"נולדתי מחדש ביום שבו הכדור פילח לי את הקסדה"

"תמיד רציתי להיות לוחם, לא היה לי צל של ספק שאני הולך ללוחמה", מספר צביקי ברקאי, שנפצע מירי כדור צלף במבצע עופרת יצוקה ומאז מתמודד עם פוסט-טראומה. השבוע סגר ברקאי מעגל של כמעט שני עשורים – כשעלה לנאום על בימת האו"ם. את הנאום פתח ברקאי, בן 38 נשוי ואב לשתי בנות, במילים: "נולדתי מחדש ב-5 בינואר 2009" – היום שבו נפצע.

בתחילת השבוע הוא שוחח עם N12 וסיפר על חייו ועל הצמיחה שהגיעה דווקא מתוך נקודת השפל העמוקה ביותר. "התגייסתי לחטיבת הצנחנים, יצאתי לקורס חובשים, שירות סטנדרטי סך הכול", מספר ברקאי על המסלול הצבאי שלו. בשנת 2008 פרץ מבצע "עופרת יצוקה" שהסיט את חייו ממסלולם המתוכנן. "זה היה לא פשוט, אבל הרגשתי תחושת שליחות גדולה. הרגשתי שאני שומר במישרין ובעקיפין על העם שלי ועל המשפחה שלי".

במסגרת המבצע נכנס ברקאי עם הגדוד שלו לעזה רגלית, שם הלוחמים שהו במשך כמה ימים במבנים נטושים. "באחת הפעמים היינו במבנה שחלק ממנו היה חשוף למרחק, ולפנינו היו שני טנקים שאמורים היו לתת לנו מענה לכל מה שנצטרך", מסביר ברקאי. "באחת היציאות מהמבנה, היו כמה רגעים שהיינו חייבים להיות חשופים. אני זוכר את עצמי רץ מהר, וממש לקראת הסוף מרגיש כמו איזה פטיש שנוחת על הראש שלי מאחור. לא היה לי ספק מהשנייה הראשונה שזה כדור. אני חשבתי באותו רגע שהוא ממש נכנס לתוך הראש", הוא נזכר בכאב.

"ממצב של עמידה, אני ממש זוכר שנגחתי ברצפה. הייתי משוכנע שאני מת, משוכנע", ממשיך ברקאי בתיאור רגעי האימה. "היה לי ברור שמזה לא יוצאים. זה ממש הרגיש שהכדור נכנס פנימה. זה ממש כמו שמספרים בסרטים, שקט מוחלט ואז צפצוף נורא חזק באוזניים", הוא מתאר. "יש איזו השלמה כזאת - שילוב של פחד גדול והבנה שעוד רגע העיניים נעצמות".

"הבנתי שאני עדיין בחיים וצעקתי: 'ירו בי'"

לאחר כמה שניות הבין ברקאי שלמזלו הכדור פספס את ראשו במילימטר אחד בלבד, ורק שפשף את ראשו. "הכדור ממש פילח פיזית את הקסדה, וכנראה בדיעבד היה לי גם זעזוע מוח ומזה נבע הצפצוף", הוא מסביר. "אף אחד מסביבי לא שם לב למה שקרה. היו הרבה רעשי מלחמה ברקע ואז, אחרי הכמה-שניות המאוד משמעותיות האלה, אני מבין שאני עדיין בחיים ואני צועק להם: 'ירו בי'".

בבית החולים הצוות הסביר לברקאי כמה האירוע היה עלול להיגמר אחרת. "אמרו לי: 'היה לך נס, זה רק זעזוע מוח. הסיפור שלך נגמר טוב'", הוא נזכר. "באותו יום לא ידעתי להכיל את האירוע. רציתי אפילו לחזור מיד ליחידה. לא הרגשתי שהפחד מוביל אותי. היום אני יודע שבאותו רגע הסיפור שלי רק התחיל". מלבד הצלקת בראשו, ברקאי מבין היום שהפציעה הגופנית הייתה מינורית ביחס למחיר הנפשי שנגבה ממנו. "הפציעה שהייתה לי היא רגעית, שטותית. הרגעים האלה של המפגש עם המוות הם אלה ששינו לי את החיים".

"הייתי בסוג של הכחשה למצב שלי, שהידרדר עם השנים", משתף ברקאי. "אני לא ישן, סובל מסיוטים, חווה התקפי חרדה וזעם על ימין ועל שמאל. אני חושב שרק שלוש-ארבע שנים אחרי האירוע בכלל הסכמתי להגיד לעצמי שאני פוסט-טראומטי". כעבור שנים, הבין ברקאי למה לקח לו הרבה שנים להודות באמת. "לפני 17 שנה לא הייתה כזאת מודעות לפוסט-טראומה, ובעיקר התביישתי", הוא מודה.

