"לא צבא פרטי של ראש הממשלה": בכירי השב"כ לשעבר על הסערות המתמשכות בארגון

פחות משנה עברה מאז שנכנס דוד זיני ללשכת ראש השב"כ, והארגון הסגור והחשאי הזה מתקשה להשאיר את המתרחש בתוכו מאחורי הגדרות. שינויים ארגוניים, מינויים מבחוץ, צמצום מערך הדוברות והסרת סמלים המזוהים עם קודמו הפכו לכותרות - כמו גם ההחלטה הטרייה לא לאבטח את גדי איזנקוט וההצהרות של זיני עצמו לגבי נסיבות מינויו. לכל פרט הוצמד מיד פירוש רחב יותר: תיקון הכרחי בארגון שכשל ב-7 באוקטובר, או ניסיון לשנות את אופיו ואת מערכת הערכים שלו.

כדי להבין מה באמת מסוגל ראש שירות חדש לשנות, ומה עשוי לשרוד גם אחריו, שוחחנו עם שלושה מבכירי הארגון לשעבר. אילן שגב שירת בשב"כ כ-28 שנים, התחיל כרכז שטח, היה עוזרם של ראשי השירות יובל דיסקין ויורם כהן, ובתפקידו האחרון עמד בראש המנהלה הביטחונית לסיוע, העוסקת בשיקום סוכנים. יוסי אמרוסי שירת בארגון כ-30 שנה, בעיקר במערך החקירות, והיה בין השאר ראש מחלקה. איתן בן דוד מילא שורה של תפקידים ביחידה לאבטחת אישים ובאגף האבטחה, ובהמשך עמד בראש המטה ללוחמה בטרור ושימש ממלא מקום ראש המטה לביטחון לאומי והמשנה לראש המל"ל.

שלושתם מתארים ארגון היררכי מאוד, שבו סמכותו של ראש השירות רחבה כמעט בכל תחום. "ראש השב"כ הוא איש כל-יכול בתוך הארגון. על פיו יישק דבר", אומר בן דוד. "מילה שלו יכולה לשנות את כיוון הספינה ב-180 מעלות. צה"ל הוא גוף גלוי יותר ויש עליו הרבה ביקורת מבחוץ. השב"כ סגור בתוך גדרותיו, וראש השירות יכול לבטל אגפים וחטיבות, לשנות את ייעוד השירות ואת הערכים שלו ולהחליט שממחר אין דוברות. אבל ראש שירות שמכיר את ה-DNA של הארגון יודע שאי אפשר לעשות את כל זה באבחה. הוא צריך לשמוע את הבכירים ולקיים עבודת מטה. אחד הערכים המרכזיים בשב"כ הוא ריסון הכוח. לארגון יש המון כוח, ולכן הוא מוכרח לדעת לרסן אותו. העיקרון הזה נכון גם לגבי ראש השירות עצמו".

"ראש שירות לא יכול לעשות דבר לבדו", אומר מנגד אמרוסי. "הוא צריך לגייס את המנהלים ואת העובדים. יש לו סמכות לקבוע את תפיסת הניהול שלו, אבל בסופו של דבר הוא יעשה הכול באמצעות האנשים שלו וייבחן בתוצאות. השב"כ הוא המשפחה שלי. שירתי בו 30 שנה ואני אוהב אותו אהבת נפש. כשקמנו בבוקר לעבודה, לא עניין אותנו מי ראש הממשלה ומי שר הביטחון. מה שעניין אותנו היה לסכל פיגועים. זה מה שמעניין גם את העובדים היום".

