בבוקר השבת השחורה, איה, שהייתה בדרכה חזרה לבארי מרכיבת הבוקר, כבר כמעט נכנסה לקיבוץ שורץ המחבלים. אלא שמפגש עם הישאם, בדואי מרהט, מציל את חייה. "באותו רגע חשבתי שהוא מחבל, היום הוא הגיבור שלי", מספרת איה. והישאם? הוא התגייס למשטרה מתוך תחושת שליחות. השעות הארוכות שבהן הסתתרו, החילוץ ההרואי - והרגע המפחיד, דווקא כשהיה נדמה שהכול כבר מאחוריהם
המהדורה המרכזית
פורסם: | עודכן:
"גורלנו נקשר פה. אני ממש נזכרת שפתאום הישאם מספר לי שהוא הקליט את כל הזמן שלנו כאן בחורשה הזאת", מספרת איה בחורשה ליד קיבוץ בארי. במקום הזה, בבוקר 7 באוקטובר, הציל את חייה מפגש אקראי עם הישאם, עובד חדר האוכל בקיבוץ. "הקלטתי כי הבנתי שיש מלא מחבלים", אומר הישאם. "אם יקרה לי משהו או לשנינו, שיידעו מי הרג אותי. וגם, פחדתי שיקרה לה משהו, ובסוף יאשימו אותי".
המשפט הזה של הישאם אלקרינאווי, בדואי בן 22 מרהט, חושף את המורכבות שאפפה את פעולת ההסתתרות שלו ושל איה מידן, חברת קיבוץ בארי, בזמן הטבח. השניים עשו מאמצים שלא להתגלות למחבלים, אבל במקביל התמודדו עם אתגר נוסף - איה חששה מרבית הזמן שהישאם עשוי להיות מחבל שירצח אותה, והישאם ידע שהוא עשוי להיהרג כי חיילי צה"ל יחשדו בו כמחבל. ואכן התרחיש הזה כמעט קרה.
למרות שהישאם היה עובד בחדר האוכל של הקיבוץ, ואיה חברת קיבוץ, הם לא הכירו לפני 7 באוקטובר. "הוא היה נראה לי פתאום אחד המחבלים", מודה איה. אחרי החוויה המטלטלת שעברו ביחד, בשעות הארוכות של השבת השחורה, איה והישאם הם היום חברי נפש. "הוא היחיד בעולם שיכול להבין מה קורה איתי עכשיו", היא אומרת.
איה יוצאת לרכיבת הבוקר, הישאם מבשל בחדר האוכל
בשבת ההיא הישאם, אז בן 19, עבד במטבח של חדר האוכל בבארי ביחד עם אחיו ובן דודו. "מכין את ארוחת השבת, היה בומים, אנחנו מכבים את התנור, סוגרים את חדר האוכל, וזהו, הולכים הביתה", מתאר הישאם. באותו הזמן איה כבר מחוץ לקיבוץ על האופניים. במצלמת האבטחה של השער של הקיבוץ באותו בוקר, ניתן לקראות את איה יוצאת על האופניים בשעה 6:27 לרכיבת הבוקר. פניה לכיוון הכביש הראשי.
פרסומת
הישאם ברכב עם אחיו ובן דודו, חוצים את שער הקיבוץ בדרכם הביתה, כשלפתע האוטו נעצר בחריקת בלמים. "פתאום מחמוד, בן דוד שלי, אומר 'חבר'ה, יש גופות בשער, יש הרוגים'", מספר הישאם. השלושה שהישאם ראה ברכב הם בניהו ביטון, מאור גרציאני ויונתן סמרנו זכרם לברכה, שברחו ממסיבת הנובה.
השלושה מחליטים לחזור לחדר האוכל ולהתחבא, אבל מיד נעצרים. בריאיון שקיימנו עימו מקיבוץ בארי, כמעט שלוש שני אחרי הטבח, הישאם מצביע על העץ שבו ראו את המחבלים לראשונה. "נתקלנו עם המחבלים", הוא אומר. "חשבנו שאלה שתי דמויות של חיילים, אבל תוך שנייה זה השתנה. קלצ'ניקוב, סרט ירוק על הראש, צועקים עליי, אז צעקנו שאנחנו מוסלמים, ערבים, שבאנו להתפרנס, אבל הם התקרבו לכיוון שלנו. אחד מהם הצמיד את הנשק לאח שלי, והשני לבן דוד שלי, ואני יושב מאחור".
אתה מפחד?
"ממש".
שזהו, אתה עומד למות כרגע?
"מאה אחוז".