ברקאי מסביר: "היו איתי חברים שנפצעו הרבה יותר קשה ממני, אז הרגשתי ש'מי אני שאתלונן על איזשהו חלום רע או התקף חרדה?'. בנוסף, נורא רציתי לשמור על החזות החזקה שהייתה לי, ולדעתי זה מה שגמר אותי". ברקאי, שמילדות עסק באומנויות לחימה, החל לנהל באותה נקודה חיים כפולים. "שיקרתי לעצמי", הוא מודה. "מבחוץ הייתי 'צביקי החזק'. אומן לחימה, איש עסקים מצליח, תמיד מחייך. אבל מבפנים הייתי שבור. לא יכולתי לישון בלילה. כל רעש קטן הקפיץ אותי". ברקאי הוא לוחם MMA (אומנויות לחימה משולבות), ונחשב בצעירותו להבטחה גדולה בתחום.

החיים הכפולים של ברקאי החזיקו מעמד עד לרגע מסוים שהגיע דווקא במקום הכי מרוחק – בטיול אחרי הצבא שעשה ברקאי בדרום אמריקה. "שמעתי קול ירייה של שוטגאן מרחוק. לא הייתי בסכנה, אבל הגוף שלי פשוט קרס. זה החזיר אותי אחורה", הוא משחזר. "קצב הלב שלי הרקיע שחקים והרגשתי כאילו האדמה בולעת אותי. טיילתי לבד, ואני זוכר את עצמי משתתק לאיזה שבוע, בלי שאף אחד היה סביבי להרים אותי. כל היום צמרמורות, סיוטים, חוסר מוטיבציה לקום בבוקר. שם פתאום הבנתי שהמלחמה אולי נגמרה, אבל היא מעולם לא עזבה אותי".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"לראשונה הפסקתי לברוח מהסיפור שלי"

כשחזר לארץ בגיל 24, הבין ברקאי שהוא זקוק לעזרה מקצועית. "פניתי לפסיכולוג והתחלתי ללכת לטיפולים בלי שסיפרתי את זה לאף אחד, אפילו לא להורים שלי", הוא מספר על הטיפול, שאותו הוא מגדיר "כמו פלסטר". ברקאי מסביר כי "זה היה טיפול נורא כללי, לא הגענו עמוק מדי. לא באמת הצלחתי עדיין לעבד את האירוע". הוא מציין כי אף אחד מהמטפלים שאותם ניסה לא דיבר על פוסט-טראומה. "גם בשטח, הייתה לי שיחה עם הקב"ן מיד אחרי הפציעה. שיחה מאוד שטחית. אני חושב שנפלתי קצת בין הכיסאות. הכחשתי את הסיפור ואף אחד לא ידע, לצערי זה מצב שהוא עדיין נכון ללא מעט חיילים, חיילות ואזרחים בכלל במדינה".

השינוי האמיתי הגיע בגיל 27, כשפגש ברקאי את מי שתהפוך לשותפתו לדרך, עינת צרפתי, תחילה כמטופל בעצמו. "היא התחילה לעשות לי טיפול במים. עינת לא ניסתה למחוק את הזיכרון שלי או לומר לי שהכול בסדר, היא פשוט לקחה אותי למים", הוא מסביר. "שם, כשמישהו מחזיק אותך כמו ילד קטן, עוטף אותך ונותן לך ביטחון מוחלט - הכול סביבך משתתק. המים יצרו לי מרחב בטוח שבו, בפעם הראשונה בחיי, הפסקתי לברוח מהסיפור שלי. זה היה נוראי, אבל גם מטורף".

"יש קטע למים, שהם לא משאירים ברירה", מתאר ברקאי את תהליך הריפוי. "הם מנתקים את רעשי הרקע מסביב. אני חושב שעד לאותו טיפול לא הסכמתי לעצמי להיזכר באירוע. לגלגל את רגע הפציעה. לא הסכמתי לצוף". לדבריו, הטיפולים הראשונים היו הכי קשים. "בטיפול הראשון זו הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי לעבד את החוויה, ונזכרתי בהרבה דברים שלא זכרתי בכלל מאותו יום", הוא משחזר. "זה היה קשה ומפחיד, אבל בפעם הראשונה לא ברחתי מהכאב. הסתכלתי לו ישר בעיניים. ובכל פעם שחזרתי למים, חזרתי עם קצת יותר כוח".

