"אנשים חושבים שזה קשור במין, אבל זה הריפוי הכי עמוק שיש"

"מצאתי את עצמי מתכרבלת עם נהגת משאית בת שישים מעוטרת קעקועים", נזכרת אבישג מאיה זלוף (42) מפרדס חנה באחת החוויות העוצמתיות שעיצבו את חייה. "הייתי בת 28 וזאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי במסיבת כרבולים" היא משחזרת, "זה היה במהלך טיול שעשיתי בארצות הברית ובקנדה וכשנכנסתי למסיבה הראשונה שלי זה היה לי נורא מוזר. אמרתי לעצמי: 'מה אני עושה פה?' ישבתי ליד שולחן האוכל ואכלתי ואכלתי, עד שלא נשאר מה לאכול. רק אז הסכמתי להצטרף. בהתחלה התכרבלתי רק עם נשים, ולאט לאט הכרתי שם גם מישהו חמוד שהפך לידיד נפש לשנים".

אחד הזיכרונות המעצבים של אבישג מאותה פגישה ראשונה היה המגע ההוא עם עם האישה בת השישים: "החוויה הזו העניקה לי את ההבנה של כמה אני מוסללת להתחבר רק עם אנשים מסוימים, בגיל מסוים ובצורה מסוימת. פגשתי שם אנשים שבחיים לא הייתי פוגשת בשום דרך אחרת, מתוך הסכמה לפתוח את הראש ולנסות. זה לימד אותי שאני יכולה למצוא שפה וחיבור עם כל בן אדם, ולא דווקא מגע מיני. זה פתח בי סקרנות אדירה". עם התחושות האלה אבישג חזרה לארץ והחליטה לארגן מסיבות כאלה בעצמה.

מאז עבר זמן ומסיבות כרבולים הפכו לתופעה עולמית. דווקא בתקופת דור המסכים המאופיינת בבדידות, רגישות גבוהה למגע וגבולות בין-אישיים, מציעים המפגשים האלה אלטרנטיבה מפתיעה: מרחבים מוגנים של חיבוקים, מגע אפלטוני ולמידה מחדש של הדבר הכי בסיסי - לבקש לגעת ולדעת לקבל "לא".

הקונספט הייחודי נולד בניו יורק בשנת 2004 תחת השם " Cuddle Party", כשזוג מאמנים אישיים חיפש דרך לאפשר מגע גופני אינטימי אך א-מיני. המפגשים האלה הפכו לטרנד עולמי שפועל כיום בעשרות מדינות – ביניהן בישראל. אבישג מארגנת מסיבות כרבולים כבר 12 שנה. זה התחיל בגבעתיים, הגיע לפרדס חנה וכיום מתקיימות מסיבות מסוג זה גם בתל אביב, ירושלים ובאר שבע.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

כהיא לא מארגנת מסיבות כבולים אבישג היא מנחת סדנאות לתקשורת ומגע, מטפלת מינית הוליסטית ונטורופתית המתמחה בפריון ותפקוד מיני. היא גם מפיקה גם את הפסטיבלים "אדמה נשית" ו"אש נשית". לדבריה האנשים שמגיעים לסדנאות שהיא מפעילה עוד מ-2013 מגוונים למדי. תוכלו למצוא במסיבות השונות נערה בת 28, הייטקיסט בן 50, אישה בהיריון מתקדם או מילואימניק שמתמודד עם פוסט-טראומה. רוב המשתתפים במפגשים הם רווקים, אך יש גם הרבה גרושים וגרושות – ומדי פעם מגעים יחד גם זוגות שרוצים לעבור סדנה משותפת.

הציבור הרחב, המוזן מסטיגמות ומרשתות חברתיות, ממהר לתייג את המרחבים הללו כ"מסיבות חשק", אורגיות מוסוות או טרנד ניו-אייג'י תמוה. אבל לדבריה של אבישג, המציאות הפוכה לחלוטין: מדובר במקום שבו המגע מופרד לחלוטין ממיניות, שבו אנשים באים פשוט לעשות ריסטארט למערכת העצבים.

"הבנתי שיש צמא אדיר לזה"

כשחזרה לישראל, אבישג לא תכננה להפוך את זה למפעל חיים. "אמרתי לעצמי: אנסה, מקסימום נהיה שם אני ועוד כמה חברים. פרסמתי פוסט קטן, ובאותו ערב, בסטודיו פצפון בגבעתיים, מצאתי את עצמי צריכה לבקש משני אנשים לעמוד בדלת, כי הגיעו ארבעים איש. הבנתי מיד שיש כאן צמא אדיר, צורך אנושי עמוק שאין לו מענה בתרבות שלנו", היא נזכרת. מאז ועד היום הסדנאות מתקיימות מדי חודש - והציבור ממשיך להגיע.