"לא יכול לומר שזה ארגון המודיעין הטוב בעולם"

"כל ראש ארגון רשאי, ואולי אפילו חייב, לבצע שינויים", מצהיר שגב. "גם אנחנו עשינו שינויים כשנכנסנו לתפקידים חדשים - לא אהבנו דרך פעולה מסוימת, חשבנו שאפשר לעבוד אחרת ושינינו. זה לגיטימי. אבל בוודאי כשאתה עומד בראש ארגון, נכון לעשות את הדברים באופן מדורג ולא באופן קיצוני וחד. למטה יש אנשים, וכל מה שראש השירות אומר ועושה משפיע עליהם. אני עדיין חושב שהשב"כ הוא הארגון הטוב בעולם. יש לו DNA חזק מאוד. גם בחמש שנות כהונה ראש שירות לא יכול לשנות את כולו. הוא יכול להזיז דירקטיבות ימינה או שמאלה, אבל בסוף יושבים שם אנשים שכל הווייתם היא סיכול טרור ואיסוף מודיעין".

אמרוסי חולק עליו רק ביחס לזמן הדקדוקי. "אני אומר 'היה הארגון הטוב בעולם'. קשה לי לומר את זה היום, אחרי הכישלון שקרה. עבדתי ברצועת עזה שנים ארוכות והייתי שותף לתפיסות האלה, ולכן אני רואה גם בעצמי חלק מהכישלון. אחרי כישלון כזה אני לא יכול לומר שאנחנו ארגון המודיעין הטוב בעולם. צריך לעבוד קשה מאוד כדי לזכות שוב בתואר הזה".

"הדברים התחילו לצאת החוצה בעוצמה שלא הכרנו"

המינוי של זיני היה חריג כבר מראשיתו. הוא הגיע מחוץ לארגון, לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עמו לשיחה במכונית בזמן ביקור בצאלים, בלי ליידע מראש את הרמטכ"ל אייל זמיר ואת ראש השב"כ המכהן באותה עת, רונן בר. ההודעה על המינוי היוותה הפתעה נוספת עבור הרמטכ"ל. אחר כך הגיע גם מינויו של סגן ראש השירות מבחוץ: בארגון שרוב מנהליו צמחו מתוכו, עצם השיטה עוררה חשד עוד לפני שנבחנה מדיניותם של הממונים החדשים.

"יכול להיות שהמינוי לא התקבל בטבעיות לא בגלל שמו של זיני, אלא בגלל הדרך שבה נעשה", אומר בן דוד. "עובדי השב"כ גאים מאוד בשירות ובארגון. הם מכירים שדרה של מועמדים, ופתאום רואים שיחה ברכב שנעשית בלי ידיעת הרמטכ"ל וראש השב"כ, מאחורי גבם. ראוי ככל שיהיה האדם שנבחר, הם שואלים את עצמם מה קורה כאן. ייתכן שהדרך הזאת הכניסה אנשים בארגון למגננה. זה נמשך גם במינוי הסגן".

"לצערי, הדברים התחילו לצאת החוצה בעוצמה שלא הכרנו. ברור שיש ויכוח בתוך הארגון וברור שמשהו מתפרץ ממנו. מצד שני, חלק גדול מהאירועים שפורסמו אינם בליבת העיסוק השב"כי", טוען בן דוד. "ממתי ייעוד הארגון הוא פינת הנצחה או שומר מסך? אני בטוח שהמסכלים, החוקרים והמפעילים ממשיכים לעשות את עבודתם עם פינה ובלעדיה, עם שומר מסך ובלעדיו, עם זיני ובלעדיו".

אמרוסי תמך מלכתחילה בהבאת ראש שירות מבחוץ. "אחרי 7 באוקטובר היה נכון להביא אדם שיטלטל את הארגון ויבחן כל תפיסה, כל קונספציה וכל דרך פעולה, ולא משנה כמה מוכשרים היו הסגנים והבכירים האחרים. בשעה החשובה ביותר למדינת ישראל לא הצלחנו לספק את הידיעה שמחר בבוקר יש מלחמה. מלמדים אותך מהיום הראשון 'סיכול מבעוד מועד': לא לעצור את המחבל אחרי שביצע את הפיגוע, אלא כשהוא עדיין ישן במיטה. ראש הממשלה הוא שמוסמך למנות את ראש השירות, וזו גם האחריות שלו. אילו מינה אדם אחר, הייתי מקבל אותו. הוא מינה את זיני, ואני מקבל גם את זיני. שום שומר מסך ושום מכתב של אשת ראש השירות לא משתווים למה שקרה ב-7 באוקטובר".

