו מעל 50 אלף תמונות מהחלל", הוא מתגאה. "זה מספר חסר תקדים והוא הביא תפוקה מבצעית אדירה".

אופק 19, כמו גם הלוויין התאום אופק 13, היו חלק מפרויקט "שביל החלל", שזכה בפרס ביטחון ישראל על תרומתו המבצעית.

גם בימים מתוחים אלה מסייעים הלוויינים הישראליים בחלל להביא פיסות מידע שמשלימות את החלקים החסרים בתמונת הפאזל המודיעינית. תוצריהם משמשים להגדלת בנק המטרות לקראת המערכה הבאה באיראן ולניתוח שיטתי, בזמן אמת, של השינויים המתרחשים בשטח – משיקום אתרים צבאיים ובנייתם מחדש ועד להעברת אמצעי לחימה. הם מאפשרים לאתר משגרים ולהשמיד אותם עוד לפני הירי, לזהות שינויים בהתנהלות משמרות המהפכה ומנגנוני הביטחון האיראניים, ולעקוב אחר אתרי הגרעין במדינה.

כך למשל, חשפו צילומי לוויין עבודות להקשחת ולביצור פתחי המנהרות ב"הר המכוש", שנחצב מאז 2020 כקילומטר וחצי מדרום למתחם הגרעין בנתנז. האתר ממקד כיום את תשומת לבן של סוכנויות המודיעין בישראל, בארה"ב ובמערב, שעדיין מנסות לקבוע אם איראן מתכוונת להעביר אליו צנטריפוגות מתקדמות או לייעד אותו לפעילות הקשורה בהרכבת נשק גרעיני.

נגד כיוון כדור הארץ ונגד כל הסיכויים

הייחודיות של הלוויינים הישראליים מתחילה כבר בכיוון הטיסה. כמעט כל לווייני העולם משוגרים מזרחה, כדי לנצל את סיבוב כדור הארץ ולקבל תוספת מהירות שחוסכת דלק ומאפשרת לשאת מטען כבד יותר. ישראל, שמעדיפה שלא להסתכן בנפילת חלקי טילים או רסיסים בשטח מדינות שכנות ולא ידידותיות, משגרת מערבה, מעל הים התיכון – נגד כיוון הסיבוב. היא עושה זאת מתוך שטח קטן ובמרחב צפוף, שבו גם האוויר, גם הים וגם היבשה חייבים להיות מנוטרים.

למרות המגבלות, ישראל הייתה ב-1988 למדינה התשיעית בעולם שבנתה ושיגרה לוויין לחלל בכוחות עצמה – יכולת שעד היום שמורה למועדון מצומצם של עשר מדינות בלבד. מבחינת אסף, אופק 19 הוא לא אירוע בודד אלא עוד חוליה באסטרטגיה רחבה.

"לא ניתן לנהל היום מערכה עוצמתית במספר זירות בו-זמנית בלי מספר לוויינים מהסוג הזה שיודעים לעבוד 24/7", אומר אסף. המטרה היא להעביר למערכת הביטחון מידע מכל נקודה רלוונטית, קרוב ככל האפשר לזמן אמת, או כפי שהוא מתאר זאת: "לשים את המזרח התיכון בכף היד". לדבריו, "גם השיגור הזה הוא חלק מאסטרטגיית שר הביטחון ומנכ"ל המשרד להעצמת בניין הכוח בחלל ולעליונות שהיא תביא בחלל כחלק מהמערכה הכוללת שמדינת ישראל מנהלת".

כאשר המלחמה יוצאת מהאטמוספרה

אחרי יותר מעשור במנהלת החלל, אסף רואה כיצד מקומו של התחום במערכת הביטחון השתנה. "אין ספק שאני רואה שגם כמות התקציבים, גם כמות התוכניות, גם השאיפות וגם החזון נמצאים במקום אחר – עוצמתי יותר בצורה דרמטית ממה שהיה לפני עשור", הוא אומר. לדבריו, המגמה הזאת רק תגבר: "נצטרך לעשות יותר שיגורים, בקצב גבוה יותר, ולחשוב כל הזמן איך אנחנו מגדילים את התפוקה ומביאים יותר יכולות".

במקביל, החלל עצמו כבר נעשה זירת לחימה של ממש. טילים נגד לוויינים, לייזרים שנועדו לסנוור אותם ואפילו לוויינים תוקפים או מתאבדים כבר אינם בגדר מדע בדיוני. על האיומים ועל המענים הוא אינו יכול להרחיב, אך מנסח את היעד בפשטות: "המשימה שלנו היא לייצר את העליונות בחלל בכל האספקטים שאפשר לחשוב עליהם".

גם איראן כבר הפכה למדינת חלל. היא פיתחה יכולת שיגור עצמאית כעשור אחרי ישראל, ובשני העשורים האחרונים השקיעה משאבים רבים בלוויינים, במשגרים ובמערכי השליטה הקרקעיים שלהם. חלק מהיכולות מוצגות כאזרחיות, אך בישראל חוששים שהידע והטכנולוגיה משמשים גם לפיתוח טילים ארוכי טווח, לאיסוף מודיעין ולבניית יכולות שיאיימו בעתיד על לוויינים ישראליים.

המאבק הזה כבר גלש אל הקרקע במהלך "שאגת הארי". ב-8 במרץ תקף חיל האוויר את מטה זרוע האוויר והחלל של משמרות המהפכה, ששימש גם מרכז שליטה מרכזי של תוכנית החלל האיראנית ושל הלוויין ח'יאם, המשמש את טהראן למעקב מהחלל. ב-14 במרץ הושמד מרכז חקר החלל האיראני, שבו פותחו טכנולוגיות לוויינות וטילים, ויומיים לאחר מכן הותקף מרכז לוחמת החלל של המשטר. לפי דובר צה"ל, במקום פותחו יכולות תקיפה נגד לוויינים, שנועדו להציב איום על הנכסים הישראליים בחלל.

אלא שגם אחרי התקיפות, במערכת הביטחון לא ממהרים להספיד את תוכנית החלל האיראנית. טהראן ממשיכה להשקיע בתחום ונשענת גם על שיתוף פעולה עם רוסיה וסין, שעשוי לסייע לה לשקם ולשדרג את יכולותיה.

האורות נדלקו ואז הגיעו הדמעות

עבור סרן א', כל זה עדיין נשמע כמעט בלתי נתפס. "אולי לאנשים מהצד זה יכול להיראות טריוויאלי: כן, שיגרנו והצליח", הוא אומר. "אבל עצם ההצלחה היא ממש בגדר נס טכנולוגי". רק לאחר שהשיגור פורסם יכול היה אסף לספר לקרובים שהוא לקח בו חלק. "אני תרמתי ממש הלכה למעשה לביטחון מדינת ישראל – עם הידיים שלי, או עם הראש יותר נכון. מעטים האנשים שזוכים להרגיש כזאת תחושת משמעות".

אסף, המבוגר ממנו, מכיר את התחושה. לפני 25 שנה היה בעצמו קצין צעיר באותה יחידה, בשיגור הראשון שלו. מאז צבר ניסיון, החליף תפקידים והוביל עוד לוויינים אל מחוץ לאטמוספרה, אבל דבר אחד לא השתנה. כשאופק 19 הופיע שוב מעבר לאופק והאורות על המסכים הפכו לירוקים, הוא ידע ששנים של עבודה לא אבדו בחשכה. "אני יכול להבטיח לסרן א' שזה לא עובר", הוא אומר. "לא משנה לכמה שיגורים אתה שותף – ההתרגשות עצומה".

הפרטים המופיעים בכתבה אושרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.