למרות השם השובב והאסוציאציות שהוא מעורר, מסיבת כרבולים היא בראש ובראשונה סדנה מובנית ומודרכת בקפידה. האירוע נמשך כארבע שעות, והוא מחולק לשני חלקים מרכזיים: חלק מונחה של כמעט שלוש שעות, וחלק חופשי קצר בסיום.

"אנחנו מתחילים בהנחיה של משחקי תקשורת ומגע", מפרטת אבישג. "למשל, תרגיל שבו את מציעה לשים למישהו יד על הגב. כשהוא מציע לך, את יכולה להגיד לא. התרגיל הזה מאפשר לאנשים להתאמן על להגיד 'לא' - משהו שרובנו גרועים בו ביום-יום. את יכולה גם להגיד כן, את יכולה לעצור באמצע, את יכולה להתאמן על ליזום, שזה משהו שנשים בפרט פחות עושות, ואת יכולה להתאמן על לקבל 'לא' בלי שייפלו עלייך השמיים".

אחד העקרונות העוצמתיים בסדנה הוא חופש הבחירה המוחלט: "דרך התרגילים האלה, שאת ממש לא חייבת לעשות, יכול להיות שהדבר הכי משמעותי שתחווי הוא שתבחרי לא לעשות משהו - אפילו שהמנחה אמרה ואפילו שביקשו ממך. עבור אנשים שנמצאים בריצוי מתמיד, שקובעים לעצמם גבולות בחיים האישיים ומפחדים להתקרב, שמא זה יציף אותם, זה בונה את היכולת להציב גבול בקלות. פה עושים את זה במרחב מעבדתי, שיש בו המון תמיכה ותנועה איטית. זה ממש מחווט מחדש את מערכת העצבים. ואז את יוצאת החוצה לדייטים ולחיים, ופתאום את מסוגלת לעמוד על שלך".

סדר היום בסדנה מוקפד במיוחד. ההתכנסות מתחילה בשמונה בערב למפגש חברתי, כיבוד ומינגלינג, ובשמונה וחצי בדיוק הדלתות נסגרות והסדנה מתחיל ואי אפשר להצטרף באמצע. החוקים מוצהרים באופן שאינו משתמע לשני פנים: אין עירום, אין מגע באיברים מוצנעים, אין נשיקות ואין התמזמזויות. המגע המותר מוגדר כמגע נוכח, קשוב, שמאפשר מנוחה - חיבוקים, התכרבלות זוגית או קבוצתית, עיסוי כתפיים, או הענקת הילינג עדין.

בשלב החופשי, שנמשך שעה עד שעה וחצי בסוף הערב, המשתתפים לוקחים את כל הכלים שתרגלו ומנהלים אינטראקציות עצמאיות. "עכשיו זו אחריות שלהם ליזום, לבקש להצטרף, לקום באמצע, להתחרט או לשנות", אומרת אבישג.

"זה שינה לי את החיים"

"בסיפור האישי שלי", משתפת אבישג, "עד שהגעתי לקונספט הזה אם הייתי מתחילה אינטראקציה של מגע עם מישהו, לא היה קיים אצלי העניין של לעצור באמצע. פחדתי לפגוע, פחדתי לאכזב. כשניסיתי לעצור תמיד חטפתי אווירה מבואסת, פרצופים ומחיר רגשי. כשהתאמנתי במסיבת כרבולים, זה שינה לי את החיים. מהיום אני עושה אך ורק מה שמתאים לי". היא מוסיפה שהיא לא היחידה שחוותה מגע בצורה כזאת: "מגיעים אליי נשים וגברים בני 50 שמתוודים: 'אני בחיים לא אומר לא, אני נמנע מסיטואציות שלמות רק כדי שלא להגיע למצב שאצטרך לסרב'".

במפגשים השמירה על מרחב בטוח אינה עניין רעיוני בלבד, אלא מנגנון תפעולי מוקפד. אבישג ואנשי הצוות שלה (אסיסטנטים המלווים את הערב) נוכחים בחלל בכל רגע נתון.