"היה צריך להבין שכל העיניים עליו"

גם שינויים בארגון שנראים פעוטים מתקבלים בתוך מציאות שבה כל החלטה של זיני נבחנת דרך יחסיו עם מי שמינה אותו. "ברגע שזיני מונה, ראשי השירות לשעבר צריכים לעמוד מאחוריו", אומר שגב. "אפשר להתנגד לפני המינוי, אבל לאחר שהוא הושלם צריך לאפשר לו לעבוד. לצד זה, הוא היה צריך להבין שכל העיניים עליו ולהיזהר שבעתיים מכל פעולה שעלולה ליצור רושם שהוא משרת את מי שמינה אותו. אגף האבטחה לא אומר לראש הממשלה 'לא'. אם ראש הממשלה רוצה להגיע למקום מסוים, אנשי האבטחה חושבים איך לאפשר לו לעשות זאת בבטחה".

"אני זוכר מקרים שבהם ראש הממשלה נסע בקרוון ממוגן, ומאחוריו נסעה משאית עם ממ"ד. זו המשימה: לאפשר לראש הממשלה לפעול. אבל כשמתפרסם מכתב שמסייע לראש הממשלה להיעדר מהמשפט מטעמי אבטחה, האחריות של ראש השירות היא להבין כיצד הדבר ייראה לציבור. גם אם ההחלטה המקצועית מוצדקת, אסור ליצור תחושה שנתניהו מינה את זיני ועכשיו זיני שומר על נתניהו. כאן הוא טעה".

אותה רגישות ליוותה גם את דבריו של זיני ביולי במכון ארגמן. ראש השירות אמר כי "הרגשתי שאני כשיר לתפקיד, בשל היכולת להיות נאמן לדרג הנבחר". השאלה לא הייתה אם השב"כ והעומד בראשו כפופים לממשלה - החוק אינו מותיר בכך ספק - אלא מה קורה כאשר עמדתו המקצועית מתנגשת ברצונו של מי שמינה את העומד בראשו.

"ישבתי בפגישות של ראש הממשלה וראש השב"כ, וראיתי את יובל דיסקין עומד על הרגליים האחוריות ומתנגד לדברים שהדרג המדיני רצה", נזכרר שגב. "זו חובתו של ראש השירות. הוא צריך לומר את עמדתו המקצועית באופן ברור, גם אם היא אינה נעימה למי שיושב מולו. מצד שני, הדרג הנבחר הוא שמקבל את ההחלטות. ראש השירות צריך להציג את הסיכונים, להתריע ולהתווכח, אבל לאחר שהתקבלה החלטה חוקית הוא צריך לפעול במסגרתה. הנאמנות היא למדינה, לחוק ולייעוד הארגון - לא לאדם מסוים".

"במדינה דמוקרטית הממשלה קובעת את המדיניות", אומר אמרוסי. "ראש השירות אינו נבחר ציבור. הוא חייב להציג את עמדתו, גם בתקיפות, אבל לא להחליף את הדרג המדיני. אם הוא חושב שהחלטה מסוכנת, הוא צריך להתריע ולהסביר. אם מדובר בהחלטה בלתי חוקית, אסור לו לבצע אותה. אבל הוא לא יכול לקבוע לבדו את מדיניות המדינה".

“השב"כ הוא לא צבא פרטי של ראש הממשלה"