איה, על האופניים, לא הספיקה מאוד להתרחק. היא מקבלת טלפון מבעלה שנכנס עם שלושת ילדיהם לממ"ד, היא מסתובבת ורוכבת לכיוון הקיבוץ. "אני רוכבת ובתרחישים של צבע אדום", היא מספרת. "אני יודעת שיש חדירה בגדר, רק המחשבה שלי עובדת על איפה יש לי מיגוניות, שאני יכולה להסתתר בהן אם יהיה צבע אדום".
פרסומת
הבריחה מהמחבלים, והמפגש עם איה
הרבש"ץ של בארי, אריק קראוניק ז"ל, נוסע מיד לכיוון של הישאם ובני משפחתו שהוצאו מהרכב על ידי המחבלים. הישאם רואה את קראוניק מגיע מהצד השני של מגרש החניה, חסר אונים אל מול הזוועה. "כשהרבש"ץ הגיע, התחילו לרסס אותו ושלפו את הנשקים לכיוון שלו", מספר הישאם. "אנחנו ברחנו. ועדיין, הצרורות של הירי לא עצרו".
כשאתה מבין אחרי זה שבעצם קראוניק נהרג, שהוא בא בעצם לנסות לעזור לכם, יש כאן רגשות אשם קצת?
"ממש כן. הבן אדם הזה, אין עליו, אין מה לעשות".
איה כבר מגיעה בסיבוב הכביש ורואה את שער הקיבוץ. "אני מרימה את העיניים, ואני עוד לא מספיקה ללחוץ על האפליקציה כדי שתפתח לי את השער הצהוב, ואז אני רואה פתאום שלוש דמויות יוצאות מהקיבוץ בריצה, שהן צועקות משהו", היא אומרת. הישאם מסביר: "התחלנו לצעוק, 'עצרי, עצרי'". איה מוסיפה: "רק ברגע שהם מגיעים אליי אני מזהה אותם, שהם שלושה עובדים של חדר האוכל. הם צועקים לי שיש מחבלים בקיבוץ בארי, והם משכו אותי לכיוון של המיגוניות".
פרסומת
"מבחינתי באותו הרגע היא הדמות שאני מכיר מהקיבוץ", אומר הישאם. "אף פעם לא דיברנו, אולי בקטנה". איה מתארת את הרגעים הבאים: "הם מבקשים ממני להתקשר למשטרה, ואני כל כך רועדת ברגע הזה, אז מחמוד לוקח ממני את הטלפון, ומתקשר למשטרה".
איה והישאם מתפצלים מהיתר: "נבהלתי"
הארבעה מתחילים לרוץ לכיוון הכביש הראשי, אבל כשאיה מרימה את הראש היא מבינה שהם התפצלו, ולצידה בורח רק הישאם. "הפרידה הזאת, אני באיזשהו מקום נבהלתי", מודה איה. "כי תוך כדי הריצה שלנו, הישאם ניגש אליי ואומר לי, 'את לא סומכת על אף אחד', ואז פתאום הוא נראה לי חשוד, כי אני יודעת שיש מחבלים בבארי, לא ראיתי את המחבלים האלה. ואני אומרת, או-קיי, אני רצה כרגע עם מישהו שיכול להיות שבהמשך הוא הורג אותי, והמשימה שלו זה להרחיק אותי ולרצוח אותי".
הם רואים מולם חורשה עם שיחים עבותים, נשכבים תחתם ומתחבאים. "ההנחיה היא שאסור לזוז", מספרת איה. "אם מישהו מסתכל עלינו, הוא רואה שני אנשים מתים. אנחנו כמעט ולא מדברים. הישאם בלי טלפון, אבל מקליט את כל שבע השעות המסויטות של היום הזה עם השעון שלו. איה מתארת: "כשהוא מחזיר לי את הטלפון, אני רואה תכתובת בערבית עם מיקום".
"הוספתי את המספר של אבא שלי והתכתבתי איתו בערבית", אומר הישאם. "שלא תדע מה אני רושם. כי אבא שלי אמר לי שישלח לי צוות. ואמרתי להם שלא יגיעו. אמרתי לעצמי אם אני אמות, בסדר, אבל שלא ימותו עוד אנשים". בשלב מסוים, מאוחר יותר, הישאם מחליט לספר לאיה שמשפחתו מגיעה לחלץ אותם. "אם הייתי יודעת שהוא אמר להם לא להגיע, הייתי קורעת אותו פה", אומרת איה וצוחקת. "הייתי מרביצה לו".