היו מקרים שאנשים ניצלו את הסיטואציה וחצו גבולות במגע?
"בכל השנים האלה, עם אלפי משתתפים, קרה לי בדיוק שלוש פעמים שנאלצתי לסלק מישהו. אישה אחת ושני גברים. אלה היו אנשים שלא היו פנויים ללמידה".

"בתרבות הישראלית יש הרגל לבוא ולקפוץ על בן אדם, ואז לשאול אם אפשר, אם בכלל", היא אומרת. "פה השפה היא אחרת: קודם שואלים, ורק אם מקבלים 'כן' מפורש - נוגעים. אם מישהו שוגה, שולח יד ושוכח לשאול, ואני או הצוות מעירים והוא אומר 'אופס, מתנצל, נכון' - זה תיקון מצוין. הרי בשביל זה באנו. אבל אם בן אדם בא להתמזמז ולא פנוי להקשיב לחוקי המרחב, הוא עף החוצה".

"לישראלים יש קטע לבדוק גבולות"

אבישג מציינת הבדל מרתק בין הקהל הישראלי לקהל בעולם: "בחו"ל, בכל מקום שהנחיתי, אף אחד לא מעז לחצות גבול. לישראלים יש קטע לבדוק גבולות. הם שומעים 'מסיבת כרבולים' ולא מאמינים, בטוחים שזו אורגיה. כשאני או אסיסטנטית ניגשות, נוגעות למישהו בכתף ואומרות לו 'תעצור את זה עכשיו, היד הזאת מתחת לחולצה לא מתאימה פה', הם בשוק. אבל על הדבר הזה יושב כל האירוע. בלי המוגנות הזו, אין שום אפשרות להתרכך".

סוגיית השילוב המגדרי והאיזון בחדר היא נדבך קריטי נוסף במפגשים. ההרשמה לסדנאות, שעולות בין 100 ל-150 שקלים למשתתף, נשמרת באופן קפדני על יחס של 50-50 בין נשים לגברים. "באופן תרבותי, גברים הרבה יותר חופשיים להירשם לבד ולהיות סקרנים לגבי מרחבי מגע", היא מסבירה. "נשים, שרובן חוו פגיעות או חוסר ביטחון במרחבים ציבוריים, בהתחלה חוששות ולא מאמינות שקיים מקום שבאמת יכבד את ה'לא' שלהן. לכן, בשלב ההרשמה על כל עשרה גברים שנרשמים יש לעיתים אישה אחת. נשים מתקבלות כמעט מיד, בעוד גברים נכנסים לרשימות המתנה עד שהאיזון מושג במלואו".

בשנתיים-שלוש האחרונות, ובמיוחד מאז פרוץ המלחמה, הופיעה דינמיקה חדשה. "יש קפיצה של פי שלושה בפניות של מילואימניקים ופגועי פוסט-טראומה מלחמתית", מספרת אבישג. "גברים מגיעים ואומרים לי: 'חוויתי אירועים קשים בקרב, ואני רוצה להגיע לסדנה כחלק מהשיקום והטיפול שלי'. גברים פוסט-טראומטיים מגיעים אלינו כבר שנים, כי מלחמות תמיד היו פה, אבל כעת יש עלייה דרמטית. במקרים רבים אני מקדמת אותם בתור. המגע הטהור הזה, שלא דורש ממך דבר, שלא מצפה ממך לתפקד או להוכיח גבריות, הוא תרופה ממשית למערכת עצבים מוצפת".

"כולם נראים לי מוזרים"

תמי לנצקרון (49) מתל אביב, אימא לארבעה, היא אישה שעל הנייר מייצגת את עולם המיינסטרים ההישגי: היא סמנכ"לית אסטרטגיה בחברת הייטק, מפיקת פודקאסט לגרושים, ספורטאית טריאתלון ומטפלת NLP. לתוך עולם הכרבולים היא נכנסה לפני כארבע שנים, בעקבות גירושיה.

"אחרי שהתגרשתי, נכנסתי לתהליך של הסרת מסכות ויציאה מאזורי הנוחות", תמי משתפת. "חיפשתי לחקור מרחבים מאפשרים. בדיוק חוויתי פרידה מקשר ראשון פוסט-גירושים והייתי שבורת לב. חברים הציעו ללכת למסיבת כרבולים של אבישג. יומיים לפני כן היה לי דייט ראשון וקצר עם מישהו חמוד בשם קובי. חצי בצחוק אמרתי לו: 'אני והחבר'ה הולכים למסיבת כרבולים, בא לך לבוא?' לא באמת חשבתי שהוא יסכים, אבל הוא אמר 'כן, בא לי'".