בן דוד חושש פחות מהוראה מפורשת ויותר מתהליך הדרגתי. "ארגון ממושמע יכול להתחיל להתכופף גם בלי שאיש יורה לו לעשות זאת. אנשים מבינים מה מצופה מהם, מי קידם אותם ומה רוח המפקד. לכן חשוב כל כך מי עומד בראש הארגון, מי ממונה לתפקידי המפתח ועד כמה חזקים שומרי הסף בתוכו. השב"כ אינו צבא פרטי של ראש הממשלה. היחידה לאבטחת אישים מגינה על סמלי המדינה ועל אישים שנקבע כי יש לאבטח אותם. רעיית ראש הממשלה אינה סמל מדינה והיא לא נבחרה לתפקיד. החלטות על היקף האבטחה שלה ושל בני המשפחה צריכות להתקבל משיקולים מקצועיים ולא משום שמישהו רוצה לרצות את סביבת ראש הממשלה. זה לא אומר שכל החלטה בעייתית היא כבר הוכחה להשתלטות פוליטית על הארגון - הדברים נבחנים יום-יום ושנה-שנה. אבל דווקא משום שלשב"כ יש כוח עצום והוא פועל בחשאי, אסור לחכות לרגע שבו התהליך כבר יהיה גלוי ומושלם".

השב"כ, בניגוד לצה"ל ולמוסד, פועל גם בתוך גבולות המדינה ומחזיק ביכולות שמסוגלות לחדור עמוק לחייהם של אזרחיה. בדרך כלל הן מופעלות בחשד לטרור, לריגול או לחתרנות מדינית. הלחץ להכניס את הארגון גם למאבק בפשיעה המאורגנת מקרב אותן כעת לשטח אפור בהרבה.

"לשב"כ יש יכולות מרשימות, שבוודאי לא נפרט אותן, והוא יכול לבצע פעולות שנוגעות גם באזרח", אומר שגב. "כשמדובר באזרח שפועל עם איראן, בטרור יהודי או בחתרנות מדינית, השב"כ צריך להיכנס ולהפעיל את הכלים שעומדים לרשותו. בסופו של דבר זה הייעוד שלו: סיכול טרור וחתרנות מדינית. אם כדי לבצע את המשימות האלה הוא צריך להפעיל כלים פולשניים, זה לגיטימי - כל עוד הדבר נעשה במסגרת החוק. הבעיה מתחילה כשמכניסים את השב"כ לטיפול בארגוני הפשיעה. אם אתה יודע להבחין בין ארגון פשיעה שפועל גם בזירה הביטחונית לבין עבריין פלילי רגיל, ולהפעיל את הכלים רק במקום שבו יש הצדקה ביטחונית, אפשר לבחון את זה. אבל ארגוני הפשיעה מעורבבים זה בזה, ובתוכם יש אזרחים ישראלים. הם עבריינים, אבל הם עדיין אזרחים ישראלים.

"המדרון כאן חלקלק ויכול להוביל אותנו למקומות לא טובים. אם זה עונה על ייעודו של שירות הביטחון הכללי - תפעיל את כל מה שאתה יכול להפעיל. אבל צריך לוודא שזה נעשה במינון הנכון, בזהירות המתבקשת, לא באופן גורף ועל פי חוק. הפעלת כלים קשים מאוד נגד אזרחי ישראל היא קו אדום שהשב"כ צריך לדעת שאסור לו לחצות", מדגיש שגב.

"השב"כ פועל על פי חוק ונתון לביקורת ולבקרה משפטית", אומר אמרוסי. "גם הפעלת הכלים הטכנולוגיים האלה כפופה לבקרה. ברגע שיש סכנת טרור או חתרנות מדינית, יש מקום להשתמש בהם. משפחות הפשע מסוכנות בעיניי לא פחות מארגוני טרור. אם זה היה תלוי בי, הייתי מגדיר אותן כארגוני טרור. יש ברשותן כמויות עצומות של נשק, תופעת הפרוטקשן אוכלת כל פינה ומספר הנרצחים בלתי נתפס. אם אפשר לקחת כלים שב"כיים, להפעיל אותם על פי חוק ותחת בקרה משפטית נגד הארגונים האלה - זה צעד חשוב שצריך לעשות".

"יכולים להיות אירועים נקודתיים שבהם צריך להפעיל כלים פולשניים", אומר שגב. "אבל אני לא חושב שנגיע למצב שבו השב"כ יפעל באופן גורף נגד אזרחי המדינה. זה גוף אחראי שיודע להציב לעצמו גבולות, ואני חושב שגם זיני, עם כל מה שחושבים עליו, יודע היכן הם נמצאים ולא יפרוץ אותם".