בסביבות הטיפול ה-20 קרתה התפתחות משמעותית. "בפעם הראשונה הרגשתי שהאירוע הפך לזיכרון. הוא כבר לא היה חוויה שאני חי אותה מחדש בכל פעם", הוא מספר. משם - התקפי החרדה פחתו משמעותית, והחיים של ברקאי התחילו להסתדר.

"ב-7 באוקטובר התחיל סיפור אחר לגמרי"

צרפתי הקימה ב-2015 את מרכז "עיינות בר" ביישוב גבעות בר בצפון הנגב, "מתוך חלום שנבנה במשך כמעט שבע שנים בשיתוף עם המועצה האזורית בני שמעון, שסייעה לנו רבות בתהליך". היא מספרת שבמשך עשר שנים הפך המרכז למקום שמשרת את תושבי האזור ולא רק אותם, ואף זכה להכרה בין-לאומית. "צמחנו מתוך מתן שירותים טיפוליים לאוכלוסיות רחבות - מתינוקות ועד קשישים - ובמקביל היינו מהחלוצים בארץ בפיתוח תחום הוולנס".

טבח שמחת תורה שינה את פני המרכז, כמו גם את מצבו של ברקאי. "ב-7 באוקטובר התחיל עבורנו סיפור אחר לגמרי", אומרת צרפתי. "כבר בשעות הראשונות התחילו להגיע אלינו נפגעים מהעוטף, ומיד עם פרוץ הלחימה זרמו לכאן המונים. המקום הפך בן לילה לבית חולים שדה לנפגעי נפש. צוות שלם עבד כאן מסביב לשעון, 24 שעות ביממה, בהתנדבות מלאה. עד פברואר 2024 כבר עברו אצלנו יותר מעשרת אלפים נפגעים".

במתחם של המרכז יש בריכה טיפולית, טיפולים במגע, תנועה ואמבטיות קרח, כשהכול קורה בתוך הנוף הטבעי של הנגב. "בתוך כל הכאוס הזה הצלחנו ליצור מרחב שהוא כמו בועה", מתגאה צרפתי. "הגיעו אלינו לוחמים שהיו צריכים לחזור לשדה הקרב, והם היו חייבים קודם כול לקבל מענה להלם שחוו".

ברקאי, שהיה כבר במקום אחר בחייו בתקופה הזו, חווה גם הוא החמרה משמעותית מאז אותה שבת. "אני בעצם חוויתי פוסט-טראומה פעמיים", הוא משתף. "פעם אחת בעופרת יצוקה ופעם שנייה ב-7 באוקטובר. מאז אני מרגיש החמרה מסיבית מאוד של התופעות שאני מתמודד איתן. יותר התקפי חרדה, והם גם חזקים יותר".

הוא מנסה לצייר בעדינות את התמונה המורכבת של חייו כיום. "ההתקפים קשים הרבה יותר, אבל אני חושב שהיום יש לי הרבה יותר כלים להתמודד. פעם כשהייתי חווה התקף חרדה לא ידעתי מה לעשות, הייתי צריך פשוט להמתין עד שזה יעבור", הוא מספר. "התקפי החרדה של פעם היו מועקה בלב - היום זה ממש קוצר נשימה. אני מרגיש שאני צריך לעצור ולשבת, אחרת אני מתעלף. אבל מצד שני, אני יודע איך להתייחס לזה". ברקאי מעיד שהיום הוא כבר לא מפחד לחוות התקפי חרדה, כאשר הוא עדיין חווה אותם מפעם לפעם. "אני לא מפחד מזה, אני מתלווה אליו, מחבק אותו. אני יודע שזה חלק מהחיים שלי וזו לא בושה".

"צונאמי של פוסט-טראומה"

מתוך ההתמודדות האישית של ברקאי נולד המיזם המשותף שלו ושל צרפתי. "הבנתי שאנחנו עומדים בפני צונאמי של פוסט-טראומה. קיבלתי החלטה לעצור הכול, סגרתי עסקים מצליחים והסבתי את כל תשומת הלב שלי למיזם הזה לטיפול בלוחמים", הוא אומר. "אני חושב שהגיע הזמן לתת לגיטימציה לפוסט-טראומה. אני רואה בעצמי דוגמה לזה. אנשים רואים אדם חזק, מצליח ומתפקד, אבל בפנים עברתי דברים מאוד קשים. אני לא רוצה להתבייש בזה יותר. להפך - אני רוצה שאנשים יבינו שזה יכול לקרות לכל אחד".