פרסומת
הפיצוץ המפחיד במחבוא, החילוץ - והרגע שבו כמעט נורו בידי צה"ל
השניים ישבו לא פחות משבע שעות בשיח הזה. ואפשר רק לדמיין מה עברו באותן שעות ארוכות ומורטות עצבים. "היה רגע של פיצוץ מאוד גדול", אומרת איה. "הייתי בטוחה שהוא מת. ואז ככה, לאט-לאט, אני מסתכלת הצידה, ובאמת רואה שהוא זז, וזה השלב שאני ככה משנה את המחשבות שלי מזה שהישאם מחבל, לזה שהוא כרגע דמות שאני חייבת אותה".
פתאום הישאם מודיע לאיה - הם הגיעו, צריך לזוז. איה מספרת: "אני יוצאת מהשיחים, ורואה ג'יפ לבן עם ארבעה גברים ערבים, אומרת, או-קיי, אם עדיין לא רצחו אותך, אז יש סיכוי שעוד משהו ישתנה פה. ישבתי קדימה. בשלב מסוים, פתאום בבת אחת, אני שומעת את כולם באוטו מתחילים לצעוק".
"צעקנו בעברית לא, לא, לא", אומר הישאם. "חיילים שלפו נשק לכיוון שלנו". לדברי איה, "ברגע שהם פותחים את הדלתות אני שומעת מישהו צועק לי, צאי מהאוטו מהר. ואז אני רואה את החיילים, ואני מרגישה את המתח, ואני אומרת לעצמי, בן אדם אחד יורה, כולם יורים, ואז כולם מתים".
את משוכנעת שאת הולכת למות?
"כן".
"תוך כדי, אחד החיילים מקלל אותנו: 'מה אתם עושים כאן, יא בני זונות", מספר הישאם, ואיה מאשרת: "הם קיללו אותם. ואני יוצאת מהאוטו, נופלת לפני הרכב, וצועקת להם שלא יירו. אחד הקצינים מגיע אליי, ומנסה להבין איך ב-14:00 בצוהריים הגעתי למצב שאני עם חמישה גברים ערבים בתוך ג'יפ אזרחי, בלי נעליים, כולי מלוכלכת. ואני מסבירה לו, והם (החיילים) מתעקשים שאני חטופה. ואני אומרת לו, 'אני לא חטופה'. הוא אומר לי, אבל את יכולה להגיד, את במקום בטוח עכשיו. בסופו של דבר הם מחליטים להאמין לי". איה והישאם מגיעים לתחנת המשטרה באופקים בערב ושם הם מתפצלים.
פרסומת
החברות שנרקמה אחרי 7.10: "מדברים כמעט כל יום"
שנה אחרי 7 באוקטובר הישאם התגייס למשטרה, והיום הוא עובד בתחנת אופקים. הישאם מספר שהמפגש עם איה והחוויה שעברו יחד ביום הטבח השפיעו על החלטתו להתגייס. הרגשתי איך זה להציל נפש, אתה רוצה עוד", הוא אומר. "אתה רוצה לתרום מעצמך יותר".
"אנשים אומרים לי שהצלתי אותה, אבל היא הצילה אותי גם", אומר הישאם. "בזכותה אני כאן". החיבור ביניהם באותה השבת הציל אותם, וכבר באותו הערב הם החלו לרקום חברות אמיצה. "גם יום אחרי 7 באוקטובר דיברנו, כמעט כל יום", אומר הישאם, ואיה מצטרפת: "הוא הפך להיות החבר הטלפוני שלי. בשעות לילה מאוחרות שאי אפשר להירדם".
פרסומת
מתי את אומרת לו שחשבת שהוא ירצח אותך?
"חודש אחרי, משהו כזה. התלבטתי אם לספר לו את זה בכלל, ולא רציתי לפגוע בו. המקום הזה של לחשוד בו רק בגלל שהוא ערבי הפריע לי מוסרית. כי אם הוא לא היה ערבי, אז סביר להניח שלא הייתי חושדת בו".
לא כואב לך קצת עצם זה שחושדים בך?
"נעלבתי? קצת. אתה לא יכול לשנות את העולם. אתה לא יכול לייבש את הים בכפית".
לפני כמה שבועות הישאם סיים בהצלחה גדולה קורס סייר במשטרת ישראל. בקהל ישבה המעודדת הכי גדולה שלו - איה. "אני יודעת עד כמה הישאם רצה להיות שוטר. אתמול כתבתי לו בערב עוד רגע והקורס נגמר, ואני, שהסתכלתי עליך מהצד, הכי גאה בך בעולם. אתה, הישאם, אתה הגיבור שלי, ואני כל כך כל כך אוהבת אותך".
מצאתם טעות לשון?