"לא רואה תרחיש שהשב"כ הופך לקג"ב"

"אני רוצה להאמין שלא נראה בעתיד אנשי שב"כ עוקבים אחרי אזרחים נורמטיביים רק משום שהם פעילים בארגון שמתנגד לממשלה או חוסמים צומת", אומר בן דוד. "אבל אני לא מוכן לומר 'זה לא יכול לקרות בשב"כ'. צריך לעשות מאמץ עליון כדי שזה לא יקרה, מראש השירות ועד אחרון המנהלים והעובדים. הארגון צריך להיות כפוף לחוק, לבית המשפט ולבקרה משפטית. ככל שתגדל המסה של אנשים שמגיעים מבחוץ, שלא צמחו בארגון ולא מכירים מקרוב את הערך של ריסון הכוח, הסיכון גדל. מי שלא ישב מול נחקר ולא למד מה מותר ומה אסור, לא הפעיל סוכן ולא הכיר את גבולות הכוח מתוך העבודה עצמה - עלול לתת הוראות בלי להבין את משמעותן. אני עדיין חושב שה-DNA של הארגון חזק מספיק, ומקווה שגם הייעוץ המשפטי בתוכו יהיה חזק מספיק. היועץ המשפטי בשב"כ הוא האדם האחרון שצריך לשתוק. הוא חייב לומר את דברו, גם אם בסוף ראש השירות מחליט אחרת".

"עבדתי עם הייעוץ המשפטי לאורך כל שנותיי בחקירות", אומר אמרוסי. "מבחינתי הוא תמיד עזר לי ולא הפריע לי. הוא לא אמר רק מה אסור לעשות, אלא הסביר איך אפשר לעשות את מה שנדרש בדרך חוקית. גם במציאות הנוכחית אני לא רואה הידרדרות. בכל הנוגע לאזרחים ישראלים, השב"כ פועל היום בעיקר נגד מי שחשודים בריגול למען איראן ונגד פעילי ימין קיצוני ביהודה ושומרון. אני לא רואה תרחיש שבו מחר בבוקר השב"כ הופך לקג"ב. לא בקרוב ולא בעתיד הרחוק".

"עצם העובדה שאזרח שואל את השאלה הזאת צריכה להדאיג", משיב בן דוד. "השב"כ נקלע, שלא בטובתו, למאבק הפוליטי הענק שמתחולל כאן - בין מחנה המחאה לבין תומכי הממשלה. זה התחיל עוד בתקופתו של רונן בר, אבל נמשך עכשיו. הארגון לא היה רוצה להיות בתוך המאבק הזה, ובכל זאת הוא נמצא בו. קח את ההפגנות נגד ראש הממשלה - בסוף ניצבת שם גם היחידה לאבטחת אישים. ירי הזיקוקים לעבר בית ראש הממשלה היה אירוע חמור. בעיני יחידת האבטחה, היום אלה זיקוקים ומחר זו יכולה להיות מרגמה. המשטרה היא שחקרה, אבל השב"כ נמצא בתוך התמונה. במקביל הופעל עליו לחץ פוליטי לחקור תופעות בתוך ההפגנות ולבדוק אם מישהו חצה את הגבול לחתרנות".

"כאן בדיוק נולד החשש לחדירה לפרטיות ולעירוב של שירות הביטחון במאבק אזרחי. אפשר לומר שלא ייתכן שכל מפגין יחסום כבישים, מקפלן, מהמחאה החרדית או מהימין. אבל האם מדינה דמוקרטית צריכה להשתמש בכלים שב"כיים כדי לטפל בהפגנות בלתי חוקיות? כאן אני מתפלל שהשב"כ יבין את גודל האחריות שלו. אסור לו להיכנע לגחמות של ממשלה כזו או אחרת, ליברלית או שמרנית. הוא צריך להפעיל שיקול דעת, להסביר את עמדתו ולנווט בחוכמה בעולם העדין הזה, כדי שהכלים שלו לא יופנו נגד אזרחי ישראל".