החוויה הראשונית הייתה מטלטלת, בעיקר עבור הפרטנר החדש. "הגענו לפרדס חנה. אני כבר הכרתי קצת מרחבים כאלה, אבל קובי היה בשוק טוטלי. הוא אמר לי: 'תקשיבי, אף אחד לא נוגע בי פה, כולם נראים לי מוזרים'. אמרתי לו: 'תשחרר, תעשה רק מה שבא לך'. שעתיים אחר כך? הבן אדם היה ערמת כרבולים מהלכת, עם אנשים שנמרחו עליו באהבה. נפלו לו כל המחסומים. המפגש הזה שהתחיל כדייט תמוה הפך לתחילת הזוגיות שלנו - אנחנו ביחד כבר ארבע שנים".

תמי וקובי נשארו בזוגיות עד היום והם ממשיכים לפקוד מרחבים כאלה ביחד ולחוד. מבחינתם אין פה שום סתירה למונוגמיה או לזוגיות בריאה. "אנשים מחברים באופן אוטומטי מגע למיניות, כמו שמחברים עירום למיניות. זו סטיגמה", אומרת תמי. "לגעת במישהו לא אומר שאתה רוצה לשכב איתו. אנחנו זקוקים למגע כדי לחיות, ואנחנו מונעים את זה מעצמנו בגלל פחדים. הזוגיות שלנו רק צומחת מזה שאנחנו מאפשרים אחד לשני את החופש לקבל ולהעניק אהבה ומגע אפלטוני. זה מלמד אותך לנהל רגשות, לתקשר בצורה אותנטית ולשחרר שיפוטיות. כשאתה רואה אנשים שלא היית נוגע בהם ביום-יום בגלל סטיגמות חיצוניות, ופתאום אתה מתחבק איתם ומגלה אנרגיה מדהימה - כל החסמים שלך בחיים נופלים".

"מעולם לא חוויתי חציית גבול במסיבת כרבולים", היא מוסיפה, "כי הנהלים שם נוקשים מאוד. אבל גם אם מישהו מנסה לגעת בך בצורה לא מדויקת, זו הזדמנות מדהימה ללמידה: איך אני משדרת גבול ברור? איך אני אומרת 'לא' בלי ריצוי ובלי לפחד מה יגידו? זה שיעור שלוקח אותך הכי רחוק לזוגיות, לעבודה ולחיים עצמם".

"הגעתי בשביל חיבוק מנחם, יצאתי על ענן"

ניר היילברון מתל אביב, אב לשניים ועובד בבנק לאומי, מייצג קול אחר לחלוטין: קול של גבר מיושב, מונוגמי לחלוטין בתפיסת עולמו, שהגיע למרחב מתוך צורך אנושי פשוט בנחמה. "לפני שש שנים, זמן קצר אחרי שהתגרשתי, הייתי בתקופה קשה. כל מה שרציתי היה קצת חיבוק מנחם", ניר משחזר. "ידידה שמכירה את העולם הזה הציעה לי לבוא. אמרתי לעצמי: 'יאללה, מה יכול להיות'. כשהגעתי בדקות הראשונות, די נבהלתי. אתה רואה שם אנשים מכל הסוגים, מהאנשים הכי נורמטיביים בחליפות ועד לטיפוסים צבעוניים מפרדס חנה. אתה שואל את עצמך 'מה אני עושה פה?'"

אבל ככל שהאירוע התקדם והתרגילים המונחים החלו, החשש התפוגג. "אתה מתחיל במשחקי היכרות פשוטים, כמו משחק הכיסאות. המוזיקה עוצרת, אתה נעמד מול בן אדם, וכל מה שנדרש ממך זה לשים יד על הכתף שלו לעשר שניות. זהו. לאט לאט זה נבנה. אחרי שעתיים-שלוש נוצרת כימיה, ופתאום אתה מוצא את עצמך מתחבק בכיף מוחלט. סיימתי את הערב הראשון הזה פשוט על ענן. זו הייתה חוויה נעימה ברמות שקשה לתאר".

כגבר מונוגמי, ניר מדגיש את הנקודה שהכי קשה לציבור הישראלי לעכל: "המגע שם הוא נטו מגע. נקי ממיניות. הייתי בחיי גם באירועים נועזים יותר, בעולמות הטנטרה והמיניות, אבל פה זה ממש לא שם. זה מרחב אפלטוני ושמרני מאוד. כשאני בזוגיות - אני לא הולך לסדנאות כאלה, כי זה האופי שלי. אבל כשאני רווק, זה מקום מופלא לטעון בו את המצברים הרגשיים".