גם צרפתי מעידה כי ההתגייסות של ברקאי הייתה מיידית. "באותם ימים גם צביקי עצר את כל מה שעשה בחייו והגיע להיות חלק מהעשייה כאן. מהר מאוד הבנו שאי אפשר להתעלם מהפגיעה הזאת או לחכות שהיא תעבור מעצמה. חיברנו אלינו גופים כמו ארגון נכי צה"ל והביטוח הלאומי". עד 7 באוקטובר היו במדינת ישראל כ-8,000 נפגעי פוסט-טראומה שהוכרו על ידי משרד הביטחון, מאז מספרם כבר עלה לרבבות. "המודל שפיתחנו נותן מענה כאן ועכשיו, ואנחנו רואים הצלחות שמעולם לא נמדדו", מתגאה צרפתי.

השניים יצאו יחד למסע הסברה עולמי שהגיע לשיאו אמש מעל במת האו"ם. "זו גם הסיבה שאנחנו נסענו לאו"ם", מסבירה צרפתי. "אנחנו לא באנו רק כדי לדבר על ישראל. העולם כולו מדמם מטראומה. אנחנו באנו להראות שהצלחנו לפתח כאן מודל חדשני של ריפוי וצמיחה, ולהגיד לעולם שאנחנו נמצאים בקפיצת מדרגה בתחום הטיפול בטראומה".

הדרך עוד ארוכה: "אין מספיק מענה"

למרות שמתחילת המלחמה המודעות לנושא גברה מאוד, ברקאי מבהיר שהדרך עוד ארוכה. "זאת פגיעה שקופה. הרבה פעמים מי שנפגע אפילו לא מבין שהוא נפגע. הוא לא רק מתבייש לספר, אלא בכלל לא מבין שיש לו פציעה", הוא מסביר. "זאת פגיעה אמיתית ששוות ערך לכל מחלה אחרת, רק שאי אפשר לראות אותה. השליחות שלי היא לנרמל את התופעה, לתת לה שם ולגיטימציה. לאפשר לפוסט-טראומטי להגיד לעצמו 'אני לא בטוב, אני צריך עזרה' מבלי להרגיש בושה".

בבית, ברקאי נשען על מערכת תמיכה עוטפת. "יש לי אישה מדהימה ושתי בנות קטנות. אשתי תאיר מתמודדת ומכילה את הסיטואציה בצורה מדהימה", הוא משתף. "הכרנו ב-2018, לפני ההחמרה, אז היא הכירה צביקי אחר ומאז השתניתי לה. היא לא נרתעת ולא מוותרת לי, והיא לא מסתכלת עליי כמישהו שצריך לרחם עליו. היא מבינה את הנקודות שבהן אני צריך רגע כדי לחזור לקרקע, והיא נותנת לי אותן. הבנות שלי נורא קטנות, אז הן לא מבינות, אבל באופן מצחיק הן דווקא מאזנות אותי. כשאני לידן אני לא מרשה לעצמי להתפרק".

צרפתי מציינת כי העבודה במרכז מלווה בתחושת שליחות עמוקה. "הילדים שלי חיים בזכות כל אותם אנשים שנלחמו כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן, ולכן מבחינתי אי אפשר להסיט את המבט מהפגיעה שהם נושאים איתם", היא מבהירה. "אנחנו חייבים לשים את הנושא הזה על סדר היום הציבורי. אלה החברים שלנו, המשפחות שלנו, החברה הישראלית".

ברקאי מבקש להעביר מסר למקבלי ההחלטות ולציבור הרחב: "המדינה נמצאת היום במשבר, וגם בתחום בריאות הנפש אין מספיק מענה. חשוב לי שאנשים יבינו שכל מה שעינת ואני עושים היום כמעט לא ממומן על ידי המדינה. הפעילות הזאת מתקיימת בזכות עמותות, תרומות ופרויקטים עסקיים. אנחנו רוצים לעורר את המדינה להבין את גודל האתגר, אבל עד שזה יקרה אנחנו צריכים שהציבור יעמוד לצידנו".

המסר של ברקאי וצרפתי הדהד גם על בימת האו"ם, כאשר חתם ברקאי את נאומו. "באתי לכאן היום כדי לייצג אלפי חיילים וניצולי טראומה, המבקשים הזדמנות אמיתית לחזור לחיים", הוא אמר בנאומו. "אני ההוכחה לכך שגם אחרי הפציעות הקשות ביותר, אפשר לקום. לא בגלל שהעבר נעלם, אלא בגלל שאדם מגלה שיש בו כוח גדול יותר מהכאב. עינת נתנה לי את ההזדמנות הזו, וכשחזרתי לחיים הבנתי שיש לי אחריות אחת - להושיט את אותה יד לאחרים. היום אני כבר לא נלחם כדי לשרוד, אני נלחם כדי שאחרים יוכלו לחיות".