"השיקום לא מוחק את הכישלון ב-7 באוקטובר"

המינוי של דוד זיני לא היה עוד חילופי משמרות רגילים בצמרת השב"כ. נתניהו הצדיק את הבחירה בראש שירות מבחוץ - דבר שבשונה מהמוסד נעשה רק במקרים בודדים בעבר - בצורך לטלטל ארגון שכשל ב-7 באוקטובר. גם בפעם הקודמת שבה נכנס אלוף בצה"ל ללשכת ראש השב"כ, היה זה בצילה של טראומה קשה: עמי אילון, מפקד חיל הים לשעבר, הגיע לתפקיד חודשים ספורים אחרי רצח רבין.

זיני קיבל לידיו ארגון שעדיין מנסה להבין כיצד החמיץ את מתקפת חמאס, ובמקביל משקם את יכולותיו ואת האמון בו. "זה היה כישלון קולוסאלי, מחפיר", אומר בן דוד. "אבל צריך לומר גם מה קרה אחריו. השב"כ השתקם כמו עוף החול. הפעולות שאנשיו ביצעו וההישגים שאליהם הגיעו מאז הם דבר שחייבים לציין. השיקום לא מוחק את הכישלון, אבל הוא חלק מהסיפור".

אחרי ההתנתקות ועליית חמאס לשלטון השתנתה עבודת השב"כ ברצועה. "ישראל עברה לעבוד מנגד", אומר בן דוד. "עזה הפכה למדינת יעד שפועלים מולה מבחוץ. השב"כ כבר לא ישב עם הסוכנים כפי שישב בעבר, הפעלת היומינט (מודיעין אנושי) נעשתה קשה יותר, מספר המקורות הצטמצם וההסתמכות על מידע טכנולוגי גדלה. במשך השנים היה ויכוח מי צריך לשאת באחריות המודיעינית לעזה. הצבא רצה לקבל אותה, אבל השב"כ ראה ברצועה נכס שלו. באותה תקופה זה היה מוצדק: איש לא הכיר את עזה, את הארגונים ואת החיים שם טוב יותר מאנשי השב"כ. אבל במהלך 20 השנים שחלפו האיסוף נעשה קשה יותר, והמודיעין נשען יותר ויותר על סיגינט (מודיעין אותות) ועל יכולות שגם לצבא יש".

לדבריו, "השב"כ היה כמו צפרדע שמתבשלת לאט. בשלב מסוים הוא היה צריך לשאול את עצמו אם עדיין יש לו יתרון ברצועה, או שכבר נוצר לו חיסרון. אולי היה צריך לומר מיוזמתו שכובד האחריות צריך לעבור לצבא. זה לא קרה, והתוצר המודיעיני לא הספיק, אף שהיו הרבה סימנים מעידים".

"קונספציה היא תפיסה שמצליחה לך שוב ושוב, עד שאתה מתאהב בה ומפסיק לראות את הסימנים שמערערים אותה", אומר אמרוסי. "ב-7 באוקטובר לא הייתה קונספציה אחת, אלא כמה: הייתה התפיסה המדינית של 'שקט תמורת שקט'; הייתה התפיסה הכלכלית, שלפיה אם לעזתים יהיה כסף והם יעבדו בישראל, הם לא יעשו פיגועים; והייתה הקונספציה הטכנולוגית. אני שולל לחלוטין את כל הקונספירציות על בגידה. מה שהיה הוא עיוורון תפיסתי. האפשרות שחמאס מסוגל לעשות את מה שעשה הייתה קיימת, אבל נדחקה לקרן זווית. כשאתה רואה את הסימנים ואומר לעצמך שלא מדובר במהלך התקפי, אלא בהיערכות הגנתית מחשש שישראל עומדת לתקוף - הקונספציה כבר מעצבת את האופן שבו אתה מפרש את המציאות".

"גם אתם נפלתם בקונספציה", מעיר שגב. "נכון", משיב אמרוסי. "השב"כ נפל, ולא בקונספציה אחת. גם ראש שירות רשאי וחייב להתריע בפני הדרג המדיני. היו ראשי השב"כ שהתנגדו להכנסת פועלים מעזה לישראל, והיו שתמכו בכך. כל אחד פעל לפי תפיסתו".