גם הדינמיקה בין גברים לגברים בסדנה מקבלת אצלו נופך טבעי: "במהלך תרגילים או מסאז'ים קבוצתיים, יצא שגבר עשה לי מסאז' בכתפיים או בגב. כגבר סטרייט לחלוטין כל עוד זה נשאר על הבגדים ובגבולות המסאז' הידידותי, זה נעים וזה בסדר גמור. אין בזה שום דבר מאיים".

על הרוב הגברי והמיעוט הנשי שנרשמים לסדנאות הוא אומר: "אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מדינה ליברלית, אבל זו אשליה. המנטליות הישראלית היא שמרנית מאוד בהשוואה למרכז או צפון אירופה. בארץ יש חינוך שחיבוק ומגע מובילים אוטומטית למיניות, ואם אישה נותנת לגברים לגעת בה, מתייגים אותה בצורה נוראית. זה עצוב לי, כי זה כל כך לא נכון. אם אנשים היו שמים את הסטיגמות בצד ומנסים פעם אחת, הם היו מגלים סם טבעי מדהים של אוקסיטוצין, ויוצאים מורווחים מכל רגע".

"הגעתי בחודש תשיעי להיריון"

ענר וייס מרום מתל אביב היא מהנדסת ביו-רפואית (בעלת שני תארים בהנדסה ומחקר), אימא לשניים בהורות משותפת, ובמקביל מנחת סדנאות בתקשורת מקרבת. "בפעם הראשונה שהגעתי לפני כארבע שנים, הייתי בהיריון בחודש תשיעי", ענר משחזרת. "הייתי בהורות משותפת, ולא הייתי בזוגיות. מצאתי את עצמי בחסך מגע גופני עמוק. הגעתי עם חשש מסוים, נבוכה, כי לגעת באנשים זרים זה לא הלחם והחמאה שלי. אבל היכולת של אבישג לייצר ביטחון רגשי היא נדירה. יצאתי משם עם נינוחות אדירה בגוף, הרגשתי אהובה, עטופה ומוגנת - גם בשבילי וגם בשביל העובר שבבטן. זו חוויה שעזרה לי לעבור את החודש האחרון של הלידה".

מנקודת מבטה המקצועית של ענר, השם "מסיבת כרבולים" חוטא כמעט למהות האירוע: "אם היו שואלים אותי, הייתי קוראת לזה 'סדנה לתקשורת סביב מגע'. מגע הוא צורך פיזיולוגי בסיסי של האדם, בדיוק כמו מזון ואוויר. תינוק, מהרגע שהוא נולד זקוק למגע כדי לחיות. וגם אנשים לפני המוות שלהם זקוקים למגע. התרבות שלנו בודדה את המגע וקשרה אותו אך ורק לזוגיות ולמיניות, וזו טעות טרגית. רוב הקשיים של אנשים במגע אינם נובעים מהפיזיקה, אלא מחוסר יכולת לתקשר".

""נשים רבות מפחדות להציב גבול כי הן לא רוצות לפגוע", היא מדגימה את הקושי לתקשר. "אנשים נמנעים לבקש מגע כי הם מפחדים להטריח או נמנעים לקבל מגע כי הם מפחדים שלא יידעו איך לעצור אותו. במעבדה של אבישג אנחנו מתרגלים איך לבקש, איך לסרב מראש, ואיך לקבל סירוב בלי להיעלב. מאז הסדנאות, אפילו כשאני הולכת לעיסוי רפואי, אני יודעת להגיד למעסה בדיוק באיזה סנטימטר בגב נעים לי ובאיזה לא. התקשורת הזו פשוט משחררת אותך מחסמים".

"בסדנאות האלה אפשר לראות בחורה בת 20 מתכרבלת לצד אישה בת 70 או 80. אין שם שום רכיב מיני, אלא חיבור אנושי טהור", היא ממשיכה להדגים. "הרעיון הוא לשמור על גמישות פיזית ומחשבתית ולשבור התניות חברתיות. המגע חיוני לרווחה הנפשית והרגשית ולמערכת העצבים שלנו. לפעמים יש חשיבה שאם אני לא בזוגיות – אז זו גזירת גורל שלא ליהנות ממגע. אבל מגע ומיניות אלה שני צרכנים שונים. הצורך במגע הוא צורך נפרד בפני עצמו", היא מדגישה.