"3,000 מחבלים יצאו - בלי סוכן אחד"

"תמונת מודיעין הייתה גם הייתה", אומר שגב. "ישבתי בלשכת ראש השירות והייתי שותף להצגתה לדרג המדיני בהערכות השנתיות. הצגנו את חמאס, את היכולות שלו ואת המנהרות. הצגנו 'תמנון' עם מנהרה שמגיעה לכל קיבוץ. הדברים היו על השולחן. הכישלון המוחלט היה בהתרעה. בשעה 6:29 בבוקר ב-7 באוקטובר עמדתי עם אשתי מול הטלוויזיה, הסתכלתי על מה שקורה ואמרתי: אין אפילו סוכן אחד בתוך כל האירוע הזה. זה הטריף אותי. זה הכישלון.

"חשבנו שאנחנו יודעים הכול ויכולים על הכול. אמרנו שחמאס מורתע, שאנחנו מבינים כל תנועה ברצועה ומנטרים כל דבר שקורה בה. זה פשוט לא היה נכון. לאורך השנים הטכנולוגיה תפסה עוד ועוד מקום, והריגול האנושי הפשוט הוזנח. סגרו מחלקות שטח ואמרו שכבר לא צריך אותן".

"היה קשה מאוד לגייס מקורות", מעיר אמרוסי. "כשכבר גייסת, היה קשה להפעיל אותם, וכשהצלחת להפעיל - היה קשה להעריך את מידת הנאמנות שלהם". "נכון", משיב שגב, "אבל התוצאה הייתה ש-3,000 מחבלים יצאו לפעולה ולא היה לך סוכן אחד ביניהם".

"ישבתי בלא מעט הערכות מודיעין והערכות מצב שנתיות", ממשיך שגב. "כולן הסתיימו במדרג איומים. לאורך שנים המדרג שהציג ראש הממשלה היה: הגרעין האיראני, טילים בליסטיים, חיזבאללה ורק אחר כך חמאס. השב"כ יכול לעשות כל שביכולתו כדי לסכל את חמאס, אבל הוא מבין שהאיום נמצא בתחתית הרשימה. כשאיראן נמצאת בראש, אתה רואה אילו משאבים, תכנון ויכולות מושקעים בה. אותו דבר בחיזבאללה. ברצועת עזה שלטה התפיסה שחמאס מורתע ושאנחנו יודעים עליו הכול. השילוב בין סדר העדיפויות הזה, היהירות וההישענות על טכנולוגיה הוא שהביא אותנו לשם".

"לשב"כ יש חלק חד-משמעי בכישלון, וכך גם לצבא", אומר בן דוד. "אבל לאורך שנים המדיניות הייתה שאין רצון להיכנס לרצועת עזה, לשלוט באזרחיה או להפיל את חמאס. רוצים שקט, ושקט ייענה בשקט. לשם כך נכנס הכסף הקטארי, לשם כך נכנסו פועלים ולשם כך נעשו שוב ושוב סבבים מוגבלים. המדיניות הזאת השפיעה על כל ארגוני הביטחון. זה לא פוטר את השב"כ מלעשות את עבודתו יום-יום, ולא פוטר את הצבא מלעמוד על הגדר ולהגן על המדינה. ועדת שמגר קבעה אחרי רצח רבין שלא היה מודיעין קונקרטי על יגאל עמיר, אבל עדיין היה מצופה מהשב"כ ומהיחידה לאבטחת אישים להגן על ראש הממשלה. אותו עיקרון נכון גם בעוטף עזה, ביהודה ושומרון ובצפון: ארגוני הביטחון נדרשים להגן על המדינה גם כשאין בידיהם התרעה". "כל אחד מאיתנו נועל את הבית בלילה", מסכם שגב. "יש לנו מודיעין שמישהו עומד לפרוץ? לא. אבל אנחנו נועלים".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv

הפרטים המופיעים בכתבה אושרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.