"התגובה הטיפוסית היא גיחוך"

חלק בלתי נפרד ממסיבות הכרבולים הוא תגובות ציניות, הומור מזלזל וטוקבקים ארסיים ברשתות. "כשמישהו שומע פעם ראשונה 'מסיבת כרבולים', התגובה הטיפוסית היא גיחוך או הרמת גבה", מודה אבישג. "יש פידבקים חמודים עם הומור, וזה סבבה, זה באמת שונה מהרגיל. אבל יש גם אמירות קשות ואלימות, ואנשים שמאשימים אותנו בהסוואה של הטרדות. עצוב לי שאנשים לא זוכים לחוות את הריפוי המטורף שקורה פה בגלל דעות קדומות".

"התרבות שלנו מלאה בציניות, ניכור ומרחק", מוסיפה אבישג. "מאז הקורונה והמלחמה, הבדידות היא המחלה הכי קשה שלנו. המסכים, הלחץ, הריצה מתמדת בעבודה - אנשים פשוט שכחו מה זה להירגע, לקבל מגע טהור שלא דורש ממך כלום, ופשוט להימס, ולהאמין מחדש בבני אדם".

עם זאת, אבישג מפתיעה כשהיא מביעה הבנה מסוימת לחשדנות של הציבור: "אני בעד שאנשים יהיו חשדניים וישמרו על עצמם! התחום הזה של מרחבי מגע הוא פרוץ לחלוטין בארץ. כל אחד יכול לפתוח את הסלון שלו, לקרוא לזה 'סדנת מגע' ולעשות מה שבא לו, בלי שום הכשרה. אנשים עושים דברים לא מקצועיים, וזה משהו שמפחיד בצדק. אני השקעתי שנים בלמידה: עשיתי את ההכשרה הרשמית של מסיבות כרבולים בארצות הברית, למדתי הנחיית קבוצות, והוכשרתי במיוחד בהנחיה מודעת-טראומה. לא כל מי שמנחה מרחבים כאלה עבר הכשרה כזו".

כדי להמחיש את הצביעות החברתית, אבישג מציעה השוואה מרתקת לעולם הריקוד: "אף אחד לא מרים גבה כשמאות אנשים הולכים למועדוני סלסה, טנגו או בצ'אטה בתל אביב. אלה סגנונות ריקוד סופר-מיניים, בוטים, שבהם אנשים זזים מתוך אנרגיה מינית ונצמדים לזרים מוחלטים לילה שלם. זה נחשב מיינסטרים לחלוטין. אבל כשמציעים מרחב שהמטרה המוצהרת שלו היא שיקום האמון בבני אדם - פתאום זה נתפס כמשהו מוזר ומאיים. זו צביעות חברתית".

המורכבות העמוקה ביותר בהחזקת מרחב כזה נוגעת להתמודדות עם טראומות עבר של משתתפים. "כשלמדתי הנחיה מיודעת-טראומה, היו לי רגעים של פיק ברכיים", מודה אבישג. "אמרתי לעצמי: 'וואו, אולי עדיף שלא להנחות סדנאות כאלה בכלל? מה אם החיבוק שלי, או שהייה ארוכה מדי בחיבוק, ייצרו אצל אדם פגוע תחושה של פגיעה'. טראומה היא דבר חמקמק מאוד. אבל אחרי מחשבות עמוקות הבנתי שהריפוי האדיר שקורה פה עולה בהרבה על הסיכון. כדי ללמוד לשחות, חייבים להיכנס למים. אי אפשר לפתור הקשרים של מגע רק בדיבורים על ספה בחדר טיפולים".

אבישג מדגישה כי הסדנה אינה בהכרח תמיד "כיפית" במובן הקל שלה: "אני אומרת למשתתפים מראש: אנחנו הולכים לפגוש את כל הדפוסים החברתיים שלנו. את הילד הדחוי מכיתה ג', את הביישנית שלא מעזה לבקש, את ההשוואות, את החוסר ביטחון. בגלל שזה בתנאי מעבדה איטיים, אנחנו זזים מילימטר ממה שאנחנו רגילים. לפעמים הריפוי של אדם מסוים בערב כזה הוא פשוט לשבת בצד, לא לגעת באף אחד, ורק לראות מה זה מעלה בו. זה פרוסס מטורף".